התרת נדרים, וברכת כ"ק אד"ש אחרי התרת נדרים ואחרי קבלת הפ"נ כללי, יום ו', כ"ט אלול ה'תשמ"ט, ערב ש"ק ר"ה ה'תש"נ.

) יה"ר שבקרוב ממש נזכה לביאת המשיח ונקיים מצות תק"ש גם בר"ה שחל בשבת – גם במדינה. והרי אפי' בזמה"ז היו ב"ד שתקעו שופר גם בר"ה שחל בשבת. ובשאר המקומות פועלים זאת ע"י אמירת פסוקי שופרות שבתורה. וכן מובן מלשון המשנה "יו"ט שר"ה שח"ל בשבת במקדש היו תוקעין" (ולכאו' הו"ל להדגיש החידוש – שבמדינה לא היו תוקעין? אלא) שזה ש"במקדש היו תוקעין" פעל גם על ה"מדינה" שלא תוקעין בפועל אבל אומרים פסוקי שופרות. ויה"ר שנזכה גם לתק"ש בפועל ביום זה. א' הטעמים שאין תוקעין בשופר בערב ר"ה הוא כדי לחלק בין תק"ש דחודש אלול שמדרבנן, לתק"ש דר"ה שמדאורייתא, ולפי"ז למה אין תוקעין בערב ר"ה שחל בשבת?! אלא שאם יתקעו בשופר מחר בער"ה ואח"ז יבוא משיח ונלך "עם ענני שמיא" לארצנו הק' ונשמע תק"ש מ"תוקע" האמיתיביו"ט של ר"ה שחל בשבת, לא יהא הפסק בין ב' סוגי תק"ש הנ"ל! ויה"ר שע"י העסק ב"תורת" ביהמ"ק ותק"ש בו, נזכה גם לתק"ש בפשטות בר"ה זה שחל בשבת! 2) עה"פ "וכפר אדמתו עמו" [בסיום חמישי דפ' האזינו] מפרש"י, בפשש"מ, "כשעמו מתנחם ארצו מתנחמת, וכה"א רצית ה' ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב" – גאולה האמיתית והשלימה. ועושה זאת באופן של "וכפר" – לשון "ריצוי ופיוס". וזהו מפני "כי אנו אמך ואתה אלקינו" ולכן עושה כל הענינים בסבר פנים יפות. ויה"ר שנצא מהשנה מתוך שמחה: "כי בשמחה תצאו וגו'"!

ב' חלקים משיחת יום ה' פ' האזינו, אור לכ"ט אלול ה'תשל"ט

התחלת שישי דפ' האזינו הוא "אם אשא אל שמים ידי [בשבועה. רש"י] ואמרתי חי אנכי לעולם, אם שנתי ברק חרבי וגו'", ובסיום השיעור "וכפר אדמתו עמו". וצ"ל: 1) מהו הצורך ב"שבועה", ועוד מוסיף "ואמרתי חי אנכי לעולם", ה"ז תביעה צודקת?! והביאור: הדיוק בזה הוא שהענין ד"חי אנכי" יומשך "לעולם" – א) בעוה"ז למטה מעשרה טפחים. שהשכינה תרד ותראה בצרתם של ישראל, "גלו לאדום – שכינה עמהם". וע"ז צ"ל "שבועה". ב) "לעולם" מלשון זמן. והיינו, כי מצד גודל החביבות בעבודת בנ"י בזמן הגלות, שלא מתביישים מן המלעיגים וכו', יכולה היתה הגלות להמשך עוד ועוד (כידוע ביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר במ"ש בנוגע גלות מצרים "ברוך המקום ברוך הוא.. שחישב את הקץ לעשות" – שמודים לה' על שגאל את בנ"י ברגע שהגיע הקץ ולא התחשב בגודל התענוג שלו בעבודת בנ"י בזמן הגלות וכו', ועאכו"כ שיכול להיות כן בדורנו שהקשיים גדלו וכו'). וע"ז צ"ל השבועה, שלא ניתנה להפרה, שענין הגלות יהי' מוגבל בזמן והגאולה לא תתעכב ח"ו. וכ"ז יהי' באופן של "וכפר אדמתו עמו" – לא לשון כפרה, כי לאחרי יסורי הגלות לא צריכים בנ"י כפרה כפשוטה, אלא "לשון ריצוי ופיוס" (כפרש"י)!

