אודי גורן הוא בן דודו של טל חיימי ז"ל מניר יצחק שהוא חלל חטוף שעדיין מוחזק בעזה. בשבעה באוקטובר, במקביל לדאגה שלו למשפחתו הרחבה ששהתה בניר יצחק, הוא הרגיש שהוא לא נמצא במקום בטוח ודמיין תסריט שחור הרבה יותר, שכלל השתלטות רחבה על ישראל גם מצד חיזבאללה ושלוחות החמאס בישראל וביהודה ושומרון. למחרת הוא ומשפחתו כבר עלו על מטוס לקפריסין ושהו שם כחודש.
טל הוכרז כנעדר תחילה ולאחר כחודשיים קיבלה המשפחה אישור על כך שהוא אינו בין החיים וחטוף בעזה. כאשר חזר מקפריסין הצטרף אל מטה משפחות החטופים וכיום הוא חבר בהנהלת המטה, פעיל מאוד בעיקר מול התקשורת הזרה, נואם בעצרות ותקופה ארוכה פקד מדי שבוע את ועדות הכנסת.
עד השבעה באוקטובר עסק בצילום והדרכה, עכשיו פניו לכיוון עשיה ציבורית והוא מכוון להיות במקום הכי גבוה מבחינתו בין מקבלי ההחלטות.
שוחחנו על הקשר עם טל בילדות, על עבודתו במטה משפחות החטופים ועל עתיד המדינה והחטופים: "הממשלה כרגע אומרת לציבור שעדיף להילחם ולוותר כמדינה על אזרחים שהופקרו. אני חושש שמי שנשאר שם יהפוך למקרה רון ארד".
לדעתו האישית, רק החלפת הממשלה תגרום להשבת החטופים.
"אבא שלי היה מהראשונים להגיע למה שנקרא לימים 'כיכר החטופים' ולעמוד שם ואני מנסה להבין מה התפקיד שלי בכל האירוע… אני קודם כל יודע שאני צריך כמה שיותר לעבוד כמשפחה, אבל הבנתי מהר מאוד שיש לי בעיה וקשה לי להגיע לשם. רציתי לבוא ולתמוך באבא שלי ובלישי, אבל האנשים שם צועקים צעקות פוליטיות ואני לא מתחבר לזה".
בפרק מרתק נפגשתי לשיחה עם נדב מירן, אחיו של עומרי שנחטף לעזה מנחל עוז באותה שבת שחורה לפני כמעט 600 ימים.
נדב חבר ב"פורום תקווה", קול שונה במאבק להשבת החטופים. קול שמאמין שהדרך לשחרור עוברת דרך הגברת הלחץ הצבאי ושההפגנות והקריאות לשחרור החטופים בכל מחיר מחלישות את העמדה של ישראל: "צריך לדעת שיש מחיר לשבעה באוקטובר", הוא הסביר והוסיף שמבחינתו צריך גם למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה ולכבוש שטחים בעזה.
במשפחת מירן, יש מחלוקת עמוקה על השאלה הכי כואבת של כולנו - איך מחזירים הביתה את אלה שנמצאים בשבי?
דיברנו על הילדות המשותפת ביסוד המעלה, על עומרי לפני אותה שבת ועל איך משפחה שלמה מתמודדת עם המציאות הבלתי אפשרית הזו.
"מהחוויות שחווית במהלך החיים, כאשר יש אירוע גדול ובמיוחד אם הוא מצער, קודם כל זה הניתוק של הרגש, אפס רגש, עכשיו צריך לחשוב רציונאלית, כי מי שעובד מתוך הרגש, הוא לא חושב."
זו הייתה שיחה שבה הקשבתי לעמדות שנוגדות את תפיסת עולמי, תוך כיבוד הכאב הבלתי נתפס של אדם שאחיו נמצא בגיהנום כבר חודשים.
