בפרק הזה התיישבתי לשיחה עם אריאלה ברדוגו, יזמת שמלווה ועוזרת לנשים שחוו לידה שקטה ואובדן הריון ובעזרת הידע וגישתה הרגישה לאבל ואובדן מצליחה לתת כלים להתמודדות רגשית, גופנית ורוחנית דרך הפודקאסט שלה - ׳הידיים הטובות׳, סדנאות ותכנים מעוררי השראה ובניית קהילה תומכת בתחומה. זו הפעם הראשונה שבה היא - זו שלרוב יושבת בכיסא המראיינת, מתראיינת. ולא סתם מתראיינת, אלא צוללת לנושא בו היא עוסקת מנקודת מבט הפוכה - בין זו שאיבדה, לזו שנולדה אחרי לידות שקטות (מסתבר שככה קוראים לזה: ילד/ת קשת).
אריאלה חולקת בפרק הזה את סיפור התמודדותה האישי, ועל פועלה בתחום העלאת המודעות ללידות שקטות, על האובדן הרגיש הזה שעדיין נחווה כטאבו ועל ההתמודדות שאחרי.
*
מוזמנים לעקוב אחרי המרכז הפתוח, ולספר מה חשבתן.ם על הפרק! | לאינסטגרם של אריאלה ברדוגו | לפודקאסט הידיים הטובות
נעמה זאבי-ריבלין עבדה במשך שנים כעו״ס ומטפלת מוסמכת במערכת הציבורית והתמחתה בטיפול בטראומה בקרב נשים שיצאו ממעגל הזנות. בתחילת המלחמה, היא הקימה את מרכז מרווה - מרכז תמיכה טיפולי ויצירתי לאנשים שאיבדו ב-7 באוקטובר, הקרוי על שמה של אחייניתה מרווה, שנפטרה לפני כעשור ממחלת הסרטן. היום, היא מגייסת משאבים וכסף כדי להמשיך ולקיים את המרכז במטרה לתת מקום לקבוצה שקופה וכואבת: האחיות. האחים והאחיות של חללי השבעה באוקטובר, שלא זוכות לתמיכה והכרה ראויה מטעם המדינה.
*
דיברנו על חלוקת האבל והצער עם אחרים, על תמיכה והיתמכות באחר, על אובדן פרטי מול אובדן לאומי, על תקווה.
*
מוזמנים לעקוב אחרי המרכז הפתוח, לעקוב ולהשאיר תגובה על הפרק. זה יעזור לנו מאוד להמשיך ולעבוד על תוכן נוסף
*
הפרק מוקדש לאורה של מרווה בביאן
חברה שלי שהיא גם פסיכולוגית בהתהוות התיישבה איתי לשיחה כנה על חברוּת. על הציפיות שיש לנו מחברים וחברות בשעת משבר, בעת אבל, ברגע של אובדן. איך חברים צריכים להתנהג כשאנחנו ברגע הכי נמוך בתהום הצער, ומה הציפייה מהם? האם יש חוקים לחברות בשעת אובדן?
ניסינו לחשוב ולענות על זה יחד תוך חזרה בזמן לרגע שבו שתינו נאלצנו להיות שם אחת בשביל השניה כששני האבות שלנו נפרדו בהפרש של שנה.
למה אני עושה את כל זה בכלל?
למה אני מדברת על מוות? למה אני חותרת עמוק ועמוק יותר לתוך האובדן? למה אני לא יכולה פשוט לשחרר, ולמה זה הופך למפעל חיי בשנים האחרונות? הסיפור הפרטי שלי השפיע עליי עמוקות. כמו כל סיפור, יש בו פוטנציאל לשנות חיים. הפרידה של אבא שלי מהחיים שינתה וחילקה את חיי לכל הרבה פיסות, ואני לא חושבת שראוי לאסוף אותן לבד: אני מדמיינת מקום שבו אפשר לעשות את זה ביחד, מקום שבו עוד אנשים יכולים להצטרף, כל אחד שם פיסת אובדן משלו עד שנבנה דבר יציב שמורכב מהרבה סוגים של רגשות, לצד הכאב והצער. הפרק הזה היה צריך להיות, נדמה לי, פרק הפתיח של הפודקאסט. אבל אני מתנסה וטועה, מתנסה ותוהה. כנראה שזמנו - עכשיו. האזנה נעימה!
