האמנית מיכל הלפמן פעילה בשדה האמנות המקומי (והבינלאומי) קרוב ל־30 שנה, תקופה שבמהלכה דברים השתנו בעבודתה, אבל חלקם נשאר לאורך כל הדרך. ״כבר בתערוכת הגמר שלי היה ממד פרפורמטיבי, נוכחות של גוף ותשוקה לטוטאליות בעבודה. אבל מאז עברתי הרבה גלגולים״.

את החיבור המתמשך שלה לממד הגופני היא מסבירה שהיא ״אדם שרוקד ומתעניין במוליכות של תנועה. התנועה היא לא רק בגוף, היא צריכה להיות גם במחשבה ובחיים. מאחר ואני לא רקדנית או כוריאוגרפית, אני מייצרת מסגרת שיכולה להזמין לתוכה אנשים שזה המקצוע שלהם, ליצוק את התוכן. אני מזהה מי הנשאים שיכולים להעשיר ולהפרות את העבודה שלי״.

לאחרונה הציגה תערוכת יחיד באמסטרדם, שבה בא לידי ביטוי הדחף שלה לצאת למקומות אחרים. במקרה הזה אותו מקום אחר התגלגל לפתחה כשהתחילה ללמוד קבלה, מה ש״שינה את האוריינטציה ואת הווקטור של העבודה שלי״. וגם פה עבדה עם קבוצה של רקדנים, מה שהניב עבודת וידיאו, לצד ״מרחב אחר של פיסול וציור ידני, מאוד עשוי״.

למרות התקופה הקשה היא משתדלת להישאר תמיד אופטימית, והתערוכה בהולנד אפילו חיזקה את התחושה שלה. ״הלב שלי מאוד כבד ואני לא מנותקת מהכאב הגדול, אבל כשאני מסתכלת על הדרך, או על איזה סוג של עתיד, ברור לי שעל עולם האמנות הישראלי לנסח את עצמו יותר בחדות, וזה מתחיל לקרות. יש חיפוש ויש שאלות שהיו צריכות להישאל – ועכשיו צריך לתת עליהן מענה״.

יעל בן עזר היא רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת. לפני כשנתיים יצאה לדרך עצמאית אחרי 11 שנים אינטנסיביות בלהקת בת שבע, שבהן ״למדתי כל מה שיכולתי ללמוד, התנסיתי בהופעות, יצרתי עבודות קצרות, למדתי איך עובד ניהול הצגה, איך עובד תהליך יצירתי, הייתי בוועד הרקדנים. אספתי כל מה שיכולתי מהמקום״. 

את ההחלטה לעזוב היא קיבלה אחרי ש״התחיל להיות לי מדי נוח. זו היתה הרגשה נפלאה, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני לא רוצה שיהיה לי כל כך נוח״.  מאז, המלאכה שלה היא להפוך את היצירה למה שהיא מרגישה עכשיו. 

״הקראפט הזה הוא מה שכל הזמן הופך את הרגע למה שאת. האתגר הוא להיות ברגע ולהפוך אותו אלייך. מחול הוא פשוט מראה של התודעה שלנו. אני באה מתוך המציאות שכל הקהל בא ממנה, הקראפט שלי הוא להיות ברגע״.

גם היום, כשהיא עובדת כיוצרת עצמאית, מעניינת אותה בעיקר החוויה של בני האדם – כלומר, של הרקדנים והרקדניות שהיא מנחה ואלה שרוקדים לצידה. ״לא מעניין אותי לראות צורה יפה. תמיד קיימת האסתטיקה של הגוף, אבל אם אני רואה רקדן שמבצע כמו טכנאי – זה פשוט לא מעניין אותי״.

העבודה החדשה שלה, B Side, נולדה ״מתוך רצון להפוך את התקליט. מתוך הרעיון של נגטיב אימג׳, שבו אני הופכת את התקליט שוב ושוב. מחקר על הפכים, שהוא כמעט כלי פנימי שעוזר לי לצאת מהגבולות של עצמי כיוצרת״. את המוזיקה יצר בן זוגה, תאי רונה, ש״יצר פסקול שלפעמים הנחה את היצירה, כמו לרכב על גל שפשוט ממשיך״.

ברגע הזה בקריירה שלה, היא עדיין מרגישה לפעמים שהיא ״כמו תינוק בחוץ, ומצד שני אני יודעת על עצמי המון. אני מאמינה ומקווה שעוד ייפתחו לי דלתות שאני בכלל לא יכולה לדמיין, ומקווה גם למצוא בתוך כל זה איזשהו שקט״.

לניל כהן יש רקע כאפטריסט וכצלם וידיאו ודיי ג׳וב בהייטק, אבל הוא עושה עוד המון דברים – מעיצוב חולצות ועד בימוי קליפים. ״אני חנטריש של מלא כלים שרכשתי בדרך״, הוא אומר, ״ומעבר לזה יש לי מוטיבציה ילדית לפתור אתגרים ובעיות עם יצירתיות, סטורי־טלינג ועיצוב. זה כיף לי״.

בתום שירות בדובר צה״ל הוא עבד בחברת פרסום, ומשם המשיך לשנקר ״בציפיה שזה יגרום לי להרגיש מעצב. אני שמח על המפגש עם כל האנשים אבל באיזשהו שלב נפל לי האסימון שאני לא צריך את המסגרת בשביל לעצב״.

עד לפני ארבע שנים עבד רוב הזמן כעצמאי, ומשהו בחוויה של עבודה בחברת הייטק גרם לו להיות בפוזיציה ש״מביאה אותי לפרויקט כשאני יותר גמיש. האגו יותר בפרופורציות״. את הסיפוק היצירתי הוא מוצא במותג העצמאי שלו, Con, שמבחינתו הוא תגובה כנה לכל מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיב לו.

אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שלו היה בימוי קליפ לשיר של יוני בלוך, ״סוף טוב״, שמתאר מציאות אוטופית ומבוסס רובו על בינה מלאכותית. ״הפרויקט נולד בחודש – אירוע על סטרואידים, והיה בו שחרור ואמונה מהצד של יוני״. 

על ההשפעה של הבינה על החיים והיצירתיות שלנו הוא אומר: ״אני נע על הקשת של בין זה מכבה אותי וגורם לי לרצות למות, לבין איזה כיף שאפשר ליצור עם זה ושאנחנו חווים את התקופה הזו. לא צריך לבוא אל הכלים האלה ממקום של התנגדות מובנית, וזה גם הגיוני שהדור שלנו יהיה סקרן ואמביוולנטי כלפיהם״.