"בלילה במלון בעין גדי, ישנו על הרצפה כל המשפחה ואני אומר לאישתי תקשיבי יש לי רעיון - אני מדמיין את הנכד שעוד לא נולד לנו, נכנס בכיתה ו' למוזיאון של השבעה באוקטובר והוא מקבל מפה של העוטף ואז הוא בוחר את בארי, את שכונת העיגול ואת הבית שלנו והוא מקבל את כל התכתבויות הווצאפ שלנו באותה שבת ודרך הדבר הזה הוא יודע בדיוק מה קרה לנו…"
בשבעה לאוקטובר יניב הגי שהה עם משפחתו בממ"ד בשכונת העיגול בבארי. בחוץ בתים עולים באש והקיבוץ נכבש על ידי הנוחבות של החמאס, בתוך הממ"ד פחד וחרדה קיומית לגורל משפחתו. לאחר שעות ארוכות הם חולצו על ידי סיירת מטכ"ל בעזרת "צוות אלחנן" ופונו לעין גדי.
יניב, ילד טוב גבעתיים, איש הייטק שלא היה לו מושג מה זה קיבוץ, בטח לא שיתופי, הגיע בשנת 2005 עם איילת אישתו (שהיא בת כיסופים) פלוס שני ילדים קטנים ומהר מאוד התאהב בשדות, במרחבים ובקהילה. במהלך השנים מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ וגם בעין גדי לקח על עצמו את ניהול הקהילה של חברי בארי שם.
"בהתחלה הייתי עסוק בשאלה למה דווקא אני ומשפחתי ניצלנו? ואז הבנתי שהשאלה הנכונה שצריך לשאול היא מה המשמעות שאנחנו נותנים לעובדה שניצלנו?" כך החל את מיזם "זיכרון 710" שמטרתו להנציח את אירועי השבת על ידי איסוף ראיות דיגטליות מתושבי ישובי הנגב המערבי, במטרה לתעד ולהציג באופן אותנטי את ההתמודדות, את הנרצחים, את סיפורי הגבורה, התושייה והערבות ההדדית.
בשיחה רגישה ומרתקת יניב פתח את הלב ושיתף במורכבויות הרבות שהוא חווה מאז, ברובד האישי, המשפחתי והקהילתי, וכן בתפיסה הפוליטית שלו שהשתנתה ומספר גם על סגירת המעגל המרגשת עם חייל מילואים מקיבוץ גן שמואל ועל המעבר הטרי לקיבוץ חצרים וההצטרפות לשאר הקהילה.
"על החולצה הראשונה שהדפסנו היו 12 בני משפחה שאנחנו לא יודעים אם הם חיים, מתים או חטופים".אביב הברון הוא עיתונאי ותיק, עורך את "המוסף לשבת" של ידיעות אחרונות כבר כ 15 שנה, אבל יותר מהכל הוא קיבוצניק מבארי: "זה לא משנה מתי עזבת את בארי, זה תמיד הבית שלך גם כשאתה עשרות שנים חי במקום אחר. זה הבסיס שלך, המקום שבו אתה הולך בשבילים ומרגיש שזה הבית". הוא מעיד על עצמו שאינו נוטה להחצין רגשות, אבל כאשר התיישב על כיסא המרואיין ושוחחנו על השבעה באוקטובר שלו ושל משפחתו, הרבה רגש צף.שלושה בני משפחה שלו נרצחו באותה שבת נוראית - אחותו הצעירה לילך קיפניס, בן זוגה תרי (אביתר) והמטפל שלו פול, וגיסו השני אבשל, זיכרונם לברכה. בנוסף, תשעה(!) בני משפחתו מבארי ונחל עוז נחטפו לרצועה וימים ארוכים לא נודע באיזה סטטוס הם מוגדרים.הוא נולד בבארי, בן לרנה ואברהם, ממייסדי הקיבוץ. הוא מתאר ילדות טובה ו"נעורים שיש בהם הכל - לימודים, עבודה ברפת, בדפוס ובנגריה". אחרי הצבא יצא לשנת חופש לבדוק מה הוא רוצה לעשות, הגיע לת"א, התחיל לעבוד בתקשורת ונשאב לשם מאז ועד היום. באותה שבת היה בבהוטן (ממלכה קטנה בין הודו לסין) כדי להכין כתבה עיתונאית ושם שמע על הטבח: "התחילו להגיע הודעות מבני מחזור שלי שמתחבאים בממ"ד. הספקתי להתכתב ולדבר בטלפון עם לילך שסיפרה שיש יריות בחוץ". את ההודעה על הירצחה של לילך קיבלה המשפחה בזמן השבעה על תרי בעלה. לילך היתה עובדת סוציאלית ומטפלת באמנות, בין היתר עבדה במרכז חוסן בעוטף וטיפלה בבני נוער שנאלצו לגדול במציאות הזו. היא כתבה את "שירת הטריגר" - ספר ילדים שכתוב בחרוזים ומבקש לתת תוקף לפחדים של הילדים."