*
לאינסטגרם של המרכז הפתוח | לאינסטגרם של ורד
יכול להיות שזה פרק לא פשוט לעיכול, יכול להיות שלא קל לשמוע אותו, אבל זה לא מוריד מהחשיבות החברתית שלו. זו הייתה אחת משיחות הטאבו המעניינות שניהלתי, בה זכיתי להביט, בתקווה שנתתי מתן מבט לא שיפוטי וחומל, על בחירה של אדם איך לחיות את חייו - ואיך לסיים אותם.
*
את השיחה הקלטנו מספר ימים לפני שהאורחת, שביקשה להישאר אנונימית, בחרה לסיים את חייה בעזרת ארגון דיגניטאס, בשוויץ. הפרק הזה מוקדש לאוֹרך, ולמשפחתך.
*
הפרק מכיל תוכן של התאבד!ת, הפרעות אכילה, הטרדות מיניות ודיכאון.
מה כל-כך קשה בלדבר על מוות? כששואלים את זה ככה, קשה שלא למצוא את התשובה שנמצאת בגוף השאלה: המוות עצמו. זה מפחיד, מחריד, מזעזע. ובכל זאת, כולנו פגשנו בו ונפגוש בו בדרך כזו או אחרת, נפגוש סופים, נחווה כאב, נקבור אנשים יקרים לנו. בפרק הזה ראיינתי את האמנית והמטפלת באמנות נטי רנצנברג, שמשלבת באופן כמעט מוחלט את המוות בעבודות שלה. דיברנו על הקושי, על אפשרויות ההנגשה, ועל החיים המשלבים בתוכם מוות בכלל.
האזנה נעימה!
המלצות:
הפרק הזה מוקדש לכל מי שיודע שיום אחד, הוא ימות, אבל גם עכשיו - הוא לא מרגיש כלכך חי. אני מארחת את חברת האמת שלי, רותם קליגר חליוא, חוקרת ואנתרופולוגית שביססה את מחקרה על אובדן העצמי בתרבות המודרנית תוך מחקר של מהגרי לייפסטייל (על מה שזה אומר, נרחיב בפרק עצמו). אם אתם מרגישים תלושים, לא מחוברים למציאות, שאתם רק קיימים - אבל לא חיים, שנתקעתם בתוך מרוץ העכברים המודרני, ושאיבדתם את המהות או המטרה - אני מזמינה אתכם להאזין לפרק מתוך אמונה שכדי לדעת איך למות, צריך להבין איך לחיות, ובתוך ההבנה הזו מתגלות הדרכים: לאהוב, לכאוב, ולהתאבל.
*
לאינסטגרם של רותם | לאינסטגרם של המרכז הפתוח | לאינסטגרם של ורד
הפרק הזה מגולל טרגדיה משפחתית, אנושית, קהילתית - טרגדיה של עם שלם. הוא פנדורת הפחדים הכי גדולה של אדם: לאבד את משפחתו ואת חירותו. שירה, חברה שלי מימי דובר צה״ל, התיישבה איתי לשיחה כדי להשמיע קול: את קולם של חווי האובדן העמום, את קולו של האבל המושהה, ואת קול המאבק: מאבקם של 120 חטופים שעדיין, נכון ליום פרסום פרק זה (288), נמצאים בעזה ומצבם בסיכון חיים יומיומי.
*
הפרק מוקדש לחיזוק בנות משפחתה של שירה, שנחטפו בשביעי באוקטובר ושוחררו בעסקה: עדי שהם, נווה (בן 8), יהל (בת 4), שושן הרן, שרון ונעם (בת 12) אביגדורי.
*
לאורם של לילך ואביתר (תרי) קיפניס, פול וינסנט קסטאלבי, ואבשלום הרן.
*
למען שחרורו של טל שהם, בעלה של עדי שהם, אביהם של נווה ויהל, ולמען 119 חטופים נוספים, ביניהם נשים, גברים, קשישים, חיילים, חיילות, ילד ותינוק.
