זהו פרק אחר ושונה. האורחים שלי הפעם הם לא תושבי העוטף, אבל בשנה האחרונה הם התחברו אל המקום והאנשים באופן רגיש ועמוק. עילי בוטנר ורועי בר נתן הם חברים טובים עוד מתקופת הצבא. בשבת של השבעה באוקטובר עילי מצא את עצמו כמו רבים מתושבי המדינה בממ"ד עם המשפחה בת"א. רועי לעומתו שהה בסיומה של חופשה בתאילנד ויום למחרת חזר לארץ. ב 9.10 הם כבר נכנסו לרכב של עילי ויחד עם הזמרת ענת בן חמו הגיעו למלון בנתניה למפגש ראשון עם מפונים מקיבוצי העוטף כדי לשיר, לעודד ולנסות להקל עליהם קצת. הזמנתי אותם לשיחה אינטימית וכנה ורציתי לשמוע מהם על התקופה שהם עוברים, התחושות שהם חווים ועל קיבוצים, קהילות והגעגוע של האנשים אל בית. הם שיתפו ברגישות על ההופעות הרבות בקיבוצי ויישובי העוטף ועל המפגשים הבלתי אמצעיים עם הטראומה הפרטית של אנשי הקיבוצים. במהלך התקופה הופיעו בפני מפונים במלונות, פצועים בבתי חולים וחיילים בבסיסים צבאיים. הם אפילו הוזמנו לחתן זוג חיילים בבסיס סודי בדרום הארץ. האהבה הגדולה של שניהם לזמר העברי והחיבור ביניהם יצרו משהו עמוק יותר. מתוך החוויה הזו החליטו להעלות הופעה עם להקה ועם השירים ששרו והם מופיעים ומרגשים על במות שונות ברחבי הארץ. את המפגש הם סיימו בשיר שביקשתי שיבצעו אותו באולפן - "ילדים של שמש", שיר שעילי כתב לחגיגות 70 של קיבוצו עין כרמל. "ולפעמים רק געגוע כמו שחול נוזל מבין האצבעות היינו ילדים של שמש אותם פחדים אותם החלומות".