היצירה מספקת לו הנאה רבה, ומבחינתו היא שוות ערך ללעשות מדיטציה, להיות במרחב שבו הראש  עובד, מגיב למציאות. ״יש לי צורך מנטלי ביצירה: כשמשעמם לי אני נהיה עצוב, וכשאני יוצר משהו שאני כמו ילד שרוצה להראות ציור לאמא, לחבר, לעולם״.

צביקה קנוניץ הוא אדריכל נוף ובעל המשרד ״קו בנוף״ שמונה כ־20 אדריכלים. בפרק שהוקלט בשיתוף איטונג, במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״, הוא מספר שהנושא מתחבר להוויה המקצועית שלו באופן מזוקק.

את המשיכה שלו לתחום גילה בראשית שנות ה־80 כשעבד כחייל משוחרר בגינון וגילה שכשאנשים נמצאים בחברת צמחים וצמחיה – הם עוברים פאזה. במהלך השנים הוא עוסק בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא אדריכלות נוף במוסדות קליניים לבריאות ובריאות הנפש, והשני הוא אדריכלות נוף של פארקים ומתחמי אקסטרים. 

״ב־2014 נכנסתי למוסד לבריאות הנפש כדי לעשות מחקר במחלקה הסגורה, במסגרת התזה שלי בטכניון. הבנתי שאדריכלות נוף היא מקצוע נפלא, אבל הוא יכול להיות גם כלי משמעותי במשחק שנקרא איכות החיים״.

קנוניץ אמון בין השאר על תכנון פארק האקסטרים הראשון בארץ, פארק גלית בתל אביב; ועל הגן במחלקה ע״ש לילי שרון בבית החולים שיבא, שבו גם שילב ציורי קיר של רמי מאירי. ״אדריכלי נוף צריכים לדעת מי קהל היעד שלהם. הערך המוסף שלנו הוא שאנחנו יודעים לעבוד עם הרבה תחומים, אנחנו סוחבים אלינו את האקולוגיה, המורפולוגיה, האגרונומיה, העיצוב ועוד. יש לנו מרחב פעולה ב־360 מעלות״.

כאדם שמחבב קלישאות וטוען ש״כל הקלישאות נכונות״, הוא מסביר שהוא לא אוהב אדריכלות נוף – אלא מאוהב בה. ״התהליך  אמנם סיזיפי, אבל הגיע הזמן שנחשוב גם על היכולת שלנו, באמצעות אדריכלות הנוף, לרפא, לעזור ולשפר את איכות החיים״.

איזי ולוטם בלנק הם אדריכלי נוף, וגם אב ובתו. איזי, בעל משרד לאדריכלי נוף שפועל כבר 38 שנים, הוא גם יו״ר האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, שבמסגרת הכנס השנתי שלו הוקלטו ארבעה פרקים לפודקאסט בשיתוף איטונג. 

השנה התקיים הכנס תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״. ״אנחנו מנסים להיות רלוונטיים״,  אומר בלנק, ״השנה כולנו נמצאים על הקצה, אבל מביאים איתנו גם אופטימיות״. על התחום הוא מוסיף: ״אנחנו נחשבים במידה מסוימת הבן החורג של האדריכלות. פחות מכירים את התחום ולפעמים הוא נחשב פחות סקסי, אבל לעשות נוף לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר חשוב, מליצור את המבנים. את הנוף עושים בשביל הנשמה״.

לוטם  גדלה בבית שהתחום בו היה נוכח, אבל גילתה שזה מה שהיא רוצה לעשות רק בטיול אחרי הצבא, כשמצאה את עצמה נלהבת מפארקים בארצות הברית. היא הלכה ללמוד, כמו אביה, בטכניון, ואחר כך עבדה במשך כמה שנים בסטודיו אורבנוף, עד שהצטרפה לפני שנתיים לסטודיו של אביה. 

במסגרת אורבנוף ליוותה מקרוב את אחד מפרויקטי אדריכלות הנוף המשמעותיים של התקופה האחרונה – בוסתן מוז״א במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. ״הבוסתן הוא קודם כל מתנה לעיר״, היא אומרת. ״הוא מביא משהו אחר ומעניק המון סוגים של חוויות״.

בלנק ומשרדו אמונים בין השאר על אדריכלות הנוף בעיר הבה״דים – פרויקט בקנה מידה ובתקציב עצום; ולאחרונה גם על הפארק של רוני – גן הנצחה לזכרה של התצפיתנית רוני אשל. אבל אחד הפרויקטים הכי משמעותיים עבורו היה תכנון הפארק הראשון בעיר מודיעין, שתכנן כאדריכל נוף צעיר בשנות ה־90. ״זה היה הגן הראשון בארץ שנטוע רק בעצים של ארץ ישראל ואזור הים התיכון. עוד אז האמנתי שאנחנו צריכים להטמיע את הרעיון של להשתמש במה שגדל כאן ומה שנכון לכאן גם בפארקים שלנו״.

ההצלחה עבורם נמדדת בעיקר הודות לדבר אחד – עד כמה שוהים האנשים במקום. ״הדבר הכי מרגש בפרויקט הוא להגיע ולראות אנשים בגן, ולהרגיש שהוא תמיד היה שם״, אומרת לוטם. 

אריאל הכהן הוא אמן וצלם, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל (2019) והתואר השני בצילום ברויאל קולג׳ בלונדון (2022); זוכה פרס רפפורט של מוזיאון תל אביב לשנת 2024, שאותו חלק עם שלושה אמנים נוספים ובמסגרתו יציג במהלך השנה הקרובה תערוכה במוזיאון; ובוגר התכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד. 

בימים אלה הוא מציג בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה לאמנות את העבודה Posting, שצולמה באתר הארכיאולוגי סטונהג׳ באנגליה. ״העניין שלי עם צילום הוא העניין שלי עם המציאות״, הוא אומר. ״המקום שבו אני נמצא, העובדה שאני ירושלמי והקשר שלי ללונדון – כל אלה נכנסים לעבודות שלי״.