פרק שמוקדש להיכרות עם ריטואלים של אבלות: על טקסי-אֵבֶל ועבודת-אֵבֶל, מהו אבל בכלל, באילו דרכים ניתן לתת לצער לעבור דרכינו וללכת יחד איתו ועל הספר החשוב שייראה בקרוב אור בעברית, בתירגומה של רוני - ״על סף תהום הצער: חיים לצד אֵבֶל וטקסים של התחדשות״ - עם האורחת המיוחדת רוני גרוס, משוררת, מלווה רוחנית המעמיקה בפוסט טראומה, אֵבֶל ואובדן ובעלת כובעים מעניינים נוספים.
רפרנסים שכדאי לבדוק:
לכתבה המדוברת בהארץ | הזמנה למפגש האבל של רוני | לאינסטגרם של רוני | לקטעים מתוך תירגום הספר של ולר
מחכות לשמוע מחשבות על הפרק! אפשר להמשיך לעקוב באינסטגרם של המרכז הפתוח
איך קוראים לאובדן ללא שם? איך מתאבלים על מה שאינו מוות?
בספר ׳אובדנים שאינם מוות׳, נחמי באום כותבת: ״חוויות אובדן שאינן בעקבות מוות נעדרות מהשיח היום-יומי, הן אינן קיימות ככאלה באוצר המילים שלנו... כדי שאדם יוכל להפוך את מה שהוא חווה מדבר מופשט, כולל ומציף, לדבר תחום שניתן להתאבל עליו, יש לתת לו שם, מסגרת ומילים שיאפשרו לדבר עליו״
- כחלק מהרצון והרעיון להנגיש שיח על מוות ואובדן על כל גווניו בפודקאסט, בחרתי לראיין אישה אמיצה ורגישה שפנתה אליי בבקשה לקבל כאן מקום. הפרק מוקלט באנונימיות מתוך כבוד לפרטיותה, אך החוויה שהיא תספר עליה היא אישית ובו זמנית, אוניברסלית. מזמינה אותך להקשיב לפרק בפתיחות לב ולקחת ממנו את מה שאפשר, גם אם חווית האובדן שלך שונה לגמרי.
לעמוד של המרכז | The open
הפרק הזה קצת אחר. הוא מורכב משרשרת של מחשבות פרטיות, שיתופים אנונימיים, חוויות אישיות. פרק של וידויים.
אני מקדישה אותו, לבקשת אחת המתוודות, לאורו של רס״ר (מיל׳) מתן מאיר ז״ל שנפל בקרב בעזה. מקווה שהפרק הזה יפיץ אהבה, נחמה ותקווה לכל מי שחוותה את כאב האובדן, מקרוב או מרחוק.
קרדיט ותודה ענקית על מוזיקת הרקע: יוספי שלמה
|
רעות קליין, אישה מדהימה שהכרתי דרך חברה וקולגה משותפת, היא עובדת סוציאלית קלינית שמלווה אנשים שחוו סוף למצוא את הקול החי בתוכם, ומלווה תהליכי איבוד - ועיבוד. הקדשנו את הפרק לחיבור העדין שקיים בין צער ואהבה, ודיברנו על איך הם מופיעים יחד בצורות שונות ומשונות כשמתמודדים עם אובדן של אדם שאהבנו (או שלא).
לאינסטגרם המדהים של רעות | כאן אפשר לעקוב אחריי, וכאן אחרי מרכז האבל
״אני תמיד מתארת את מילה של הבנה כתוצאה של תנועה שבה המוות מניע עשייה אישית וחברתית״ מספרת נטלי מישייב - מטפלת, יזמת, חוקרת אובדן, אחות שכולה, אישה, ולא משנה איזה טייטל ידבק אליה - היא תהיה זו שיזמה את ׳מילה של הבנה׳, מיזם מעגלי האבל הראשון מסוגו בארץ, ובהקמתו הצליחה למתוח את גבולות וקונספט קבוצות התמיכה לתוך מרחב חדש ויוצא דופן של התמודדות קבוצתית עם אובדן ורכישת כלים להתמודדות עם האבל ביומיום. הסדנאות מתקיימות במרכז הארץ, בפורמט דו-שבועי, ולאחרונה נפתח המחזור החמישי שבו נטלי מנחה א.נשים במסע האבלות. יש עוד הרבה מה לספר על המיזם - הכל בפרק; האזנה נעימה!