ג' חלקים משיחת ו' תשרי ה'תשל"ו

א) ברכת ה' ד"ברכנו אבינו" הוא כש"כולנו כאחד", ובודאי לא ידקדק ה' עד כמה הוא ה"כולנו כאחד" כי בפנימיות הלב רוצה בזה כל אחד!; סיום ימי סליחות צ"ל בשמחה גדולה שפורצת כל הגדרים ופועלת הרחבה כפשוטה בכל הענינים ונצחון גמור על היצה"ר וכו'. ב) ביום ג' דסליחות היו הרביים אומרים מאמרים ביחידות, החל מאדה"ז שחזר מאמר "רק לבנו המיוחד" ועד"ז שאר הרביים וכו', וכל אחד צווה שהענין יישאר בסוד, וכן אמר אדמו"ר (הרש"ב) נ"ע לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר שהענין יישאר בסוד "עד הזמן שיצווה לגלות", וברשימה בשנת תש"ה בהיותו בארה"ב גילה ענין זה! וא"כ מובן יוקר הענין וכו', והטעם שענין זה מסופר שם בפרטיות עם שמות כל הנשיאים י"ל כי לפני ראש השנה רצוי להזכיר בפירוש שמות כל הנשיאים וכו'. ג) יש להיכנס לתוך שנה החדשה מתוך ריקוד ושמחה אמיתית ופנימית! (והתחיל לנגן "כי בשמחה תצאו וגו'").

ג' חלקים מהתוועדות ליל ג' דסליחות, כ"ו אלול ה'תשכ"ט

עה"פ בפ' האזינו "שאל אביךויגדך", מפרש"י: "אלו הנביאים שנקראים אבות, כמ"ש באליהו אבי אבי רכב ישראל" [ןצריך לפרש כך, כי "אביך" כפשוטו לא יודע לספר על "ימות המשיח והעולם הבא"], ובפ' ואתחנן עה"פ "ושננתם לבניך" מפרש"י "... הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי רכב ישראל גו'". ונמצא ש"אב" פירושו גם נביא ורב. והקשר ביניהם: האב צריך לדעת שא' החיובים מן התורה שיש לו כלפי בנו הוא ללמדו תורה (להיות ה"רב" שלו], וגם להיות "נביא" ולספר לו על ימות המשיח ועולם הבא שמחכים לזה "בכל יום שיבוא". ועי"ז פועלים הענין ד"האזינו השמים . . ותשמע הארץ" – שגם ביום חול עומד קרוב יותר לשמים ורחוק מארץ וארציות וכו' עד להענין ד"וכפר אדמתו עמו" וכו'.

ג' חלקים משיחת מוצאי ש"פ האזינו, י"ג תשרי ה'תשל"ט

מבואר בספרי דזה שמשה רבינו אמר "האזינו השמים . . ותשמע הארץ" הוא כי הוא הי' "קרוב לשמים" ו"רחוק מן הארץ", משא"כ ישעי' אמר "שמעו שמים והאזיני ארץ" כי הוא הי' "רחוק מן השמים" ו"קרוב לארץ". כיון שיש "לחיות עם הזמן" מובן שכאו"א שייך לדרגת משה רבינו (מצד ניצוצו של משרע"ה שבכאו"א), והיינו, שעניני שמים יהיו אצלו באופן של "האזינו" ‏–‏ "קרוב", ועניני הארץ באופן של "ותשמע" ‏–‏ "רחוק", ועוד: מובן שהכוונה ב""ארץ" שנאמר אצל ישעי' אינה "ארץ" כפשוטו, אלא הכוונה היא ל"ארץ" של ישעי' ‏–‏ שמקומו בעולם הבריאה, והי' "רחוק" מעולם האצילות, ונמצא שבעשי"ת, שאז קוראים ו"חיים" עם פרשת האזינו השמים וגו', ועומדים בסמיכות ליוהכ"פ, אומרים לכאו"א, גם בחו"ל ובזמן הגלות, שהמציאות היא שהוא "רחוק" (אפי') מה"ארץ" של ישעי' ‏–‏ עולם הבריאה, והוא "קרוב" ‏–‏ לאופן העבודה של עולם האצילות! וזה שהאדם לא מרגיש ולא שומע זאת ("האזינו") כפשוטו ‏–‏ אינו משנה את המציאות!