הכהן נולד וגדל בירושלים, שבה הוא גם חי ועובד היום, לאמא שעלתה מלונדון – כך שבכל שנה היה נוסע לביקורי משפחה בעיר. ״ירושלים בשבילי היא אבק, אספלט ואבן ירושלמית מסנוורת, ולונדון היא הפוך – היא האור, הקלאסיות. כשהחלטתי לעשות תואר שני היה לי ברור שאני רוצה לחזור אליה״.

הפרויקט שהציג בסיום התואר השני, שעוסק במועדוני סיף יהודים בתחילת המאה ה־20 באירופה, הוא פרויקט מתמשך שהוא ממשיך לעבוד עליו גם היום. הוא עוסק בה בדימוי הגוף היהודי – הכוחני והעוצמתי וגם החלש והאימפוטנטי. גם בעבודה החדשה שהוא עובד עליה בימים אלה, לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא חוזר ועוסק בנושא – מזווית אחרת.

 ״העבודה נקראת ׳על נהרות׳, והיא מיצב וידיאו שהתחלתי לעבוד עליו עוד לפני המלחמה, כשהתחיל להרגיש פה קצת כמו החלום ושברו. זו העבודה הכי פוליטית עשיתי עד כה, כי היא מתייחסת למלחמה, להשלכות שלה, למרחב, ולעובדה שיש אלפי מאות פליטים – משני הצדדים – שעוד לא חזרו לבית שלהם״.

בשנים האחרונות הוא עוסק גם בפיסול ותבליטים, ואוהב את העובדה שהוא לא צריך להיות בסטודיו כדי לעבוד. ״הגלגלים תמיד מסתובבים, וזה קורה בצורות שונות ומפתיעות. אבל לפעמים אני שואל את עצמי מי הנמען לאמנות שלי, האם הוא פתוח להקשיב ולשמוע. השאלה הזו לפעמים מכבידה, בעיקר בזמן כזה״. 

בשיתוף ניגא שף For Home

יעל מוסקוביץ היא סמנכ״לית השיווק של ניגא שף For Home – חברה שמספקת פתרונות פרימיום למטבחים. החברה צמחה מתוך החברה המשפחתית ניגא שף, שהיא ושלושת אחיה הם כבר דור שלישי בעסק שמציין בימים אלה 40 שנות פעילות. בעוד שחברת האם מתמקדת במטבחים מוסדיים של מסעדות, בתי מלון ועוד, החברה שהקימה מוסקוביץ לפני 11 שנים מספקת פתרונות למטבחים בבתים פרטיים.

כאומה שאוהבת לאכול, לארח ולעסוק בקראפט של בישול, מוסקוביץ מספרת על פריטים ״משני חיים״ כמו תנורים חכמים שמנקים את עצמם או מדיח כלים בארבע דקות. ״אנחנו עוסקים בחינוך שוק. אחד החומרים הכי בולטים היום, לדוגמה, הוא הנירוסטה, הכוכבת של כל מטבח. היא לא ה׳גו־טו׳ של לקוחות פרטיים, אבל לאט לאט אנשים שמחפשים רמת מטבח ואירוח גבוהה נפתחים לרעיון״.

העבודה של החברה נעשית באופן מותאם לכל לקוח: ״הבקשה הכי שגורה של ישראלים היא להכניס המון מוצרים בכמה שפחות מקום, והיום אנחנו יודעים לתת מענה גם למטבחים קומפקטיים שיודעים להכיל הרבה אלמנטים. הספקים שאנחנו עובדים איתם בחו״ל לפעמים בהלם, גם מהגודל של המטבחים אבל גם מהיצירתיות. אנחנו גורמים להם להיות גמישים״.

מוסקוביץ עצמה מחוברת מאז ומעולם לתחום העיצוב – היא למדה תקשורת חזותית בטכניון ובהמשך גם תקשורת וייעוץ ארגוני, ובמהלך השנים עוסקת בקרמיקה. החלק האהוב עליה בעבודה הוא לקבל את התכנית הראשונה של מטבח – בין אם הוא מטבח פנים או מטבח חוץ – ולהתחיל להרכיב את הפאזל. ״אני אוהבת גם התקנות, למרות שזה החלק הכי מלחיץ, אבל זו ההזדמנות לראות את הדברים קורים ממש מול העיניים״.

דורון גליה קינד, המנהל האמנותי ומנהל שותף של המפעל בירושלים, נכנס לתפקיד בקיץ האחרון אחרי ששב משלוש שנים בהולנד: ״גיליתי שאפשר לחיות אחרת ולא להרגיש אשמה, וזה עדיין קצת הבית השני שלנו״. במקור הוא ירושלמי בעצמו, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי שעסק במהלך השנים בבמה, תיאטרון ופרפורמנס. אפילו החתונה (הראשונה) שלו עם זוגתו דניאל התקיימה במפעל. אחריה התקיימו עוד כמה וכמה חתונות – עם אותה בת זוג במקומות שונים.

״המפעל הוא מרכז לתרבות ואמנות והוא חיה קצת מוזרה, מקום למפגש שמייצג רוח חופשית בירושלים. אנחנו עמותה שנתמכת על ידי כל מיני גופים וקרנות, כולל עיריית ירושלים, ויש בו איזון עדין. המתח בין הממסד לבין הדבר שרוצה לפרוץ ולא שואל אף אחד – קיים כל הזמן״.

המפעל כולל בין השאר גלריה לאמנות שאליה נכנס לאחרונה כאוצר ראשי האמן ניב גפני, במה להופעות לקולקטיבים ואמנים עצמאיים, בית קפה, מסעדה, מרחב לעבודה ועוד. ״לפני שלושה חודשים פתחנו חנות לאמנות ועיצוב ירושלמי, וזה מבחינתנו דבר גדול שדורש מאיתנו עוד מערכת קטנה בתוך המפעל.

״יחד ובתוך כל זה נוצרה הבנה של מרכז: אנחנו מנסים להכיל את היומיום של האדם הליברלי בעיר, וחושבים כל הזמן על האקו־סיסטם ועל מה מרכז תרבות צריך להכיל בתוכו. הציבור הליברלי בירושלים הוא ציבור מדהים, ויש גם תחושה בין גופי התרבות השונים שהיא מאוד טובה. אני מרגיש שאנחנו פועלים למען אותה מטרה״.

עם כל זה, הפעילות במסגרת מרכז מסוג כזה בירושלים היא לא תמיד פשוטה: ״אנחנו הולכים על חבל דק, אבל המפעל עושה אותי אופטימי. אני יודע שהעשייה היא דרך לייצר חיים נורמלים ושפויים, כי אחרת אני אשתגע״.

