ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.

״ואלס עם באשיר הוא כנר מחונן שמופיע על במות בכל העולם. כנס העתידנים הוא הילד שכשמזמינים אותך לבית הספר, הוא יושב מול המנהלת עם הגב והיא אומרת שהוא ככה וככה. ואז כשאתה נכנס לאוטו ומסתכל במראה אתה אומר ׳זה הילד שלי׳. הוא מייצג אותי. זה הסרט שלי שאני הכי אוהב. הוא לא שלם, הוא פגום, אבל הוא מייצג אותי נאמנה״.

בימים אלה הוא עובד על כמה וכמה (וכמה) דברים. ״אני אובססיבי. בשנתיים האחרונות כתבתי ארבעה פיצ׳רים. את ואלס עם באשיר כתבתי בארבעה ימים. יש לי טבלה שאני מעדכן כל שנה, עם רשימת הפרוייקטים שפיתחתי והאחוזים שהם יקרו. פיתחתי לדוגמה סדרה מצוירת על גירושים. לפני שנתיים נתתי לה 40 אחוז שהיא תקרה, השנה עדכנתי ל־10 אחוז״.

הכל אצלו מתחיל ממבט ויזואלי. ״אני קודם כל בורא עולם ויזואלי, ואז מתחיל לזוז. כשאני כותב – אני לא כותב אותיות, אלא מדמיין את הסצנה״. מכל הדברים שהוא עושה, רק הכתיבה עבורו נתפסת כעבודה. ״לביים על סט זו לא עבודה. זה להיות מלך. לשחק״.

הוא לא אופטימי, אבל יודע להאחז בסימנים טובים, ״אחרת לא הייתי עושה אנימציה״. בעתיד הוא משער ש״הקולנוע הולך להיות אמנות מוזיאלית. יש בזה גם דברים יפים, יחזרו לבתי קולנוע קטנים. יישארו סרטי מארוול ונשלם עליהם הרבה כסף. 

״אם אתה רוצה להמשיך לעשות סרטים היום, אתה צריך להבין את הטכנולוגיה ואיך אתה עושה את זה בצורה מינימליסטית. במקביל, יהיו יצירות AI ופסטיבלים של AI. קצב ההתפתחות של זה הוא בלתי נתפס. פרסומת שעשיתי ב־AI לפני שנה וחצי נראית עכשיו כמו מהמאה ה־19״. 

האוצרת דרורית גור אריה פעילה מזה שלושה עשורים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי; ובשנה שעברה היתה גם האוצרת הראשונה שזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו. אחרי שבמשך 20 שנה שימשה כמנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, היא יצאה לדרך עצמאית; היום, בין השאר, היא האוצרת של גלריה אחד העם 9 שהקימה – גלריה אקדמית בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים.

במקביל היא אוצרת תערוכות נוספות, ולא מזמן חזרה מדרזדן שבגרמניה, שם הוזמנה להיות חלק מצוות האוצרות של הביאנלה השלישית בגודלה בגרמניה, תחת הכותרת Never Grey. בימים אלה מוצגת גם תערוכת יחיד שאצרה במוזיאון רמת גן, פרויקט שעליו עבדה תקופה ארוכה עם האמנית מיטל כץ מינרבו.

מתחילת דרכה היא משלבת בין אמנות חזותית ותחומים נוספים. בתערוכה הראשונה שאצרה בתום לימודיה היא שילבה בין אמנות לתיאטרון, טקסטים ושירה, ובהמשך אצרה את אחת התערוכות הראשונות ששילבו בין אמנות ומחול. גם סאונד הפך להיות ממושאי העניין המרכזיים שלה במהלך השנים. 

״זה הכוח והיופי שלנו, העירוב הזה״, היא אומרת. ״אני מאמינה שאמנות צריך להרגיש ולחוש דבר ראשון. מעניינת אותי היכולת לחבר בין החוויה הפיזית־חושית לחוויה האינטלקטואלית״.