משיחת ו' תשרי ה'תשל"ח

הוראה משם פ' נצבים (שפירושו עמידה איתנה בתוקף המתאים) ופ' וילך(שפירושו הליכה מדרגא לדרגא): "נצבים" ‏–‏ בכל עניני יהדות על היהודי להיות "נצב" על עמדו בתכלית התוקף ששום דבר לא יוכל להזיזו ח"ו מקיום רצונו ית' גם אם ישנם "מלעיגים" וכו'. "וילך" ‏–‏ לא להסתפק בהישגי העבר אלא להיות תמיד בתנועה של הליכה ועלי' ‏–‏ להעלות בקודש. ב) כאשר יהודי עושה חשבון בחודש אלול מעבודתו בשנה שעברה ורואה איזה חסרון ח"ו אין לו ליפול ביאוש ח"ו, ובפרט ש"המלך בשדה", ונמצאים לאחרי ח"י אלול שמוסיף חיות באלול, ובודאי שבקב"ה נותן לו כח מיוחד לתקן ולהשלים את החסר ע"י עבודת התשובה. ג) במצות "הקהל" שבפ' וילך מודגש תפקידם המיוחד של נשי ישראל, שהרי אז היו מביאים לביהמ"ק גם "טף" שכולל קטני-קטנים. ומובן שאלו שהביאו אותם היו אמותיהם וכו'.

משיחת יום ה' פ' נצבים-וילך, כ"ג אלול ה'תשמ"ג לנשי ובנות ישראל תחיינה

זה שגם אצל בני-נח שייך להיות הבנה בתורה (בנוגע לז' מצוות וכו') [אע"פ דגם זה שבנ"י יכולים להבין את התורה, חכמתו של הקב"ה, הוא רק בגלל ש"נתן לנו את תורתו"], הוא, כי ה' רוצה שיהי' "ובחרת בחיים" [כמ"ש בסיום פ' נצבים], שהאדם יבחורבבחירתו החפשית ללמוד תורה, ואם השגת התורה היתה קיימת בגלוי רק אצל בנ"י היתה מתבטלת כל ענין הבחירה. וההוראה: מכאן רואים עד כמה נוגעלהקב"ה ענין הבחירה אצל בנ"י, עד שבגלל זה "הוריד" את התורה, "חמדה גנוזה" "שעשועים לפניו", כ"כ שגם לאינו-יהודי ועושה היפך רצונו תהי' הבנה בתורה! ובמילא כאשר בוחרים לעשות ענין בלתי-רצוי או אפי' ענין רשות, יש לדעת שעי"ז לוקחים ענין הכי יקר ונעלה של הקב"ה, שנתנו לבנ"י כ"חלק אלוקה ממעל ממש", ומכניסים א"ז ל"בית הכסא" ר"ל או לסתם עניני רשות שאין להם שום תפיסת מקום! והתירוץ (הפיתוי של היצה"ר) שזה רק פעולה חד פעמית וכו' אין בזה כדי להצדיק את העוולה הגדולה שעושה לעצמו!

ב' חלקים משיחת י"ב תמוז ה'תש"מ

בשישי דפ' נצביםנאמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום גו' לא בשמים היא גו' ולא מעבר היא וגו'". וצ"ל מהו החידוש בזה? הרי במשך כל המ' שנה דיברו אליהם ודרשו מהם קיום תומ"צ במעמד ומצב של נשמות בגופים?! והביאור: החידוש ב"לא בשמים היא", הוא, שהתורה, אף שבעצם היא "בשמים" וב"ים" (ברוחניות) ולמעלה מזה, הנה כפי שהיא "בשמים" וכו' נמשכה למטה וניתנה לכ"א באופן ש"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבך לעשותו"! וזהו מה שדוקא תשובה מכפרת, כי ענינה הוא למעלה מ"שמים וים", למע' אפי' מחכמה ותורה וכו', ולכן אמיתית ענינה הוא, ובפרט בזמן זה, היא לא שעי"ז "אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין", דמאי קמ"ל?! אלא – תשובה עילאה!; החידוש בדורנו שזכה להוולד בזמנו של נשיא דורנו. ואפי' אלו שלידתם כפשוטה היתה לפנ"ז – ההה כשמגיע הזמן שבו "נולד" ונתגלה הנשיא, נולדים הם מחדש!

