מדוע בימינו אנו מבקשים להיות שנה הבאה בארץ? והלוא אנו כבר בארץ!

מה האמירה הראשונה שלנו בפסח?

למה שר הרב שוב ושוב את "מן המצר"?

הרעיון מאחורי "הא לחמא עניא"

מה משמעותם העמוקה של חלקי המצה החצויה?

האם היהדות גזענית?

למה בכה הרב דרוקמן מהסיפור המוכר כל כך?

למה בפסח מקדימים את קדש לרחץ?

רעיון על הכרפס בליל הסדר.

מה הקשר בין הביצה לעם ישראל?

פרק מיוחד לילדים מההגדה המעובדת של הרב דרוקמן לילדים!

והפעם:

מדוע אנו מבקשים להיות שנה הבאה בארץ ישראל, אם אנחנו כבר כאן?

וחוויות מליל הסדר המיוחד בבית הרב דרוקמן!

על הזרוע בקערת ליל הסדר.

על תכליתו הפנימית של ליל הסדר.

אחר מלחמת ברק בסיסרא שיבחה דבורה הנבואה את השבטים שהשתתפו במלחמה והוכיחה את אלו שהשתמטו ממנה. רבי משה אלשיך מסביר שדבורה הוכיחה את בני אפרים שהשתמטו מהמלחמה בטענה שיש בהם תלמידי חכמים שאינם מורגלים במלחמה – שהרי מבני מכיר בן מנשה ירדו מחוקקים למלחמה – עם היותם תלמידי חכמים!

אך בעיקר הדגישה דבורה את מעלת שבט יששכר: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה" – אף שביששכר נמצאו גדולי החכמים – הם באו עם דבורה במלחמה! הם גם הקדימו את ברק: "וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק, בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו" – הם מיהרו והתקדמו כל כך לפניו, עד שכבר לא ראוהו מאחוריהם!

שתי המעלות של יששכר, המסירות על התורה והמסירות על הארץ, לא סתרו זו את זו, עיסוקם המשמעותי בתורה לא מנע מהם להיות הראשונים לקרב! הם לא ראו כל סתירה בין לימוד התורה להשתתפות במלחמה ולא ביקשו פטור על היותם בני ישיבות ותלמידי חכמים. הם יצאו למלחמת המצווה דווקא מתוך הגדלות שלהם בתורה.

בפעם הקודמת למדנו את דרשות חז"ל המדברות על מסירות הנפש של שבט יששכר על התורה, המרומזת בברכת יעקב לבנו יששכר. חז"ל מציינים כיוון נוסף בברכה ליששכר, בנוגע לקשר המיוחד של שבט יששכר לארץ ישראל.

חז"ל אומרים כי בניגוד לשאר השבטים, שבט יששכר לא הניח "יתירות" בנחלתו, כלומר, לא הותיר כנענים בארצו, אלא הוריש את כולם, כציווי התורה. חז"ל מלמדים אותנו בזה כי גם את "עול ארץ ישראל" צריך לקבל מתוך מסירות נפש, הקפדה ודיוק – לכבוש את הארץ בשלמות, בלי להשאיר שום "יתרות".

ברכת יעקב מרמזת אפוא על מסירות הנפש של יששכר – הן בלימוד התורה הן בכיבוש הארץ. בשני תחומים הללו הוא פעל בצורה השלמה ביותר!

אנו מוצאים בחז"ל שני כיוונים בהבנת ברכת יששכר. הכיוון הראשון עוסק בקשר של שבט יששכר ללימוד תורה, והכיוון השני בקשר של שבט זה לארץ ישראל. רמז לקשר של יששכר לתורה נמצא בספר דברי הימים: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל. רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם". חז"ל מבינים שהכוונה למאתיים ראשי בתי דין מיששכר, שלימדו תורה ופסקו הלכה לכל ישראל.

בברכת משה נאמר: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ". את הישיבה באוהל מצאנו אצל יעקב: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", ודרשו חז"ל שהיה יושב ולומד תורה באוהל, וכך הדבר גם לגבי ישיבתם באוהל של בני יששכר.

לאור זאת מפרשים חז"ל את ברכת יעקב ליששכר בקשר ללימוד תורה, נביא שתיים מדרשותיהם: "'יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם' – מה חמור זה, גרמיו ( עצמותיו) ברורין, כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו"; "כשם שהחמור טוען את המשא – כך יששכר טוען את התורה". יעקב גילה שיששכר עתיד להיות השבט המוביל בלימוד תורה, מתוך מסירות נפש ונכונות להתמסר ללימודה ולשעבד את עצמו למען כלל ישראל. בפעם הבאה נראה ב"ה את מסירות הנפש של יששכר על ארץ ישראל.

