למה אני עושה את כל זה בכלל?
למה אני מדברת על מוות? למה אני חותרת עמוק ועמוק יותר לתוך האובדן? למה אני לא יכולה פשוט לשחרר, ולמה זה הופך למפעל חיי בשנים האחרונות? הסיפור הפרטי שלי השפיע עליי עמוקות. כמו כל סיפור, יש בו פוטנציאל לשנות חיים. הפרידה של אבא שלי מהחיים שינתה וחילקה את חיי לכל הרבה פיסות, ואני לא חושבת שראוי לאסוף אותן לבד: אני מדמיינת מקום שבו אפשר לעשות את זה ביחד, מקום שבו עוד אנשים יכולים להצטרף, כל אחד שם פיסת אובדן משלו עד שנבנה דבר יציב שמורכב מהרבה סוגים של רגשות, לצד הכאב והצער. הפרק הזה היה צריך להיות, נדמה לי, פרק הפתיח של הפודקאסט. אבל אני מתנסה וטועה, מתנסה ותוהה. כנראה שזמנו - עכשיו. האזנה נעימה!
*
לאינסטגרם של המרכז הפתוח | לאינסטגרם של ורד