ד' חלקים משיחת אור ליום ועש"ק פ' נצבים, ז"ך אלול, ה'תנש"א

בפסוק "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" [רביעי פ' נצבים] יש שייכות גלוי' לחודש אלול – ד"את לבבך ואת לבב" ר"ת אלול. בר"ת זה לא נכללו התיבות שבתחלת הפסוק "ומל ה"א", כי תוכן העבודה דחודש אלול מתבטא בד' תיבות אלו דוקא. והביאור: העבודה דתומ"צ, ובפרט עפ"י הדגשת תורת החסידות, הוא להביא האדם לידי ביטול. וזהו גם החידוש דחודש אלול, דגם כאשר עוסקים בענינים של "שדה" מרגישים מציאותו של המלך ומתבטלים בפניו. ולכן התחלתהר"ת של "אלול" הוא דוקא ב"את לבבך ואל לבב" כי "את" מורה על נקודת הביטול, וכמחז"ל "את – הטפל לבשרו". ולא משנה כ"כ כיצד בא למצב הביטול ("ומל ה"א") אלא הפועל ממש שעומד בביטול. אלא שאח"כ צריך להמשיך ביטול זה בכל כחות הנפש, וזה נפעל באמצעות הלב – "לבב". ואח"כ מוסיף האדם ופועל המשכת הביטול גם בכל עניני העולם שמסביבו– "ואת לבבך". ו"ח"י אלול" מוסיף חיות, שהו"ע עיקרי, בעבודה זו.

משיחת יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלולה'תשמ"ו (

ידוע הפתגם: "ח"י אלול מכניס חיות באלול". בחודש אלול, חודש החשבון דשנה שעברה והכנה לשנה הבאה, ישנם כל עניני עבודת האדם של כל השנה, הנחלקים בד"כ לשלושת העמודים תורה עבודה וגמ"ח, וע"י עבודת התשובהנעשים מעשים אלו "טובים ומאירים", ועיכ"ז באה הגאולההפרטית והכללית. וזהו שמצינו שבר"ת של אלו"ל נכללים כל חמשת ענינים אלו. ובכל ענינים אלו מכניס ח"י אלול ‏–‏ חיות, כי ניתן לקיים תומ"צ בשלימות אבל בלי חיות, ע"ד אדם הישן או המתעלף, ששלם בכל איבריו וגידיו אבל חסר בהם שלימות החיות, וכתורת הבעש"ט עה"פ "בא אל התיבה" שיש להיכנס לתיבות התורה והתפלה וקיום המצוות עם כל העצמות והחיות. וע"י הפצת המעיינות חוצה של הבעש"ט, ששמו "ישראל", התעורר עם ישראל ממצב של "התעלפות" שבו היו עד אז, וניתוסף בזה ע"י אדה"ז וכו'.

משיחת יום ב' פ' נצבים-וילך, ח"י אלול ה'תשל"ה

בימי ההכנה לר"ה, כאשר מבקשים כוח"ט, צריך כאו"א להיות במעמד ומצב שאין עליו שום עבירה. וזהו ע"י תשובה מאהבה שע"י נעשים הזדונות כזכיות. וכאו"א יכול להגיע לזה – והראי' מפס"ד: "המקדש אשה ע"מ שאני צדיק (גמור), אפי' רשע גמור – מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו", והרי כדי להתהפך לצדיק גמור ה"ז ע"י תשובה מאהבה דוקא שעי"ז זדונות לו כזכויות. ועד"ז בנוגע לאשה המתקדשת: שהמקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' והלכה אצל חכם והתיר לה מקודשת כי החכם עוקר הנדר למפרע (משא"כ בנוגע למומין ורופא). ועד"ז בנוגע הקידושין שקידש ה' את כנס"י ע"מ שאין עלי' עבירות, שדוקא ע"י תשובה מאהבה, שזדונות נעשו לו כזכיות, "נעקר עוונו מתחילתו". וזהו הקשר עם ענין ה"תוכחה" שבפ' כי תבוא, שבפנימיותה היא טוב, וביד כאו"א לפעול את הענין ד"ויהפךה"א לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך" וכו'.