האמנית אירה אדוארדובנה זכתה לאחרונה בפרס גוגנהיים בקטגוריה של וידיאו וקולנוע – שבמסגרתו תעבוד במהלך השנה הקרובה על הפרויקט הבא שלה. אדוארדובנה, שחיה על קו תל אביב ניו יורק, היא בוגרת תואר ראשון במכון טכנולוגי חולון, ובווידיאו החלה לעסוק במהלך לימוד התואר השני בניו יורק: ״התעניינתי בלפרק סיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שבה הוא לא כל כך שלם. זה התחיל בזה שניסיתי לפרק סיפור לפי הארכיטקטורה שבה הוא מתרחש״.

במהלך השנים היא עוסקת בעבודותיה בזיכרון ובדרך שבה אנחנו זוכרים – בצורה לא כרונולוגית או לא ליניארית, ומשתמשת בין השאר בחזרתיות כדי לנרמל טראומות, באמצעות הפיכתן לעוד זכרונות. כשהיתה בת עשר עזבה עם משפחתה את טשקנט שבאוזבקיסטן ועלתה ארצה – אירוע שבהשראתו יצרה כמה מהעבודות המשמעותיות שלה, ביניהן ״על סוליות זרות״ שהוצגה במוזיאון ישראל וגם נרכשה לאוסף שלו, ו״דרך הברזל״ שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני כשנתיים ולוותה גם ברומן גרפי שהיווה סוג של סטורי בורד לעבודה.

עם השנים הפכו עבודות הווידיאו שלה למורכבות יותר וקולנועיות יותר, ומבני משפחתה הקרובה עברה לעבוד גם עם שחקנים. ״אני חובבת קולנוע איטי, והרבה פעמים אני מרגישה פומו בעבודות שלי, שאני לא הולכת יד ביד עם התקופה. אני ממש כותבת תסריט, ואני יודעת בערך מה יקרה בסוף זה חייב להיות בשליטה, אבל לפעמים בשלב העריכה קורים דברים מעניינים״.

דווקא העבודה הבאה שלה תהיה כזו פחות מתוסרטת מראש – פרויקט שהחלה במהלך שנת הרזידנסי שלה בארטפורט שבו היא מתחקה אחרי שני אוביקטים יקרי ערך שהביאה משפחתה כשעלתה לישראל: רובה ציד וסדרה של הדפסים, שנרכשו במטרה למכור אותם פה. ״אלה אוביקטים שיש בהם אלמנט של כישלון, של פנטזיה שלא הוגשמה. הניסיון שלי יהיה למכור אותם בכל מיני דרכים – וזו הפעם הראשונה שאני לא יודעת מה יהיה בהתחלה, באמצע או בסופה של העבודה״. 

האמנית רות פתיר יצגה את ישראל בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה והציגה/לא הציגה את פרויקט ״ארץ אם״, שמוצג בימים אלה במלואו במוזיאון תל אביב. הפרויקט המאוד־אישי (״אני מתעקשת באופן אובססיבי להגיד שהעבודות שלי הן דוקו״) עוסק בתהליך שעברה להקפאת ביציות ומורכב בעיקר מעבודות וידיאו, שדורשות זמן צפייה לא קצר. 

״האמנתי שהעבודה מספיק מעניינת ויכולה לעבוד בתחרות עם אמנות מכל העולם, אבל אנחנו אף פעם לא נדע״, היא אומרת, כשהיא מתייחסת לבחירה שלה ושל האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית להותיר את הביתן הישראלי בוונציה סגור עד תום הלחימה והשבת החטופים (שני דברים שלא קרו עדיין).

״לא היתה בסיטואציה הזו החלטה טובה שאפשר לקחת. המציאות היתה נוראית ועדיין נוראית. רציתי להראות משהו שהייתי גאה בו ומכיל מורכבות שלא רואים מבחוץ ביחס למה זה להיות אישה ישראלית כרגע, אבל מול המציאות של אפריל זה לא התאפשר. מאז שהתערוכה במוזיאון נפתחה, אני מרגישה שהדעה של האם אני בסדר או לא בסדר התרחקה, כי יש את האמנות״.

פתיר היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והתואר השני באמנות ניו מדיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (בגלגולה הקודם היא היתה בין השאר כתבת אמנות ואוצרת). בגלגול הנוכחי היא מתעניינת ב״לחשוב על טכנולוגיות חדשות כמטאפורה למצב האנושי״, תהליך שהחל כששבה ארצה מארצות הברית ויצרה את ״מכתבי אהבה לרות״, פרויקט ש״שינה עבורי את מערכת היחסים עם מה זה אומר לעשות אמנות״. בעבודות שהיא עושה מאז היא ״עסוקה בריאליזם, במהי המציאות ומה הכי קרוב לאיך שהיא מרגישה״. 

עד גיל 30 היא חשבה שהמהפכה הפמיניסטית הסתיימה ושניצחנו, אבל אז הבינה ש״היה לי נוח בחוויה שאני שווה בין שווים. טכנולוגיה עבורי היא כלי או הרבה כלים שמממשים את הדבר הזה. הבנתי שיש סיבה שאני מפחדת ממחשב. הגילוי החדש שלי היה הוא שהמהפכה לא נגמרה, והיום היא קורית גם דרך הטכנולוגיה״. 

-

אם הגעתן עד לפה, האמן שהיא רוצה עבודה שלו בבית הוא Ryotaro Satoוהבדיחה? הנה ריקי ג׳רוויס מספר אותה לג׳רי סיינפלד: https://www.instagram.com/reel/DBUIWH4t6_L

מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל, שייפתח בתחילת חודש יולי בפעם ה־64(!) – בירושלים, בנגב המערבי ולראשונה גם בצפון הארץ. הם נכנסו לתפקידם לפני ארבע שנים, שנים שהיו קריטיות בכל דרך שבה מסתכלים על זה.

״ב־6 באוקטובר 2023 היה לנו פסטיבל כמעט מוכן לשנת 2024״, מספרת ואעקנין. ״הבנו שכל מה שתכננו לא רלוונטי, צריך לשים אותו בצד ולעשות שינוי כיוון״. ״אנחנו לא רוצים ליצור בועה אסקפיסטית״, מוסיף מאוטנר. ״לא היינו מסוגלים לקום בבוקר ולהסתכל במראה אם היינו עושים פסטיבל שמתעסק במחול עכשווי בנורווגיה״.