ברכות יעקב לבניו נאמרו ברמזים ובמליצות, וכדי להבינן יש צורך להעמיק בהן. ברכת יעקב ליששכר היא דוגמה לברכה שקשה להבין באופן פשוט: "יִשָּׂשכָר – חֲמֹר גָּרֶם, רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד". לכאורה זו קללה ולא ברכה!

לכאורה יש גם סתירה פנימית: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה" – משמע שאין לו לעמול, אך יעקב אומר את ההפך: "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד"! הסתירה הפנימית מלמדת שטמונים רעיונות מיוחדים ברובד העמוק של הברכה, וצריך ללומדה באמצעות דרשות חז"ל, המעמיקות חקר ברמזי הברכה.

בפעמים הבאות נבחן את דרשות חז"ל על ברכת יששכר ונגלה שבשבט זה קיימת מסירות נפש על שני תחומים קדושים בעם ישראל, ואף שהם נראים סותרים את זה, שבט יששכר גילה שהם שלובים זה בזה – מסירות נפש על לימוד התורה ומסירות נפש במלחמה על ארץ ישראל.

כששמע משה את בקשת השבטים ראובן וגד להישאר בעבר הירדן ולא להשתתף בכיבוש הארץ, הוא הזדעזע: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה – וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!". איפה נשיאת העול עם אחיכם בני ישראל?! איזו חשיבה אנוכית! איפה ההשתתפות בצער הציבור בכיבוש הארץ?!

רבי יהודה לירמה כותב בפירושו למשנת "הנושא בעול עם חברו", שאף אם אדם הוא תלמיד חכם גדול כל כך עד שהוא ראוי על פי דין להיפטר מעול כלשהו המוטל על הציבור – ראוי לו שיחמיר על עצמו ויישא איתם בעול! ואם כך ינהג גדול הדור – הרי "שֶׁמֵּאִתּוֹ ילמדו הכל, ויהיה מזכה את הרבים".

בדורנו, שאנו חייבים לקיים צבא שיילחם להגנת העם והארץ, מן הראוי שכל מי שיכול להתגייס ולשאת בעול המלחמה על כתפיו – שיעשה זאת! ומי שאינו יכול או אינו מסוגל לכך, לכל הפחות שיהיה שותף בליבו ובפיו עם הציבור והצבא, ידבר בטובתם ויתפלל לשלומם – וודאי שלא יתנכר להם, ועל אחת כמה וכמה שלא יבזה אותם וידבר ברעתם!

אחר חורבן הבית הורה מלך בבל לתת לירמיהו חופש ללכת לאשר יפנה. אולם, בפועל אנו מוצאים אותו אסור באזיקים עם שאר העם. המדרש מסביר שכל פעם שראה ירמיהו קבוצה מישראל אזוקה בדרך לגלות, הצטרף אליהם מרצונו החופשי.

רבי יצחק בן שלמה מטולדו, בפירושו למשנה באבות, רואה בהשתתפות ירמיהו במאסרם של ישראל ביטוי למידת נושא בעול עם חברו והשתתפות עימו בצרתו. הוא מוסיף שמי שנושא עול מלכות עִם הציבור – יראה מתוך כך בנחמת הציבור, ותלמודו יתקיים בידו.

בגמרא מובא שבזמן שהציבור שרוי בצער, אין לאדם לומר: "אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי!" – אלא יצער עצמו עם הציבור. מידת "הנושא בעול עם חברו" אינה מצטמצמת אפוא רק לנשיאה בעול עם החבר הפרטי, אלא כוללת גם השתתפות בצער החבר ובצער הציבור כולו.

אחד מדרכי קניין התורה הוא הנושא בעול עם חברו, המהר"ל מסביר שהדבר כולל גם נשיאה בעול עם כלל הציבור. כשאדם נושא בעול של כלל הציבור הוא מראה שהוא לא נבדל מהציבור. התורה מטביעה בנו את ההסתכלות הכללית, לתפוס שהכול חלק מכלל גדול, אחדותי ושלם, שאין פרט המנותק מהכלל. משום כך הנשיאה בעול עם החבר הכרחית לקניין התורה.

המדרש מביא דוגמה לנשיאה בעול עם חברו במובן הציבורי ממשה רבנו, שכשעוד חי בארמון במצרים, יצא לראות בסבלותם של אחיו.

המדרש אף מזכיר בקשר לכך את דברי הלל: "אל תפרוש מן הצבור", ואומר על כך: "שלא יהיה אדם רואה צבור בצער ויאמר: 'אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עלי נפשי!' – אלא יהא נושא בעול עם חבירו".