המשא שהיא נושאת היום, וגם זה שאמנים נושאים איתם, הוא כבד, ״בעיקר כשיש חילוקי דעות ומחשבות על מלחמה וטרגדיה לכל הצדדים. אני לא אדם אופטימי מטבעי אבל אני חייבת להיות אופטימית ולהאמין שהפצעים מתישהו יגלידו, ושיש משהו במקום הזה שחייב להמשיך להתפתח.

״יש משהו איכותי, רציני, שחופר לעומק באמנות ישראלית. אמנים ישראלים היום לא יכולים להמנע מלגעת בסוגיות שמגיעות מהמציאות, וגם כשהם עוסקים בצבע - הוא לא יהיה רק צבע. החיים פה הם כל כך בלתי אפשריים, וכנראה שאמנות צריכה במקום הגידול שלה תנאים של קונפליקט״.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם ליאור וולף - אדריכל נוף ובעלים של משרד אדריכלי הנוף צור וולף. הוא חלק מהמשרד ממש מהרגע שבו סיים את לימודיו בטכניון, בשנת 1997; אבל למשרד יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר והוא פועל כבר משנת 1953. היום הוא מונה 20 עובדים, חלקם עובדים בו שנים רבות.

״כששואלים אותי מה אני עושה אני עונה בציניות ׳גנן עם דיפלומה׳; וברצינות אני מסביר שאדריכלי נוף הם אלה שמעצבים את המרחב הציבורי הפתוח – כל מה שאינו בניינים״, הוא אומר.

בין הפרויקטים המשמעותיים שבהם היה שותף בשנים האחרונות אפשר למצוא את גן המדע במכון ויצמן, שהוא מגדיר כ״שבעה־שמונה פרויקטים קטנים נפרדים, שבסוף התחברו לסיפור אחד גדול. כל מתקן הוא מיוחד במינו, והמחשבה היתה איך מתאמים את כולם יחד, איך ילד חווה את המקום ואיך מבוגר חווה אותו״.

עוד פרויקט גדול שבו לקח חלק הוא מדבריום – פארק החיות האינטראקטיבי הראשון מסוגו בעולם, שכולל גם בית חולים וטרינרי. ״מטרתו ללמוד על בעלי חיים תוך כדי משחק וחיקוי של התנועות שלהם. הם מסתובבים באזורי המחיה ואנחנו מתבוננים בהם. זה היה אתגר כי אנחנו יודעים לתכנן לאנשים, אבל לתכנן לבעלי חיים זה משהו אחר לגמרי״.

יחד עם המשרד היה אמון על תכנית המתאר לעיר כסיף, עיר חדשה בצביון חרדי שאמורה לקום בדרום הארץ, שדרשה תכנון עבור אוכלוסיה ספציפית ושונה. ״התכנון הוא שונה כשמדובר באנשים שונים ובאוכלוסיות שונות, וגם באזורי אקלים שונים. עם כל פרויקט צריך ללמוד עוד דברים. בימינו יזמים מבינים שפרויקט טוב הוא כזה שגם תכנון הנוף שלו טוב. כמעט בכל רשות מקומית יש אדריכל נוף, יש מחשבה ונותנים חשיבות למרחב הפתוח״.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם אדריכל הנוף אודי בנימיני, בעל משרד עצמאי. בנימיני סיים את לימודיו בטכניון בשנת 1988 (״המחזור החמישי או השישי של אדריכלות נוף״); לאחר מכן עבד במשרדים שונים ובשלב מסוים גם לקח הפוגה של עשר שנים שלמות מהמקצוע ועבד כקבלן לעבודות עץ. 

״אמרתי שאני צריך פסק זמן כדי לעשות דברים בידיים״, הוא מספר. ״אבל לא עזבתי את התכנון. הייתי בשני כובעים – כובע המתכנן וכובע המבצע. בגיל 54 החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ובשנת 2007 הקמתי משרד עצמאי שהיום מונה ארבעה עובדים, ועוסק באדריכלות - כל מה שהוא לא בניינים. אנחנו יוצרים מרחבים, מקומות וחללים – בכל קנה מידה״. 

אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורו הוא קמפוס חינוך מבואות הנגב בקיבוץ שובל, שכולל בתי ספר, מרכז אתלטיקה, מרכז מדעי ותיאטרון חוץ (לא אמפי!) שמשמש אלפי תלמידים. ״רצוי שאדריכל הנוף ייכנס לפרויקט כבר בהתחלה. הוא זה שקובע, לדוגמה, את כל הגבהים בפרויקט. בכל פרויקט כולם מחכים לתכנית הראשונה של הגבהים של אדריכל הנוף, ואז כולם ׳מתיישבים׳ עליה״.

עוד פרויקט שיקר לליבו הוא גן זיכרון קטן שמשתרע על פני שטח של דונם במושב חרוצים, שתוכנן במעגלים ובמרכזו יש פרגולה – גזיבו שמטפס כיסה אותו. ״זה פרויקט שמוקדש לבן המקום, שהיה קבלן וחבר ונפטר. ביצענו את הכל ביומיים – חברים ואנשים מהמושב״.

בנימיני אמון גם על אדריכלות הנוף בחוות ערנדל בערבה, מוצב צבאי שהפך למלון בוטיק. ״עשיתי גם הרבה רחובות. אחד הרחובות שאני גאה בתכנון שלו הוא רחוב השחם בפתח תקווה, אזור שסביבו תעשיית הייטק ומסעדות. הוא היה רחוב נורא ואיום והמטרה היתה להפוך אותו לאזור בילוי. הרחבנו אותו, הגדלנו, הכנסנו שתי שדרות של דולבים. היום הולכי הרגל שמסתובבים בו – ביום ובלילה – מרגישים אחרת לגמרי״. 

שירה זלוור היא אמנית וזוכת פרס שיף לאמנות ריאליסטית – הפסלת הראשונה (והיחידה) שזכתה בפרס עד כה. בימים אלה היא מציגה בתערוכה ״עוד רגע״ במוזיאון אגם בראשון לציון עציץ, כלב, עורבים, גובלן וזר פרחים – שמרחוק נראים כמו ״הדבר עצמו״ אבל עשויים משעווה.

בעקבות זכייתה בפרס שיף הציגה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד ובה 373 (!) ציפורים מ־86 מינים, שפיסלה באופן ריאליסטי, גם הן משעווה (נחשו כמה זמן זה לקח לה). ״בתפיסה שלי אני לא חושבת שאני יודעת לפסל״, היא אומרת. ״כל פעם אני חושבת איך עושים את זה, ומלמדת את עצמי מהתחלה. המטרה שלי היא לא ריאליזם מתוך חיקוי הטבע, אלא יש לי פנטזיה ואני מגשימה אותה. מה שאני רואה הם דברים ריאליסטיים וצבעוניים – הם אלה שמפעילים אצלי משהו״.

בימיה הראשונים כפסלת פיסלה בעיקר דמויות, ביניהן כאלה שנמכרו  ביריד צבע טרי (הראשון!). ״בלילה שלפני הפריוויו נמכרו כל העבודות. זה היה ממש טראומטי. שנה אחר כך, כשהיתה לי תערוכת יחיד, החלטתי שאני לא עושה יותר דמויות, ובין השאר התחלתי ליצור גובלנים משעווה״. 

זלוור, שגדלה בבית דתי של הורים שעלו מאוסטרליה, למדה באולפנה אבל תמיד ביקרה במוזיאונים ויצרה במסורות קראפט שונות. גם בלימודי האמנות במדרשה היא לא למדה פיסול, ומתחילת דרכה הבינה ש״האמנים שהכי נגעו בי היו אלה שכנים עם עצמם. אלה שהאמנתי להם. היה לי חשוב למצוא את מי שאני – ומשם לגדול״.

רונן חן הוא מעצב אופנה שציין השנה 30 (או ליתר דיוק 31, אבל מי סופרת) שנים למותג המצליח שלו, שהקים בשנת 1994. כבר בערב תצוגת הגמר שלו כסטודנט בשנקר, בשנת 1990, קיבל הצעה מבית האופנה של גדעון אוברזון שבו עבד כשנה (״זה היה כמו להגיד למישהו שעשה שני שיעורי שחייה לשחות באוקיינוס״); ואחרי ביקור ביפן הבין לראשונה את הסגנון שלו. 