המציאות תהיה נוכחת בפסטיבל הקרוב, בין השאר בהפקה חדשה שעוסקת באסון מגרש הכדורגל במג׳דל שמס (שתתקיים גם בלוקיישן שבו הוא התרחש וגם במגרש כדורגל בירושלים); בסדרה של נאומים נגד הייאוש שישאו אנשי ונשות תרבות מובילים, ועוד תכנים ומופעים רבים. 

״כשהתחלנו היינו צריכים ללמוד את השדה הבינלאומי״, אומרת ואעקנין, ״ומהשנה שעברה אנחנו בתוך סיטואציה של חרם תרבותי שנהיה יותר ויותר הרמטי. אנחנו שוב בתוך עולם של הפקות מקור, רק שהדיאלוג עם המציאות הוא יותר משמעותי. הכל באקסטרים. זו יוגה של ניהול אמנותי״.

בתור שני בעלי ניסיון רב בניהול אירועים אמנותיים, ביניהם עונת התרבות, פסטיבל מקודשת בירושלים והפצ׳ה קוצ׳ה (מאוטנר), ואירועי תיאטרון ופסטיבלים שונים (ואעקנין), הנושא של מעורבות הקהל ביצירה חשוב להם. ״כל התחום של אימרסיביות, של השתתפות ושל מערכת היחסים בין האמן לקהל מעסיקה אותנו. אני בעניין של לפרק את האטלייה של האמן, לתת לאמנות לזרום פנימה״.

״בשלב הזה של חיינו״, אומרת ואעקנין, ״כשאנחנו מרגישים כזה חוסר שליטה, זו זכות. יש משהו ברעיון של פסטיבל שפוגש את המציאות שיכול להאיר מגמות ותחושות. יש תמיד מבוכה בעולם האמנות בין מה שמתכננים לעשות לבין הרגע הזה שבו התכניות פוגשות את המציאות. השאיפה שלי היא שהמבוכה הזו תקטן כמה שאפשר, שתהיה הלימה בין מה שחשוב לגעת בו לבין מה שאנחנו עושים״. 

מיכל לויט עושה הרבה דברים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת באוכל – כותבת, יועצת, יזמת ועוד: ״כששואלים אותי אני אומרת שאני מתעסקת באוכל, ואז מתחילה לפרוט״. עד לפני כשנה עבדה במשך ארבע שנים וחצי באסיף – מרכז לתרבות אוכל בישראל. היא היתה מהצוות שהקים וייסד את המקום, וגם מנהלת התכניות, החווה האורבנית על הגג, הספריה הקולינרית ונושא החדשנות במרכז.

לאוכל היא הגיעה קצת במקרה. ״רציתי להיות חוקרת תרבות והלכתי לעשות תואר רב תחומי באמנויות וקולנוע. תוך כדי עבדתי במלצרות בבסטה, שהיחידים שהיו מגיעים לשם אז היו אנשי אוכל, עיתונאים, חקלאים, יננים. אמרתי לעצמי שאולי אחקור תרבות בכלל דרך האוכל״. 

לויט התחילה לכתוב ובהמשך נסעה לעשות תואר של ארבע שנים במדעי הגסטרונומיה באיטליה. ״הבנתי שמה שמעניין אותי לחקור הוא התרבות הישראלית, ובעיקר שיש פה מלא מה לעשות ויש לי המון מה לתת. חזרתי משם ב־2018, זה היה עולם אחר לגמרי. אז אף אחד לא הבין על מה אני מדברת״.

כמה שנים לפני כן, ב־2011, גם פתחה מסעדה קטנה יחד עם הבסטה, ״המעורב״ ברחוב אלנבי. ״זה היה הדבר הראשון שעשיתי שהיה ערבוב של הכל. הגשנו מעורב מזרח ירושלמי, פתחנו גריל מיוחד רק לטבעונים והיתה ויטרינה שפנתה לרחוב שהבנתי שצריכה להיות שם אמנות, אז פניתי לחברתי רות פתיר, שאצרה שם תערוכה שהתחלפה פעם בחודש״. כבר אז היא הבינה שהיא לא מסתפקת בלהגיש אוכל, אלא חייבת לדבר על אוכל. ״לכולנו צריך להיות אכפת מה אנחנו אוכלים ולדעת מה טוב בעינינו״.

היום היא לומדת לימודי תואר שני בהבטי חברה ומדיניות של שינויי אקלים באוניברסיטת תל אביב, וכותבת תזה על שאריות במסעדות גורמה. ״קשה לי לעשות את זה בתקופה הנוכחית, אבל בתוך כל העולם הנוראי הזה יש את האסון האקלימי, ומעניין אותי לבחון דווקא את החלק של העשירון או אפילו המאיון העליון באוכלוסייה. אני רוצה להתעסק פחות בחומר ויותר ברוח, ועדיין מחפשת כל הזמן את המקום שלי בין שני הדברים״. 

יעל מוריה היא אדריכלית ובעלת סטודיו מא (ראשי תיבות של מוריה אדריכלים וגם, מסתבר, ״חלל״ ביפנית). היא אמונה על תכנון של מבנים רבים, בעיקר במרחב הציבורי, ביניהם כיכר דיזנגוף המחודשת, בריכת גורדון, טיילת בת ים, האתר הארכיאולוגי בבית שאן ועוד.

בימים אלה היא מציגה במוזיאון תל אביב את ״הגן״, תערוכה שמבחינתה ״היא לא תערוכה. היא גן. זו לא תפאורה וזה לא רוצה להיות גן. יש בו גבעות שנטועה עליהן צמחיה מכל מיני סוגים – צמחיה טבעית, פלסטיק, משי, לקט מהשדות ועצים משולי פרדסים שנעקרו״.

מוריה מספרת שהכוונה שלה היתה לייצר גן מהדימיון, ללא גיאוגרפיה מסוימת אבל עם זמן ברור – בין ערביים, טרום שקיעה. ״את הזמן אפשר למדוד, הגן הוא בלי מקום. אבל כן חשוב שהוא במוזיאון, בין קירות״.