א' השיחות דהתוועדות ח"י אלול תשי"א

ענינו המיוחד של ט"ו אלול (הקרוב אלינו) הוא יום התייסדות ישיבת תו"ת. ובש.ז. [תשמ"ב] ניתוסף שזה פ"ה שנה מאז – ה' פעמים טו"ב. והיינו שאז מתגלה למעלה, ונמשך למטה, שלימות ענין הטוב. אלא שצריכים לעשות הכלי לזה ע"י מעשינו ועבודתינו, ולכל לראש – בעיקר ענינה של הישיבה – לימוד התורה, נגלה התורה ביחד עם פנימיות התורה. וזהו החידוש ביסוד ישיבה זו שבה ילמדו במקום אחד נגלה דתורה ביחד עם פנימיות התורה באופן ד"תורה אחת". ובפשטות: גם בעת לימוד נגלה דתורה ניכר עליו שיש אצלו הענין ד"דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם". וזהו הקשר ליום ט"ו בחודש – "קיימא סיהרא באשלמותא": תכלית השלימות דחיבור נגלה ופנימיות התורה (מעשה ותלמוד, גוף ונשמה – בתורה גופא) תהי' לעת"ל כאשר המעמד ומצב דבנ"י יהי' בתכלית השלימות – "קיימא סיהרא באשלמותא".

משיחת י"ג אלול ה'תשמ"ב (

אדה"ז מקשה בלקו"ת על מ"ש [בסוף פ' כי תבוא] שמשה אמר לבנ"י "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה", שמזה לומדים בגמ' ש"לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין" – והלא מפורש בפסוק שלפנ"ז "אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם.. המסות הגדולות וגו'"?! ומתרץ דמ"ש "אתםראיתם" קאי על מה שהשיגו כל מה שביכולתם ע"י עבודתם, ולאחרי מ' שנה נתן "ה' לכם לב לדעת וגו'". וזה מה שהגמ' לומד מכאן שהאדם אינו מגיע לעומק דעת רבו עד מ' שנה – יובן עפמ"ש בתוס' [ע"ז ה.] "אמאי כעס משה על ישראל הלא גם הוא לא נזכר [לתת על לבו דבר זה עד מ' שנה]"? ומתרץ (א' התירוצים) "שלפי שהוא לא הי' צריךלתפלה זו לא נתן לב עד מ' שנה דקם אדעתי' דרבי', אבל ישראל שהיו צריכיםלתפלה זו הי' להם להתבונן מאותה שעה וכו'". והיינו, דבעבודת האדםעצמו – אם מתייחס לענין כ"שכל הרב", אופן עבודת בנ"י במדבר, הנה עד מ' שנה לא קאי "אדעתי' דרבי'", משא"כ אם הענין נוגע אליו יכול להגיע לפנימיותו מיד. וההוראה: גם אם אין אף א' בסביבתו שעבר את המ' שנה [מי"ב תמוז תרפ"ז] – אם הענין נוגע אליו יכול להגיע לפנימיותו מיד!

משיחת י"ב תמוז ה'תשכ"ז

כדי שיהי' לאדם גם את השלימות שה"נהמא" שה' נותן לו לא יהי' "נהמא דכיסופא", קבע ה' שיהיו ענינים המבלבלים ושל היפך החיים והטוב והאדם יצטרך לבחורבהחיים והטוב. והנה אם האדם מסתכל על גשמיות כדבר בפ"ע, ובמילא זה מפריעלעבודתו, ואז עליו באמת ללחום נגדו, "סור מרע", אבל התכלית היא שיהי' "גם אויביו ישלים אתו", וזהו כאשר מסתכל על הדבר גשמי כדבר שיש בו ניצוץ קדושה, ובמילא יכול לנצלו לקדושה. והמבחן באיזו דרגא הוא נמצא הוא – מה ביסורים ר"ל מצערו: בלבול הגוף או זה שאינו יכול להתרכז טוב בלימוד התורה או בתפלה וכיו"ב. הגישה הנכונה צ"ל שמה שזוכר מהתקופה שהיו לו ענינים המבלבלים הוא האם קיום המצוות שלו אז הי' כמו שצריך או שזה הי' בבחי' "מעוות שלא יכול לתיקון". ובאמת, בכח הבטחוןש"הקב"ה עוזרו" אין מציאות של "מעוות לא יוכל לתיקון" אלא יכול לתקן גם את העבר. וזהו"ע של החשבון צדק והתשובה בחודש אלול, שעי"ז מהפכים את החושך לאור וכו'. ובמילא עושה זאת מתוך שמחה וטוב לבב ובהצלחה רבה!

