"וְדַע לְךָ שֶׁהַזְּמַן וְהָאוֹיְבִים, הָרוּחַ וְהַמַּיִם, לֹא יִמְחֲקוּ אוֹתְךָ. אַתָּה תִמָּשֵׁך, עָשׂוּי מֵאוֹתִיוֹת. זֶה לֹא מְעַט. מַשֶּׁהוּ, בְּכָל זֹאת, יִשָּׁאֵר מִמְּךָ". (חיים גורי) אלו המילים שמקבלות את פני מי שנכנס לאתר הזיכרון האינטרנטי של קיבוץ בארי, אתר שמנציח את 102 הנרצחים בקיבוץ בשבעה באוקטובר. מה לא נאמר על בארי - הקיבוץ השיתופי, החזק, אחד מהסמלים של העוטף, עם קהילה חזקה, עם "לה - מדווש" מרכז האופניים והרכיבה הידוע ועם מפעל הדפוס המוכר. אבל בארי של אחרי אותה שבת היא שמות שמות של נרצחים, חטופים, אין ספור הלוויות ושכול שמביט בך משכונת הכרם ומשכונת הזיתים. קיבצתי לשיחה מרתקת שלושה בני אותה כיתה - ירון זרוע, לירון שמלץ וגידי יצחקי שאימו יהודית ז"ל נרצחה באותה שבת. השלושה שעזבו את בארי לפני כ 20 שנה, שיתפו בגילוי לב על השבעה באוקטובר הפרטי של כל אחד מהם, על הסטטיסטיקה הנוראית של נרצחים מקרב בני הכיתה שלהם ו/או בני משפחותיהם ועל הקושי להיות כל כך רחוקים באותה השבת. בימים שאחרי השבת הארורה ולמשך תקופה ארוכה הם ירדו לים המלח להיות עם המשפחות ועם הקהילה, התגייסו לעזור במה שצריך והדבר שהם הכי מצפים לו הוא חזרת החטופים מהקהילה ובכלל. מפגש מרגש וכנה על הקיבוץ של פעם, על הבית ועל החיבור ביניהם.