מה שמעניין אותה תמיד, לדבריה, הוא מה שנמצא בין לבין, היחסים או התווך בין הדברים. ״הגן הוא מערכת היחסים בין האדם לטבע. אני תופסת גן כמו סוג של סטייט אוף מיינד. לאורך כל ההיסטוריה הוא גם גן פרודוקטיבי שיכול לאסוף ירקות ופירות, אבל באותו זמן אפשר גם לשבת בו מתחת לעץ ולהרהר. מה שיש בין השניים הוא מבחינתי מקור היצירה. זה תמיד יהיה גם וגם ומה שביניהם״.

במהלך שנות הפעילות הרבות שלה היא גם מלמדת באקדמיה ומציגה תערוכות. ״יש לי צורך כל הזמן ללמוד ולחקור. העבודה עם סטודנטים עבודה היא סוג של מעבדת מחקר״.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז תקופת הקורונה, היא הבינה שאי הוודאות היא מקום חשוב בתהליך העבודה שהרבה פעמים אפשר להרוויח ממנו; וגם שלעיתים אנשים מרגישים יותר בבית דווקא במרחב הציבורי. בסוף, בכל פרויקט צריך להסתכל ״לא על הפרקטיקה אלא על החיים. את הפרקטיקה אנחנו עושים כתשובה לחיים״.

האמנית ילנה רוטנברג אג׳וקו, שתשתתף בחממת האמנים.ות ביריד צבע טרי שייפתח השבוע, היא בוגרת התואר הראשון בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר והתואר השני באמנויות בבצלאל, זוכת פרס אסנת מוזס ופרס משרד התרבות והספורט.
בשנים האחרונות היא מזוהה בעיקר עם טכניקת העבודה הייחודית שלה, באיירבראש – שגילתה מכל המקומות דווקא במהלך חילופי סטודנטים בסנט פטרסבורג. ״בבצלאל הייתי צריכה פעם בשבוע לדבר על העבודה שלי במילים, שהן לא המדיום שלי. כשהגעתי לרוסיה היו אפס ציפיות, יכולתי לעבוד בלי להסביר את עצמי. קניתי איירבראש והתחלתי להתנסות. מאז לא הסתכלתי אחורה״.

רוטנברג אג׳וקו עוסקת בעבודות שלה במבט, כזה שמתבונן גם פנימה ורק החוצה. ״עד שנולדה לי ילדה הייתי מסתכלת רק החוצה. עסקתי הרבה באיך אני יכולה לראות את אותה הסביבה בעיניים שונות. כשהתחילה הקורונה התחלתי להתעסק בבניית מרחבים למשחקי מחשב ובתלת־ממד. יש בהם משהו שדומה לאופן שבו אנחנו מתנהגים כתיירים או חווים את הסביבה כתיירים״.

היא שואפת שהציור ייתן לצופה מרחב נשימה: ״אני מרגישה שאנחנו נחנקים ורוצה לתת לעין רגע של מנוחה. אבל כן יש בעבודות דברים מטרידים, כאלה שלא ברור אם רואים לא רואים״. המבט מושפע גם מהמצב המנטלי שלה ושל הסביבה (בין השאר, מיגרנות): ״המבט הוא כלי שאמור לתווך בין הסביבה לבין המוח שלנו, אבל הוא לא כלי אמין. הוא מושפע מהמון גורמים. תמיד הרגשתי שאני לא סומכת על עצמי. אני תוהה עד כמה מה שאני רואה מייצג את מה שבאמת קורה״.

ביריד צבע טרי הקרוב היא תציג עבודות מהשנה וחצי האחרונות, גם הן נוצרו באיירבראש, במקביל לסדרת עבודות בפסטל יבש ש״נותן לשחזר את הטכניקה של איירבראש״. למרות שהעבודות יחסית קטנות, היא חולמת בגדול. ״המטרה שלי לשנתיים הקרובות היא לעבוד בקנה מידה גדול. בסטודיו הנוכחי אני לא יכולה, אבל יש לי תכנית אמביציוזית ואני עובדת על לאפשר את התנאים״. אנחנו סומכים עליה. 

אבי בן שושן הוא מעצב ויוצר, שהתאהב בקרמיקה בזמן הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הוא בכלל רצה להיות מעצב אופנה ואחר כך התעניין בקולינריה, ״ואז ביקרתי חבר בברלין והלכנו לראות תערוכת גמר של עיצוב תעשייתי. כשירדנו מהמונית בתל אביב זה היה מול שלט פרסומת למחלקות העיצוב בשנקר, וחשבתי שזה סימן״.

בתום הלימודים הגיע לעבוד בבית בנימיני במסגרת מלגת סטודיו ראשון, ומאז הוא חושב ש״קרמיקה זה משהו שבנצח המוגבל שיש לי אני תמיד אגע בו (אבל יש עוד דברים על הפרק שאני רוצה לגעת בהם)״. במהלך רוב שנות הקריירה שלו, ובעיקר בשנים של הקורונה, עסק בעיקר בייצוא של אוביקטים שלו לחו״ל. בתקופה האחרונה הוא הוריד הילוך בנושא הייצוא והתחיל גם ללמד בשנקר ובמכללה לעיצוב סמי שמעון.

בשבוע הבא בן שושן ישתתף לראשונה ביריד צבע טרי (אל תספרו לאף אחד אבל הוא ביקר בו לראשונה רק לפני שנתיים), במסגרת עיצוב טרי שבו יציג גוף עבודות חדש. הסיפור של חלקן מתחיל בשלט קרמי שמצא בחנות ברחוב העלייה (לא נספיילר), מה שהוביל אותו גם להסתכלות על קירות קרמיים, אריחים וצלילה לתוך ספרי אדריכלות. 

בין העבודות שיציג יהיו אריחים קרמיים ואוביקטים שימושיים או דקורטיביים (״שימושיים למרחב או לעיניים״), חלקם בסגנון יודאיקה ותשמישי קדושה. ״הכל תמצית של ניסיון לנסח בשפה שניסו לנסח בה את התרבות החזותית בישראל בתחילת דרכה, קצת בסגנון של ABS Objects שהופך להיות בעברית אבש חפצים״.

קירות קרמיים הם אחד הכיוונים שהוא עומד לגעת בהם בקרוב גם במסגרת קיר קרמי במרחב הציבורי שהוא אוצר בתמיכה של בית בנימיני בשילוב יוצרים ויוצרות שונים; אבל הדבר שהוא הכי היה רוצה לעשות הוא לעצב פארק ציבורי ״עם אוביקטים בסקייל גדול, כולם שימושיים וכולם בעלי מוטיבים חזותיים מהתרבות הישראלית״. עכשיו הוא מחכה רק ליזם או אדריכל. שומעים? 