ב' חלקים משיחת ח"י אלול ה'תשל"ד

כאשר מגיע חודש אלול וצריכים לעשות חשבון צדק – נשאלת השאלה איך אפשר לעשות זאת מיד בחיות ובשמחה?! אלא שזהו מפני הבטחון האמיתי שאם רק יש את ה"אני לדודי" – יהי' "ודודי לי" (וכמשל המלך בשדה וכו') ובודאי ימלא הקב"ה את בקשתו וימלא את צרכיו וכו', ובמילא הולך ב"מאַרש" של נצחון במלחמתו עם היצר, והבטחון הוא ב"רעש" כזה עד שהצד-שכנגד מאבד את החשק להתחיל אִתּוׁ בכלל... (אלא שבבטחון גופא יש כו"כ דרגות, עד שב"חובת הלבבות" כותב שישנם עשר שמות לענין הבטחון, שמורה על עשר דרגות שבזה וכו'). "ההבטחה הגמורה" הזו שיהי' "הרועה בשושנים" נמסרה לנו מה' ע"י "עבדיו הנביאים", ובדורנו – ע"י נשיא דורנו, ובמילא הולך כ"א לבטח דרכו בעבודתו ב"סור מרע ועשה טוב בקש שלום וגו'", ומוסיף בזה עוד ועוד וכו'; א' המטרות של התוועדות זו היא שדברים אלו יגיעו בכל המקומות וכו'.

משיחת ח"י אלול ה'תשל"ד

[המשך] "המעשה הוא העיקר" והלואי ישמעו בקולי, ובפרט שהחיילם עצמם תובעים שיחזקו להם את ה"מורל" [כלשונם. מונח משפת גוים...], כי הצלחת השימוש בנשק שבידם (עד שמלכתחילה לא יצאו למלחמה נגדם) תלוי בזה שמצב-רוחםהוא כדבעי – לחזק את בטחונם ש"ה' ישמר העיר" (ואז יצליחו בלבושי הטבע שהם עושים) ולשלוח להם אלו שידברו אליהם ענינים שיש בהם תוכן, ובאופן שיוכלו אח"כ לעבוד בעצמם עם ה"חומר" ששמעו וכו'. ואם יתחילו להתווכח מה הקשר בין הנחת תפילין וכד' לחיזוק ה"מורל" – הרי הצלחת "נשק" זה הוכח במשך יותר מג' אלפים שנה! ואין זה ענין השייך ל"מפלגה" זו או אחרת – התורה היא ירושה לכל יהודי שנברא באופן שהתורה היא "חייו ואורך ימיו", ועל כל א' למלא את התביעה, הבקשה, הדרישה והתחנונים פנימיים של המגינים על ג' מליון יהודים – לתת להם תוכן אמיתי בחיים ו"נשק" רוחני שעי"ז יהי' לכ"א מהם את החיות למלא תפקידו ו"תפול עליהם אימתה ופחד וגו".

ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשל"ד

עפ"י דין על הציבור למנות מי שישמור על העיר (הצבור) בדרך הטבע, אבל על השומר לדעת ש"אם הוי' לא שמר עיר שוא שקד שומר", וכדי שיהי' בטוח בהצלחתו, צריך הוא להתנהג בהתאם לרצונו של "הוי' שומר העיר". וכמ"ש [ברביעי פ' כי תצא] שה"להצילך ולתת אויביך לפניך" קשור עם זה ש"והי' מחניך קדוש". מכיון שאנו חיים בתקופה של חושך כפול ומכופל, ולכן כדי להקל את הנסיון שבזה – זה נהי' השיטה גם בין אוה"ע: אם בדורות הקודמים הי' מקובל שנצחון המלחמה תלוי בצבא שהוא חזק יותר בכמות החיילים והנשק, הנה בדורות האחרונים התחלפו הדברים והעיקר הוא חכמת ואיכות הנשק ומצב הנפשי של החיילים, וזה גובר על הכמות וכו'. ועאכו"כ שכן צ"ל בנוגע ל"גוי קדוש" השומרים על ארץ הקודש, שלכל לראש נוגע שידעו ש"הוי' ישמר עיר" ולנהוג בהתאם, ובזה צ"ל עיקרהגיוס, ההכנה והלימוד מידי יום ביומו [המשך יבוא].

משיחת י"ט כסלו ה'תשל"ד

שיעור היומיברמב"ם ב"ספר המצוות" הוא מצות שעטנז ומצות פאה. א' הטעמים לאיסור שעטנז הוא: צמר הוא מבעל חי ופשתים הוא מצומח ואין לערבם. ובעבודת האדם: ישנו אופן עבודה לאלו שנמצאים בבחי' "צומח" (התחלת העבודה), וישנו אופן עבודה לאלו שנמצאים כבר בדרגא נעלית יותר ‏–‏ "חי" או "מדבר", ואין לערב בין ב' אופני עבודה אלו אלא כ"א צריך למלא את עבודתו בהתאם לדרגתו. ועד"ז בעבודת כ"א בעצמו: ישנם ענינים שאותם צריכים לקרב ולעשותם – "מצוות עשה", וישנם ענינים שמהם צריכים להתרחק ולא לעשותם – "מצוות לא-תעשה", ואין לערב ביניהם; איסור שעטנז נוהג גם בנקבות (ולא כאלו הטועים בזה), ואפי' בנוגע לקטנים, הרי משמע ממסקנת ה"מנחת חינוך" בביאור מצוה זו שהאיסור להלביש קטנים בשעטנז אינו רק מצד כללות ענין החינוך אלא גם מעיקר הדין-תורה של שעטנז!

משיחת יום ג' פ' תצא, אדר"ח אלול ה'תשד"מ להילדים והילדות דמחנות קיץ שיחיו

ישנם הטוענים כאילו עפ"י תורה קיים חוסר שוויון בין הגברים לנשים, ולכן הקימו תנועה שלימה שמטרתה "שחרור האשה". לאמיתו של דבר דוקא תנועה זו יצרה אצל הנשים רגשי נחיתות עמוקים ביותר. כי הדבר המשפיל ביותר הוא כשאומרים לאדם שאסור לו לחיות ולפעול בהתאם לאישיותו ולתכונותיו המיוחדות, אלא עליו לחקות את מישהו אחר! התורה קבעה [בשני דפ' כי תצא] "לא ילבש גבר שמלת אשה" וכן "לא יהי' כלי גבר על אשה" – שלכ"א חשיבות ושליחות מיוחדת ואדם מגיע לשלימותו כשממלא שליחותו. ובעניננו: התורה העניקה לנשים השליחות העליונה ביותר – לגדל דור חדש שיהווה המשך לדור של מ"ת! ע"י שישתדלו בענין "פרו ורבו", שזה, וגידול הבנים, תלוי בעיקר בנשים. ודוקא כשהאשה עושה זאת – ה"ה ממלאת את תפקידההעיקרי ומשיגה את שלימותה העצמית. ועד"ז יש לחנך את הבנות. אך כשהופכים חושך לאור ואור לחושך טוענת האשה שרק לאחרי שתרוויח כסף וכיו"ב וישאר לה כח.. תתחיל לחשוב אודות מילוי תפקידה העיקרי...! ועד"ז טוענים שצריך לתת "עלי' לתורה" גם לנשים ובנות... – אמנם עלי' לתורה היא דבר גדול ביותר, אעפ"כ אומר הקב"ה שלנשים זה אסור. ואדרבה – העלי'שלהן היא כשלא יעלו לתורה אלא יענו אמן אחרי ברכות התורה של הגברים!

ב' חלקים משיחות ו' תשרי ה'תשמ"ה