בהתחלה חשבנו שלפרק הזה אין שום תכלית. חשבנו שזו הזדמנות להיפגש, כל אחת מרחוק, ולפרוק את שעל ליבנו כנשים עצמאיות, מנהלות עסקים, שקורסות אל תוך האובדן הלאומי והפרטי שלנו. גילינו שזו הייתה הזדמנות לחשוב, לבחון ולשאול את כל השאלות הנכונות (ואולי גם אלו שלא) על אובדן שאינו פיזי, ואינו אישי. האם עסק יכול להתאבל? האם הוא צריך? האם צריך לעצור הכל, או שאפשר ומותר להמשיך ליצור, לעבוד, לעסוק - בזמן שעולמם של אחרים עצר?
תודה לחברה והאורחת רונה צ׳יש, יזמת ומנהלת חנות האפס-פסולת הראשונה בישראל - הנייקד מרקט (בורוכוב 1, תל אביב - הנה האינסטגרם)
אשמח לשמוע מה חשבתן.ם על הפרק, לשיתופים, לביקורת, למחשבות.
האזנה נעימה!
בספר ״מתחת לעור״ שכתבה יעל שיה אין אנחות או נשימות ארוכות או רגעים של שתיקה מביכה. היא לא נאחזת בנוסטלגיה, ולא בהודעות קוליות שנשארו, ולא נצמדת מדי לזיכרונות מתוקים. אבל היא כן כתבה ספר, חודר, מטלטל, מצחיק לרגעים, ציני וכואב על איך זה מרגיש להתייתם מאמא וגם מאבא תוך 10 שנים בלבד, ולהישאר ילדה-אישה-קטנה-מבוגרת בגיל 24, לבד. לרגעים הלבד הזה שווה חופש, ולרגעים הלבד הזה שווה מציאות, ולרגעים - חלל. דיברנו (כמעט) על הכל בפרק, ולמי שרוצה למצוא עוד:
ניתן לרכוש את הספר ״מתחת לעור״ בצומת ספרים, סטימצקי או דרך יעל ישירות: @YaelShaya באינסטגרם
כשקראתי על חוויות סף מוות שונות, כמו חזרה לחיים ממוות קליני למשל, הבנתי את קווי הדמיון בין כולן. כמעט בכל המקרים שקראתי ושמעתי עליהם, האדם שנמצא בגבול הדק שבין עולם החיים למתים, חוזר עם סיפור כזה: החיים חלפו על פניו, והוא הרגיש שלווה גדולה.
לראשונה, יצא לי לשמוע סיפור על חוויית סף מוות ממקור ראשון. נועם אלמור, המכונה בשם סאני ואן-ריי, הגיעה לאולפן ההקלטות כדי לספר בפתיחות, באומץ וברגישות על סיפור מותה-וחייה. איך זה מרגיש (כמעט) למות? איך זה מרגיש להלך על הגבול הדק שבין החיים למוות? ומה עושים בפועל כשחוזרים לעולם הגשמי?
המשכנו לשיח על החיים עצמם, אובדן, התאבלות על גוף והתאבלות על אנשים שאנחנו אוהבים. פרק 7 - האזנה נעימה!
Art by Hilma F. Flint
|
ד״ר גרנות כותבת: ״געגועים, אומר לנו מילון אבן-שושן, הם "כיליון נפש״… כלומר, הגעגוע מכלה את הנפש, ממית אותה. מההגדרה המילונית משתמע כי געגוע הוא דבר אשר מחוצה לנו: למקום או לאדם שנפרדים ממנו. אבל געגוע יכול להיות גם כלפי אדם, מקום או דבר שמעולם לא היה לנו, ובמובן הזה הוא מהווה ייצוג של חלקים מסוימים בנפש, של חלקים חסרים. אולי זה הגעגוע לעצמנו.
מתי אפשר להכיל את הגעגוע, לשאת אותו, לחיות איתו מבלי שיכלה לחלוטין את הנפש? – אני מאמינה כי הכלה כזאת של החֶסֶר היא אפשרית כאשר הנפש מסוגלת לגעת באין שבתוכה ולהידבר איתו. האין הוא בדידות ושתיקה ומקומות חסרי מלים, חסרי פשר או "דברים שאין להם שמות", במילותיה של תרצה אתר. כאשר המקומות הללו הם מוכָּרים יותר, קל יותר לשאת אֶת החֶסר שעליו מצביע הגעגוע.אבל האין הזה שבתוכנו מוכרח להתקיים בתוך קווי מתאר ברורים של יש״ - מתוך הבלוג ׳פסיכולוגיה עברית׳.
