"אתה לא בוחר בחיים, החיים בוחרים בך. גם המוות בוחר בך, אבל הוא בוחר בך פעם אחת והחיים בוחרים בך כל בוקר". ענבר גולדשטיין שכלה בשבעה באוקטובר את אחיה נדב ואת אחיינתה ים שנרצחו בביתם בכפר עזה. חן, אישתו של נדב ושלושת ילדיהם אגם, גל וטל היו בשבי בעזה וחזרו בעסקת נובמבר" ביום ה 51 למלחמה. ביתם של הוריה שמתגוררים בקיבוץ נשרף כליל ולמזלם הם שהו בטיול בחו"ל וכך ניצלו. נפגשנו לשיחה מרגשת ומלאת תובנות בדיוק ביום בו צוין יום ההולדת ה 27 של התאומים גלי וזיוי ברמן מכפר עזה שעדיין בשבי חמאס. ענבר שעזבה את הקיבוץ לפני 12 שנה, משקיעה את כל מרצה בקהילה חדשה שנכפתה עליה: "בין משפחות החטופים נוצרה שותפות גורל, כל בן משפחה קורס לרגע בזמן שלו. על אף השכול והצער, האנרגיה של משפחות החטופים לשעבר מתחדשת קצת יותר מהר ולכן היות ואני מצליחה לעמוד על הרגליים במקומות שאחרים לא מצליחים, זה מייצר אותו ווליום". הילדות שלה כפר עזה היתה בסך הכל טובה, עד גיל הנעורים: "כשהייתי בת 13 בערך היה פיגוע באלי סיני - מחבלים חדרו לישוב ורצחו את לירון הרפז ובן זוגה אסף ואז באה אלי המודעות של אפשרות כזו ושם גם התחילו החרדות. הפחד הזה מתורגם לחלום שחזר מספר פעמים ב 5 השנים האחרונות. אני רואה מחבלים שנכנסים לבתים של אנשים, פוגעים בהם ואני תמיד רואה את זה מהצד אבל לא יכולה לעזור להם מאיפה שאני נמצאת. מה שקרה בשבעה באוקטובר זה בדיוק זה. הלב שלי היה נצור בכפר עזה ואני הייתי נצורה בת"א". מאז אותה שבת נוראית, היא עזבה את עבודתה כפירסומאית והיא מעורבת מאוד בעשיה למען החטופים שעוד בשבי והחברה בכלל. היא מתגוררת בת"א ולמרות שעזבה את הקיבוץ, יש דברים שהשפיעו עליה עד היום והיא נעזרת בהם לטובת המאבק: "המוח של בני קיבוצים מחווט אחרת, אנחנו מדברים ב"אנחנו", חושבים צוות וקבוצה. אנחנו מתורגלים בללמוד לתפקד ולפעול בתוך זה. יש משהו במבנה הקיבוצי שמאוד סייע להיכנס לתוך המאבק, להתאגד ולהתחיל לפעול יחד. ערך הקהילתיות הוא מאוד משמעותי". בהקשר לטקס הממלכתי יש לה דעה נחרצת: "העם הוא זה שיודע איך לזעוק את הזעקה כי אנחנו כבר שנה זועקים. העם יודע לספר את הסיפור של העם ובסוף יש כאן אסון שיש לו שתי רגליים - רגל אחת זה המחדל והרגל השניה זו הגבורה והתקומה. אי אפשר לדבר על אחד בלי השני וקשה לי לסמוך על הממשלה שתדע לספר את הסיפור בשלמותו". לשאלת העתיד בשנים הקרובות היא משיבה באופטימיות זהירה: "ארץ אוכלת יושביה תהיה ארץ אוהבת יושביה,יש לנו עבודה לעשות. בעוד 5 שנים אני מקווה שכל החטופים והחללים יחזרו ושנהיה כבר תוך כדי תנועה של הרגעת הרוחות, שיתוף פעולה ועשיה משותפת רב מגזרית ולא שבטים. אני אישית כנראה אהיה בתפקיד ציבורי-חברתי, לא יודעת אם פוליטי, למרות שאני לא פוסלת שום דבר על הסף". בסיום השיחה היא מדגישה את המשפט שהכי חקוק לה מאחיה נדב ושאותו גם נשאה בהספד שלה: "התקווה מתה אחרונה". ראיון מעורר השראה עם אישה מעוררת השראה.