בשנים האחרונות לילך ואני עבדנו באופן צמוד במשך כחצי שנה עם על אלבומים לזכר ההורים שלנו, זה מאוד קרב את הקשר בינינו. עכשיו עולה המחשבה מי יעשה שלושה אלבומים לזכרם כשרק אני פה??"שלושה שבועות אחרי אותה שבת ובמטרה להדהד את נושא השבת החטופים, הוא פרסם בשער של המוסף אותו הוא עורך תמונה גדולה של יהל שהוא צילם בבארי וכתב בכתב ידו: "שמי אביב, עורך המוסף הזה. תמיד מאחורי הקלעים, אבל היום אני מפקיע את עמוד השער. זו יהל בת 3, בת אחייניתי. עכשיו היא בעזה עם יותר מ 200 ישראלים חטופים. תחזירו אותה ואותם. וננצח".לפני כשלושה שבועות, אחרי 505 ימים! הוחזר משבי החמאס האחרון מבני משפחתו, טל שוהם. זה החזיר לאביב ולמשפחתו קצת את האוויר, אבל הם ממשיכים במאבק: "כולם חייבים לקחת חלק במאבק להחזיר את כולם, זה לא רק עניין של משפחות, או ישוב ספציפי, זה עניין של ערכים בסיסיים של המדינה שלנו".
"רצינו לבדוק מה באמת קרה שם, היתה טענה שהכל קרה בגלל שהן בנות ושלא הקשיבו להן…"השבוע פורסמו מספר תחקירים שפרסם צה"ל בנוגע לתפקודו בישובי ובבסיסי העוטף בשבעה לאוקטובר.מי שהקדישו את מיטב מרצן וזמנן ולאורך עשרה חודשים (מנובמבר 2023 עד ספטמבר 2024) תחקרו, ראיינו, בדקו ועסקו בתיעוד קורותיהן של החיילות בחמ"לי התצפית בגזרת עזה הן שלוש נשים מרתקות: השופטת (בדימוס) סביונה רוטלוי שעסקה בעיקר בדיני משפחה, הקימה את עמותת "עלם" לטיפול בנוער בסיכון וכן היתה בין המקימות של תנועת "נשים עושות שלום". פרופסור שיר דפנה-תקוע עובדת סוציאלית רפואית שעוסקת בחקר של השתתפות נשים בקרב ואילת הראל, פרופסור למדעי המדינה שהמחקרים שלה עוסקים בעיקר בסוגיות של פוליטיקה, עוצמה, מגדר וקונפליקט.נפגשתי איתן לשיחה מרתקת, מרגשת וחשובה ושמעתי על השלבים בתהליך המחקר התיעודי, בהם הן נחשפו למידע שמכיל שכול, קושי וזוועות ועל השבעה באוקטובר הפרטי שלהן: סביונה היתה אמורה לציין באותה שבת את יום הולדתה בחייק המשפחה, שיר חזרה רק יום קודם מטיול בחו"ל ובצהרים כבר לקחה את הבן שלה לצבא ולא ידעה אם הוא יחזור, ואילת היתה סגורה עם שלושה ילדים בממ"ד. הן הבינו שהן עומדות בפני פרויקט מאוד גדול וממושך שיקח חודשים רבים ויצאו לדרך ארוכה, מפותלת ומאוד לא פשוטה. סופו של המחקר התיעודי שלהן מסתכם ב 138 עמודים של דוח קשה לקריאה וחשוב מאין כמותו, עם מעל 60 ראיונות של חיילות, מפקדות ומפקדים, הורים וגורמים צבאיים בכירים."חשוב לנו לציין שהתצפיתניות, הלוחמות ותומכות הלחימה שהיו שם הן גיבורות, חיילות ונשים גיבורות וככה הן יזכרו בספרי ההיסטוריה, לא ככאלה שלא הקשיבו להן, או כנשים חלשות".
