אחר חורבן הבית הורה מלך בבל לתת לירמיהו חופש ללכת לאשר יפנה. אולם, בפועל אנו מוצאים אותו אסור באזיקים עם שאר העם. המדרש מסביר שכל פעם שראה ירמיהו קבוצה מישראל אזוקה בדרך לגלות, הצטרף אליהם מרצונו החופשי.

רבי יצחק בן שלמה מטולדו, בפירושו למשנה באבות, רואה בהשתתפות ירמיהו במאסרם של ישראל ביטוי למידת נושא בעול עם חברו והשתתפות עימו בצרתו. הוא מוסיף שמי שנושא עול מלכות עִם הציבור – יראה מתוך כך בנחמת הציבור, ותלמודו יתקיים בידו.

בגמרא מובא שבזמן שהציבור שרוי בצער, אין לאדם לומר: "אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי!" – אלא יצער עצמו עם הציבור. מידת "הנושא בעול עם חברו" אינה מצטמצמת אפוא רק לנשיאה בעול עם החבר הפרטי, אלא כוללת גם השתתפות בצער החבר ובצער הציבור כולו.