״זה היה כמו לנסוע לירח. כל התרבות והאסתטיקה היפנית לא היו מוכרים אז בארץ. עמדתי נפעם מול כל סידור פרחים״, הוא מספר. ״ראיתי את המינימליזם היפני והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שמדבר אלי״.

כבר מההתחלה ידע שהוא לא רוצה לעבוד בקצוות של עולם האופנה. ״הבנתי שלא בא לי לעשות את הנשגב והבלתי מושג, וגם לא אופנה המונית – אלא משהו שיפנה לאנשים בגילי דאז, בגדים נקיים, מינימליסטיים. אחרי עבודה של כשנה מהבית פתחתי את החנות הראשונה ברחוב שינקין בתל אביב״.

מאז ועד היום הוא דוגל בסגנון שהתחיל איתו – בגדים אסתטיים, נקיים, פרקטיים - גם כשהעסק מונה כ־130 עובדים ב־22 חנויות ומייצר קולקציה אחת לשבועיים(!). ״פעם היינו מוציאים קולקציית קיץ וחורף, היום אנחנו מוציאים קולקציה חדשה כל שבועיים, 25 פעמים בשנה. זה קצב מסחרר של מיני־דרופים״.

בעשר השנים האחרונות הוא מרבה גם לייצר שיתופי פעולה, גם עם א.נשים שהם לא בהכרח מעצבי אופנה וחושבים על בגדים בצורות שונות ממנו. אחד מהם גם הפך לשיתוף פעולה קבוע שהוליד את מותג־הבן Oma, בתחילה בעיצובה של מיטל ויינברג והיום בעיצובה של סיון חיימי שממשיכה את דרכה.

כמעצב ותיק הוא מספר שהצורך לחדש קיים היום הרבה יותר מבעבר. ״יש לנו פריטים שהם בסט־סלרס ואנחנו חוזרים אליהם, אבל השמן שבתוך המכונות מתחלף כל הזמן. אנשים רוצים חדש, זה משהו שלא היה קיים ככה לפני עידן האינסטגרם. במקביל, אני כן רוצה להמשיך לייצר בגדים עם חיי מדף ארוכים, ואולי גם קצת פחות לזהם את כדור הארץ״. 

המעצב אריק בן שמחון החל את דרכו לפני 32 שנה, ומאז הוא עסוק בעיקר בעיצוב רהיטים ופריטים לחלל הבית. במהלך השנים פיתח כתב יד אישי וסגנון מאפיין מובחן שמזוהה עם העיצובים שלו: ״אני מרגיש שהיום הדברים שלי הם פחות מתאמצים ויותר נינוחים, אבל עדיין יש להם את כתב היד שלי. אני שואף שכשתעבור לצידם תיעצר או תאט; אבל גם שהפריט יחיה לצידך ולא ידרוש ממך דמי שכירות על שזכית לשהות במחיצתו״.את דרכו החל בעיצוב מנורות במסגריה של אבא של חבר, בשאיפה לייצר תיק עבודות ולהתקבל ללימודים בבצלאל. ההתנסות הזו הייתה דווקא זו ש״הסלילה את דרכו לאוטודידקטיות״, ומאז הוא מוכר את המוצרים שלו ברחבי הארץ ובעולם. בשנת 2008 הציג לראשונה בשבוע העיצוב מילאנו, נקודה שמהווה מבחינתו ציון דרך שהכניסה אותו ל״משחק של הגדולים״.
אחת ההפתעות הגדולות שהיו לו כשהתחיל לעבוד בעולם היא שדווקא דרך זה למד לאהוב את ישראל. ״הישראליות מבחינתי היא פורמט שבו אין לך כבוד למסורת, במובן הטוב של המילה. אבל בתוך האין־מסורת הזו נוצר די.אן.איי, מחפף, אבל בגלל זה הוא פתוח לדברים חדשים״.
המטרה מבחינתו היא באמצעות הפריטים והרהיטים ״לעסוק בדרך שבה אנחנו מדברים. העולם השתנה, אבל עדיין כשאני בא לבתים יש בסלון ספה ושתי כורסאות. האופנה מגיבה מהר לתרבות, העיצוב לא. אני לא חושב שבית צריך להיות קלאסי; הוא צריך להיות פרסונלי. בעולמות שלנו שולטת תעשייה בורגנית שאני מנסה מדי פעם לתת לה כאפות״.
מה שהוא הכי אוהב בעולם שלו הוא שהוא שמעצב יכול לעשות מה שבא לו, גם אם מדובר בכיסא עם תשע רגליים ופרווה ורודה. ״בניתי לי יקום כזה שבו אני חד לעצמי את החידות, ואז מנסה לפתור אותן״.