קישור לדוח:
https://bit.ly/4eonCZn
בימים אלו כאשר מה שמכתיב את סדר היום במדינה הוא הסכם החזרת בני הערובה (החטופים) מעזה ואפשר להרגיש הרבה מאוד מתח, אי ודאות והתרגשות באוויר. הזמנתי את הרב אבידן פרידמן, איש חינוך מהישוב אפרת שבגוש עציון, לשיחה על המיזם ההתנדבותי לו הוא שותף וומקדיש שעות ארוכות מזמנו. מדובר על המיזם בואו - באים ומצילים אותם ואותנו. המיזם נולד בחודש נובמבר 2024, מתוך צורך שעלה מהשטח, בהעלאת המודעות והאקטיביזם הציבורי, סביב הדחיפות בהצלת החטופים, והצלת החברה הישראלית כולה. המטרה של החברים במיזם וביניהם אבידן, לסייע בהשבת כל החטופים והחטופות, בהסכם מדיני, מהר ככל האפשר. הם רואים את המאבק להשבת החטופים כמאבק של החברה הישראלית כולה, על כל מגזריה ומדגישים שזהו מאבק על דמותה ועל צביונה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית-ליברלית המקדשת חיי אדם ולא מפקירה אנשים למוות בייסורים. דרך הפעולה היא באמצעות הרצאות, מפגשים, חוגי בית והפצת מידע מקצועי שנעשה על ידי צוות מרצים ומרצות שרובו משתייך לתחומי הבריאות ובריאות הנפש ולאחרונה החל לכלול גם מומחים מתחום המשפט החוקתי, אנשי ונשות אקדמיה, אמנים.יות, וכן רבנים ואנשי ונשות אמונה יהודית. פרידמן הוא גם מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף שמטרתה לקדם חקיקה שתפסיק מכירת נשק למשטרים רצחניים, כמו כן היה שותף לשביתת הרעב כאשר הצטרף אל אורנה שמעוני במאהל מול בית המחוקקים, נאם בעצרת בכרמי גת והוא פעיל ופוקד באופן קבוע את כיכר החטופים בת"א. בשיחה מרתקת ניסיתי לברר עם הרב פרידמן איך זה לחיות בסביבת הציונות הדתית ולהחזיק בדעות שונות מרוב הסביבה. "מצד אחד עם הרבה מאוד מהשכנים שלי יש מחלוקת אמיתית, האם זה דבר נכון לעשות עיסקה או שזה דבר מסוכן שמסוכן למדינת ישראל? זה נכון שלשחרר מחבלים זה דבר איום ונורא, מאוד לא מוסרי וזה עוול למערכת המשפט, אבל אני מרגיש שהדבר היותר מסוכן לחברה הישראלית זה איבוד הסולידריות ואיבוד החוסן. אני רואה שהכוח שלנו הוא באחיזה המטורפת הזו בערך החיים מאשר בכמה אנחנו משמידים וכותשים את האויבים".
קישור לאתר של "בואו"
http://freeusnow.co.il/
"נסעתי בין מכוניות שרופות לגופות וכל מכונית שעברה מולי חששתי שאולי זו מכונית של מחבלים. זה הזכיר לי מאוד את מלחמת יום כיפור כשהייתי חיילת צעירה".