מנור גרא היא המנכ״לית הטרייה של יריד צבע טרי שייפתח ב־21.5 במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב. היא חלק בלתי נפרד מהיריד כבר שנים רבות, ונכנסה כחברת צוות במשרה מלאה בשנת 2020 – השנה היחידה שבה היריד לא התקיים פיזית אלא אונליין, בשל סגרי הקורונה.

הפעם הראשונה שהגיעה ליריד היתה במהדורתו השנייה: ״הגעתי עם אבא שלי ונפעמתי. אחר כך היינו מגיעים כל שנה והחלום שלי היה לעבוד בו. התחלתי תוך כדי שירות צבאי בצבא כקצינה, בהתנדבות, ואחר כך כנציגת מכירות בחממה״.

עם השנים התקדמה לתפקיד אחראית על המכירות ומנהלת התוכן של היריד, עד שהפכה לפני שנתיים למשנה למנכ״ל. ״בשנה שעברה האופציה עלתה על השולחן והחלום התגשם. ביריד השישי אמרתי לקולגה צעירה שיום אחד אנהל את העסק הזה. זה עדיין מדהים אותי כל בוקר כשאני מתעוררת. אנשים לא מבינים עד כמה האופרציה הזו גדולה ועד כמה היא מתנקזת לכל כך מעט דמויות. זה צוות של אמזונות, שכל אחת מהן מעולה בלפחות שלושה דברים״. 

ביריד הקרוב יציגו 48 אמני ואמניות חממה בראשית דרכם המקצועית, לצד מעצבים ומעצבות בעיצוב טרי, פרויקטים, גלריות, רצועת לייב ופרויקטים מיוחדים. ״אנחנו יודעות למכור כל דבר אבל לא רק בהצלחה מסחרית עסקינן. המדד הראשון להצלחה של היריד הוא התכלס, כמה כרטיסים וכמה אמנות מכרנו, אחרת לא יהיה כסף ליריד הבא. 

״אבל המדד המשמעותי לא פחות הוא לראות את האפקט על הקהל. ביריד הקודם, שהתקיים בעיצומה של המלחמה, אנשים הגיעו וסיפרו שהוא נתן להם אוויר. לנו זה נותן כוח במפגשים לעוד שנה קדימה לפחות. אנחנו רוצות להגיע לכולם וזה קצת שאפתני, אבל אנחנו מסיימות בכל שנה יריד בתחושה שאפשר לעשות הכל. אם העמדנו את הדבר הזה, אין דבר שאנחנו לא יכולות לעמוד בפניו, וזו תחושה שמדהים להתהלך בה״.

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he/

האמנית רונית ברנגה מציגה בימים אלה גוף עבודות חדש ומפתיע בתערוכת היחיד ״סימנים מקדימים״ בגלריה ברוורמן. ברנגה עסקה באמנות עוד כילדה, אבל הלכה ללמוד פסיכולוגיה וספרות (״היו לי שלוש שנים מדהימות״), ואז המשיכה לתואר שני בתולדות האמנות ובמקביל למדה רישום מודל עירום. ואז, בעקבות המלצה של אחד המרצים נרשמה ללימודי אמנות במדרשה. ״הייתי קרובה לגיל 30, נשואה ואמא, אבל הגשמתי את חלום חיי״, היא מספרת.
לפיסול קרמי הגיעה בשנה השנייה ללימודים, במקרה, הודות לחלון במערכת שגרם לה לקחת קורס אבניים למתחילים. ״מרגע שהתחלתי לעבוד עם חימר עזבתי הכל. עשר שנים רק פיסלתי בחימר, זה ענה על צורך יצירה מאוד חזק. בגלל שבחשיבה אני אמנית אבל אוהבת לעבוד עם חימר, הגעתי ליצור צלחת עם פה פעור או צלחת שנובעות ממנה אצבעות״.

העבודות עברו אבולוציה והתפתחו עם השנים לסדרה ארוכה של כלים ספק־חיים שמתקשרים עם כלים ספק־חיים אחרים, והגיעה לשיא בתערוכת יחיד שהציגה בגלריה ברוורמן בשנת 2022. ״לקחתי את הגלריה והפכתי אותה לחלל ביתי. מקבץ העבודות יצרו שלושה חללים – חלל אכילה, חדר שינה וחדר רחצה, חללים שיש בהם איזו אינטימיות בין אדם לגוף שלו, בינו לבין עצמו לבין ארבעת קירות ביתו״.

כמה שנים לפני כן היא הציגה באחד מאירועי האמנות המדוברים בעולם – ״דיסמלנד״ של בנקסי במתחם דמוי פארק שעשועים שיצר מחוץ ללונדון. ״פתאום מצאתי את עצמי מציגה במיצב יחד עם דמיאן הירסט ובנקסי. זו היתה סוג של הזייה, משהו די מטורף. דיברנו על זה שכל המפלצות מתכנסות יחד בתוך אוהל, הפריק־שואו של הקרקסים של פעם, אבל כלי המשתה שעל השולחן הם באינטראקציה בפני עצמם, הם סיפור בתוך סיפור״.

בתערוכה הנוכחית יש גוף עבודות של ציור פיגורטיבי – משהו שלא עשתה כ־20 שנה, מאז הלימודים במדרשה. אבל היא הרבה יותר מתערוכת ציור (לכו ותיווכחו בעצמכם).

גיא שגיא הוא מעצב גרפי, זוכה פרס רוטשילד למעצב בכיר לשנת 2020, בוגר בצלאל ובית הספר לאמנות חזותית בניו יורק; מרצה בבצלאל בתואר הראשון והשני בעיצוב תקשורת חזותית. אחד הפרויקטים המשמעותיים שבהם הוא עסוק בשנתיים, הוא המיתוג מחדש של מוזיאון ישראל, שחוגג השנה 60 שנות פעילות.

אחרי שקיבל את הפנייה ממנהלת המוזיאון, סוזן לנדאו, הוא התחיל את החשיבה על הפרויקט בשיטוט רגלי במוזיאון. ״פשוט הלכתי בו שעות״, הוא אומר, ״ועשיתי את זה כמה וכמה פעמים, עד שלאט לאט הבנתי את הדבר הגדול הזה שהוא המוזיאון. בארץ הוא יחיד מסוגו בגלל שהוא מוזיאון אנציקלופדי. יש בו גם אמנות, גם היסטוריה, גם ארכיאולוגיה. 