הגעגוע פוגש אותנו לאורך החיים מגיל ילדות. הפעם הראשונה שנפרדנו מההורים והלכנו לגן, הצעצוע שאיבדנו, החברה שעברה לעיר אחרת... אנחנו תמיד מתחילים, נפרדים, מתגעגעים - עם ובלי לקשר של אובדן הקשור למוות.
בפרק השישי של הפודקאסט התיישבתי לשיחה רגישה ומרגשת עם ננה, היזמת והיוצרת של סטודיו בובות געגוע - סטודיו ירושלמי לבובות בעבודת יד המשלבות בתוכן בדים וסיפורים. האם געגוע הוא אכן כליון נפש? האם אפשר להשלים את החסר או להפסיק להתגעגע? מה ההבדל בין געגוע לזיכרון והאם אפשר להתגעגע גם למישהו שלא הכרתי, או למקום שלא הייתי בו?
לאתר של סטודיו בובות געגוע | לאינסטגרם של ננה
אהבתן.ם את הפרק? שתפו עם אנשים שאולי יאהבו גם ותצטרפו לתנועה שמוציאה שיח על מוות, אובדן וכאב מגבולות הטאבו. מוזמנות ומוזמנים לעקוב :) הכניסה מכאן
כחלק מהרצון להנגיש ולנרמל שיח חברתי סביב מוות ואובדן, חשוב לדבר על השוני וההבדלים בין אובדן לאובדן, כפי שיש בין אדם לאדם. חווית האובדן הבלתי-נראה שונה מהחוויה ה״מוכרת״ לנו, של אובדנים נראים - כלומר, של אנשים שהכרנו, בהם יש גבול ברור בין החיים שלפני לחיים שאחרי. האתגר העומד בפני מי שמתאבל על אדם שלא הכיר, או שאינו זוכר, הוא לתת לכך מילים. לחפש הגדרה, טרם יצלול לחיפוש משמעות. אובדן בלתי-נראה הוא כזה שקשה לתפוס, ולכן יש לתת לו מקום. האורחת בפרק הנוכחי היא שני אלקובי, שאיבדה את אחותה אני ז״ל, שנה לפני שהיא (שני) הגיעה לעולם. איך מתאבלים על אחות שלא הכרתי? והאם בכלל אפשרי לתפוס מוות של אדם שלא הכרנו?
***
הפרק מוקדש לאורה של חנה-אני אלקובי
האורחת בפרק, ליה בלומנקרנץ, היא מטפלת CBT בעצימות נמוכה ובגישה התקשרותית, מטפלת בטראומה בגישת החוויה הסומאטית ומנחה מפגשים בקונסטלציה משפחתית ובנוסף לכל אלו, היא סטודנטית לעבודה סוציאלית. בפרק הרביעי (שיואו!) של הפודקאסט נדבר על מהו ריפוי, מהו טיפול, ומה קורה בעולם הפנימי שלנו, גם ברמה הפזיולוגית, ברגע שאנחנו חווים אובדן? איך להתמודד עם הציפיות מהסביבה ״להתקדם״ הלאה או ״להתגבר״ על האובדן והאם יש לזמן יכולת ריפוי כפי שמבטיחים לנו?
פרק מרגש, חשוף, נוגע ולמען האמת - מעורר תקווה לחיים. לעמוד הרשמי של ליה + הזמנה לעקוב אחרי המרכז הפתוח לאבל ואובדן
בפרק הזה, אני (ורד) פותחת בשיתוף על המסע האמנותי שהאובדן מעביר אותי בחיי, איך התחלתי ליצור מתוך הכאב הכי עמוק שחוויתי בחיי, איך הפחד הפך לחומר גלם, ואיך המוות מצליח לשרת את היצירה שלי ככלי לאורך החיים. יחד עם המראיינת המופלאה, נטלי מישייב, אנחנו מזמינות אתכן.ם להאזין למחשבות ותהיות שעלו תוך כדי השיחה על בחירה ביצירה מתוך מקום של טראומה, אי-ידיעה וקושי.
מזמינה אתכן.ם להצטרף ולעקוב אחרי המסע שלי באינסטגרם, ואחרי התפתחות מרכז האבל הפתוח.