רבקית לוי דרורי היא בת קיבוץ סעד. לאחר הצבא עזבה את הדת ואת הקיבוץ. מאז עשתה סיבוב ארוך בכל מיני מקומות ושנה לפני הטבח של השבעה באוקטובר חזרה לעוטף לגור בקיבוץ מפלסים.
עשרות מחבלים הסתובבו בקיבוץ באותו בוקר נורא ורבקית שהתה בממ"ד של השכנים שלה מהם היא שוכרת את יחידת הדיור בה היא גרה. מהחלון הם ראו את המחבלים ולמרות שרוב הזמן היא היתה הדמות שתפסה את תפקיד המרגיעה, גם לה היו לא מעט רגעי אימה ופחד.
בשעות הערב של השבת היא הצליחה לצאת מהקיבוץ ונהגה לבדה ממפלסים להרדוף שבצפון, שם גר בנה: "הנסיעה לשם היתה יותר טראומטית מבחינתי מאשר להיות בממ"ד מכיוון שהייתי בפחד מהמצב והלא נודע…"
מאז היא מפונה ונדדה בין ארבעה מקומות שונים ומנסה לקיים שגרה יציבה ככל האפשר: "הצטרפתי לקבוצה של מאמנות מקשיבות, אבל הבנתי שאני לא מצליחה להיות בצד המקשיב, אלא צריכה לטפל בעצמי קודם".
נפגשנו לשיחה שחשפה את המורכבות וההתמודדות של תושבי העוטף: "אני מרגישה שיש שתי אוכלוסיות, כאלו שהיו בעוטף וכאלו שלא. יש פער בתפיסה. אני חושבת לפעמים מה היה קורה אם הייתי מוצאת בית להשכרה בכפר עזה או בישוב אחר שנפגע, אני חיה בתחושה של אשמת הניצול".
השיחות והשיתוף עוזרות לה לריפוי ולאחרונה אף קיעקעה על ידיה את המשפטים "גם זה יעבור" ו"משהו טוב עוד יצא מזה".
זהו פרק אחר ושונה. האורחים שלי הפעם הם לא תושבי העוטף, אבל בשנה האחרונה הם התחברו אל המקום והאנשים באופן רגיש ועמוק. עילי בוטנר ורועי בר נתן הם חברים טובים עוד מתקופת הצבא. בשבת של השבעה באוקטובר עילי מצא את עצמו כמו רבים מתושבי המדינה בממ"ד עם המשפחה בת"א. רועי לעומתו שהה בסיומה של חופשה בתאילנד ויום למחרת חזר לארץ. ב 9.10 הם כבר נכנסו לרכב של עילי ויחד עם הזמרת ענת בן חמו הגיעו למלון בנתניה למפגש ראשון עם מפונים מקיבוצי העוטף כדי לשיר, לעודד ולנסות להקל עליהם קצת. הזמנתי אותם לשיחה אינטימית וכנה ורציתי לשמוע מהם על התקופה שהם עוברים, התחושות שהם חווים ועל קיבוצים, קהילות והגעגוע של האנשים אל בית. הם שיתפו ברגישות על ההופעות הרבות בקיבוצי ויישובי העוטף ועל המפגשים הבלתי אמצעיים עם הטראומה הפרטית של אנשי הקיבוצים. במהלך התקופה הופיעו בפני מפונים במלונות, פצועים בבתי חולים וחיילים בבסיסים צבאיים. הם אפילו הוזמנו לחתן זוג חיילים בבסיס סודי בדרום הארץ. האהבה הגדולה של שניהם לזמר העברי והחיבור ביניהם יצרו משהו עמוק יותר. מתוך החוויה הזו החליטו להעלות הופעה עם להקה ועם השירים ששרו והם מופיעים ומרגשים על במות שונות ברחבי הארץ. את המפגש הם סיימו בשיר שביקשתי שיבצעו אותו באולפן - "ילדים של שמש", שיר שעילי כתב לחגיגות 70 של קיבוצו עין כרמל. "ולפעמים רק געגוע כמו שחול נוזל מבין האצבעות היינו ילדים של שמש אותם פחדים אותם החלומות".