״במקביל הבנו שצריך להסתכל החוצה למוזיאונים כאלה בעולם, וברובם זיהינו את העובדה שיש למוזיאון סוג אות אחת, והם נצמדים אליה״, מה שהוביל ליצירה של פונט עברי חדש (בעצם שני פונטים) – ״נמרוד״ (על שם הפסל נמרוד של דנציגר מאוסף המוזיאון) ו״בז״ (על שם הבז שיושב לאותו נמרוד על הכתף). ״יש לשני הפונטים דיאלוג והם מפרים אחד את השני״. 

גם שאר השפה הגרפית שיצר מבוססת על מה שנמצא בתוך המוזיאון – בין אם זה המבנה האדריכלי שלו או עבודות משמעותיות שמוצגות בו; וגם מתכתבת עם התקופה שבה נוסד – שנת 1965 – והאקלים האמנותי־עיצובי ששרר בה.

במקביל לעיצוב מסחרי שגיא יוצר כבר הרבה שנים פרויקט מתמשך בשם ״האותיות הרדופות״, שבמסגרתו הוא מכניס נרטיבים וסיפורים לתוך אותיות האלף־בית, ובין השאר הציג אותו לאחרונה בביאנלה בקוריאה. ״העיבוד של איור ועיצוב, של אימג׳ מייקינג, של רעיון ואלכימיה שקורית בין כל הדברים האלה – אני מת על המקום הזה שבו כל הדברים האלה נפגשים״.

ענת משולם ודור חן הם בני זוג ומעצבי אופנה שעובדים מאז 2017 תחת השם Holyland Civilians. במהלך השנים הם מוכרים בין השאר הודות לשיתופי הפעולה הרבים שהם מקיימים – בין אם מדובר בכאלה עם מותגי אופנה כמו אתא או משכית, ובין אם מדובר בכאלה עם גופים מתחומים משיקים כמו שבוע העיצוב ירושלים או המשכן לאמנות עין חרוד.
הם למדו שניהם במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שם גם נפגשו. הגלגול שלהם כמותג עצמאי החל אחרי שזכו בחממת המעצבים של מפעל הפיס בשנת 2016. ״הרעיון הראשוני היה חנות אונליין שתהיה העסק המרכזי״, אומר חן, ״אבל מהר מאוד התפתנו לחנות פיזית ופתחנו את החנות הראשונה עם רובי סטאר בשוק הפשפשים״.

מאז הם החזיקו חנויות בלוקיישנים שונים, עד שבתחילת תקופת הקורונה, במקביל למעבר שלהם לחיות בקיבוץ, החלו לסגור את החנות הפיזית ולחזור למכירה אונליין, במקביל לחנויות פופ־אפ של ״כמה ימים בחודש שבהם יש אופציה לבוא ולמדוד״.

שיתוף הפעולה הראשון עם אתא הוא זה שעורר בהם תיאבון: ״השכלנו לאורך הדרך ללכת באותו הכיוון, אבל כל הזמן לחפש דברים חדשים. בכל שיתוף פעולה אנחנו מנסים להביא משהו חדש, לעשות משהו טיפה אחרת, אם זו זווית או מוצר, לא להמשיך לעשות עוד מאותו הדבר. משהו בדינמיות הזו מכניס אותנו למירוץ, אבל גם שומר אותנו עירניים״.

במקביל הם מרצים במחלקה לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה, ומצפים בימים אלה לילד רביעי. ״כל ילד מביא איתו משהו חדש״, אומרת משולם. ״בתקופה האחרונה אני מרגישה שקצת התבגרנו, התבשלנו. בעבר היו לנו הרבה פרויקטים של מחאה, היום חשוב לי להעביר מסרים יותר אופטימיים. צריך לקחת נשימה בכאוס הזה״.

נדב ברנע הוא מוזיקאי, אמן ומעצב תאורה שעובד בעיקר על במות גדולות, אבל לא רק. ״אני בגישה של לא צריך לבחור. יש לי כל מיני כובעים, ואני לא חייב לבחור אם אני מעצב תאורה או מוזיקאי, אם אני עובד בשבילי בלבד או בשביל אחרים״.

העבודה שלו עם היוצרים והיוצרות מתחילה לרוב בשלבים הראשוניים: ״כשאני נכנס לפרויקט אני אוהב להיות חלק מהמחשבה על הדברים כבר מהשלב המאוד בסיסי. התוצאה הסופית של התאורה שאנחנו רואים מורכבת מהמון החלטות שצריך לקחת בדרך״. 

כך, בכל הפקה, הוא חלק מצוות של יוצרים שעובדים יחד עם היוצר המרכזי, מנסים לתרגם את המחשבות שלו ושל החומר, ואז מנסים לתרגם את הכל לשפה ויזואלית. אחרי שלבי התכניות, הסקיצות והמודלים, וברגע שמסתיימת העבודה הטכנית בתוך החלל ונחשפת לקהל, עבורו ״זה כמו לידה. אני משחרר את העולל לדרכו והוא ממשיך בלעדיי״.

בעבודות אחרות הוא גם היוצר המרכזי בעצמו, כמו ב״חולמים״, שעלתה בבכורה בשנת 2020 – ״שילוב בין מיצב תאורה, עבודת וידיאו ותיאטרון דוקומנטרי, ללא גוף חי. עניין אותי לחקור האם אפשר לקיים מהלך בימתי ולהחזיק דרמה כשאתה מוציא ממנו את המרכיב של הפרפורמר״.

אחת העבודות המשמעותיות שיצר לפני כמעט שנה וחצי היא מיצב התאורה הגדול שנושא את הכיתוב Bring Them Home על חזית היכל התרבות. המיצב, שנוצר שבועות אחדים אחרי ה־7 באוקטובר, כלל במקור גם למעלה מ־200 בובות בגודל אנושי שסימלו את החטופים, שעליו עבדו למעלה מ־200 אנשי צוות. 

״בהתחלה אמרנו אוקיי, זו עבודה לשבוע. זה נשמע נורא תמים אבל באמת כל אותם אנשים שעבדו על זה – אף אחד מהם לא חשב שזה יהיה שם יותר משבוע אחד, שניים או גג שלושה״. את כתובת הניאון הוחלט להשאיר עד שאחרון החטופים יחזור.

אמן שנראה אותה יורדת משם בקרוב.