פרק מיוחד לשבעה באוקטובר ולציון שנה לפודקאסט. שנת 2023 היתה עבורי שנה שבה עברתי המון שינויים שכללו יציאה מאזורי נוחות, התפתחות בכיוונים שונים וחוויות מכל הקשת. במרץ 2023 חזרנו ממסע משפחתי בלתי נשכח של כ 5 חודשים בדרום אמריקה. שבועיים אחר כך גייסנו לצבא את הבכור שלנו עם כל המשמעויות שכרוכות בכך. הקמתי יחד עם חברי ושותפי בועז נובלמן מיזם שעוסק בתיעוד סיפורי חיים ובמקביל הקמנו עבורי אולפן ביתי וייסדתי את הפודקאסט "סיפור אחד". החיים שלי התמלאו בעשייה אישית, בזמן איכות משפחתי, בהנאות החיים שהיו מעורבות ביציאה להפגנות נגד המהפכה המשטרית ועוד ועוד רגעים משמעותיים. ב 7/10 הכל נעצר והשתנה. כמה ימים לאחר אותה שבת ארורה ועד היום אני בעשיה בלתי פוסקת - בתחילה כתיבת תחקירים ואיסוף חומרים עבור הספדים של חברי קיבוץ בארי, הקמת הפודקאסט "קולות מהעוטף" ומאז ה 30.10 שותפות יחד עם חברי האהובים בועז נובלמן וחן אליה בפרויקט "קיבוץ עדויות" - פרויקט שמתעד את קהילות עין השלושה ורעים מאז שפונו למלון באילת, דרך המגורים הזמניים שלהם עכשיו (ת"א + נתיבות) ובהמשך בתקווה בחזרה למשכנם הקבוע בנגב המערבי. יחד צלחנו מפגשים מרגשים, כואבים, מרוקנים וממלאים כאחד עם חברי הקהילות היקרות האלו. בפרק מיוחד לציון שנה למלחמה, לשבת הארורה ולפודקאסט אירחתי את חן ובועז לשיחה מרתקת ומרגשת עבור שלושתנו. דיברנו על קיבוציות, קהילתיות, הרצון והחשיבות לתעד ולהנציח ושילבנו תוך כדי הפרק עדויות מצולמות. יש עוד כל כך הרבה מה לספר ועוד פרקים רבים של אנשי הקיבוצים על הפרק, זהו רק ציון דרך וסוג של סיכום ביניים של מציאות מטלטלת שאף אחד לא העלה על הדעת גם בסיוטים הכי גדולים שלנו כעם. אני רוצה להודות קודם כל לכל המתועדים והמרואיינים שפתחו את ליבם והסכימו לשתף ברגעים הקשים שאותם הם חווים יום ביומו. לכל מי שמאזין וצופה, מפנה זמן להתמודד עם תכנים לא פשוטים, זה ממש לא מובן לי מאליו. ל"יד יערי" ו"יד טבנקין" שנרתמו לפרויקט ולשותפות איתי. לקיבוץ שלי, מעברות ולקבוצת "מוצרי מעברות" על התמיכה החשובה כדי שהפרויקט יעלה לאוויר. מאחל צפיה והאזנה משמעותיים, שיחזרו כולם מעזה ושנדע שקט מהו במדינה.
קישור לעדויות נוספות שצילמנו במהלך כל התקופה:
https://www.salontalk.co.il/about-3
"מי יחזיק לי את היד בהלוויה של אמא". זו השורה שמסיימת את השיר הפותח באלבום "232" של מור לביא מכרם שלום. בגיל חמש וחצי הגיע יחד עם אמו ובן זוגה לקיבוץ שאז נוסד מחדש: "הייתי ילד מאוד קשה. בכיתה ט' עזבתי על דעת עצמי את בית הספר ועברתי לפנימיה במצפה רמון, אחר כך התגלגלתי לעוד מקומות והייתי בלתי ניתן לשליטה… אמא שלי לאורך כל השנים נשארה ולא עזבה אותי. היום אני יודע מאוד להעריך את זה, זה אחד העוגנים שעזרו לי לשמור על עצמי במהלך השנים". מור כותב, שר ומופיע עם חומרים מקוריים: "המוזיקה זה הכלי שלי, דרכה אני מבריא. חברתית הרגשתי עוף מוזר. הבדידות ליוותה אותי לאורך שנים, היו שנים שהתמסכנתי והיו שנים שהתמסרתי אליה". בפרויקט "כולם חוץ ממי שחסר", שבו מוזיקאים מלחינים טקסטים שכתבו אנשים מהעוטף, הלחינה צליל דיין, מוזיקאית מוכשרת עם קול פעמונים את השיר "אני פוחד, אמא" שכתב מור. בפתיחת הפרק היא ביצעה את השיר בלייב בפעם הראשונה. "אני פוחד, אבל אשיר לך", הוא כותב: "שום דבר לא התחיל בשבעה באוקטובר. כתבתי על מחבלים והפגזות הרבה לפני. תמיד היה לי איזשהו אמצעי לחימה בבית, אלת ביסבול או סכין, שידעתי איפה הם מוחבאים". שיר נוסף שבוצע באולפן הוא "בין סלע לקרחון" שיצא באלבום החדש שלו ובו הוא כותב: "שפה סדוקה, חצי חיוך רוחות מזרח, מפרש נמוך חותר בין סלע לקרחון זה זמן לישון זה זמן לישון". על השיר מספר מור שהוא נכתב בסגר הראשון של הקורונה ומתאר שהשיר מדבר על הילדות שלו, על כך שהקורונה לקחה אותו למקום של עיבוד רגשי וגרמה לו להסתכל על הדברים דרך הטראומה ולצלול עמוק פנימה. כילד כל פעם שהיה משהו קשה, היה בורח לעולם הדימיון. יותם חיים ז"ל היה חבר טוב של מור: "למדנו באותה כיתה, ישבנו על הדשא והקשבנו לאותה מוזיקה. הוא תמיד קיבל אותי - בסוף כיתה ט' כשהתחלתי לצאת מהארון מול חברים ולא היה לי עם מי להתנשק במסיבת סילבסטר, יותם אמר 'בוא נתנשק אנחנו', למרות שהוא היה סטרייט הוא ראה אותי ורצה להראות לי שהכל בסדר, אני אזכור לו את זה תמיד". בשבעה באוקטובר מור היה בכלל עם חברים בטיול בכפר בלום: "התקשרתי לחברים בעוטף לשאול מה קורה והם לחשו בטלפון שיש להם סכין. לא הבנתי בהתחלה מה קורה…" בנוסף להיותו מוזיקאי, מרכז מור את תחום החינוך בכרם שלום (שמתגוררים כרגע באשלים): "כל החיים הייתי בין אמנות לחינוך, לנהל את החינוך זה אתגר מדהים ואני בוחר לראות את זה כמשהו חיובי. אני משתדל להתאים את עצמי ואת המסגרות לתקופה. חשוב לייצר יציבות. העוטף עולה באש, אבל בחינוך אני יודע מה יהיה שבועיים ושלושה קדימה…" לגבי חזרה אל הקיבוץ הוא אומר: "אני רוצה לחזור, אני לא יודע אם אני באמת אחזור, זה תלוי בכל כך הרבה משתנים", אבל המסר שלו ברור: "החיים ממשיכים ומותר הכל. אני בשנת אבל, איבדתי המון חברים, יש לי חברים שעדיין בעזה ויחד עם זאת אני כל הזמן צוחק. חשוב לא להיכנע לעצב, לתת לו להיות, אבל גם לצחוק. תחייכו כשאתם רואים את האנשים שאתם אוהבים. תלכו לראות שקיעות, אני כל יום הולך לראות שקיעה, השקיעות הכתומות מזכירות לי את יותם ואני מחייך".