האמנית מיכל הלפמן פעילה בשדה האמנות המקומי (והבינלאומי) קרוב ל־30 שנה, תקופה שבמהלכה דברים השתנו בעבודתה, אבל חלקם נשאר לאורך כל הדרך. ״כבר בתערוכת הגמר שלי היה ממד פרפורמטיבי, נוכחות של גוף ותשוקה לטוטאליות בעבודה. אבל מאז עברתי הרבה גלגולים״.

את החיבור המתמשך שלה לממד הגופני היא מסבירה שהיא ״אדם שרוקד ומתעניין במוליכות של תנועה. התנועה היא לא רק בגוף, היא צריכה להיות גם במחשבה ובחיים. מאחר ואני לא רקדנית או כוריאוגרפית, אני מייצרת מסגרת שיכולה להזמין לתוכה אנשים שזה המקצוע שלהם, ליצוק את התוכן. אני מזהה מי הנשאים שיכולים להעשיר ולהפרות את העבודה שלי״.

לאחרונה הציגה תערוכת יחיד באמסטרדם, שבה בא לידי ביטוי הדחף שלה לצאת למקומות אחרים. במקרה הזה אותו מקום אחר התגלגל לפתחה כשהתחילה ללמוד קבלה, מה ש״שינה את האוריינטציה ואת הווקטור של העבודה שלי״. וגם פה עבדה עם קבוצה של רקדנים, מה שהניב עבודת וידיאו, לצד ״מרחב אחר של פיסול וציור ידני, מאוד עשוי״.

למרות התקופה הקשה היא משתדלת להישאר תמיד אופטימית, והתערוכה בהולנד אפילו חיזקה את התחושה שלה. ״הלב שלי מאוד כבד ואני לא מנותקת מהכאב הגדול, אבל כשאני מסתכלת על הדרך, או על איזה סוג של עתיד, ברור לי שעל עולם האמנות הישראלי לנסח את עצמו יותר בחדות, וזה מתחיל לקרות. יש חיפוש ויש שאלות שהיו צריכות להישאל – ועכשיו צריך לתת עליהן מענה״.

יעל בן עזר היא רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת. לפני כשנתיים יצאה לדרך עצמאית אחרי 11 שנים אינטנסיביות בלהקת בת שבע, שבהן ״למדתי כל מה שיכולתי ללמוד, התנסיתי בהופעות, יצרתי עבודות קצרות, למדתי איך עובד ניהול הצגה, איך עובד תהליך יצירתי, הייתי בוועד הרקדנים. אספתי כל מה שיכולתי מהמקום״. 

את ההחלטה לעזוב היא קיבלה אחרי ש״התחיל להיות לי מדי נוח. זו היתה הרגשה נפלאה, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני לא רוצה שיהיה לי כל כך נוח״.  מאז, המלאכה שלה היא להפוך את היצירה למה שהיא מרגישה עכשיו. 

״הקראפט הזה הוא מה שכל הזמן הופך את הרגע למה שאת. האתגר הוא להיות ברגע ולהפוך אותו אלייך. מחול הוא פשוט מראה של התודעה שלנו. אני באה מתוך המציאות שכל הקהל בא ממנה, הקראפט שלי הוא להיות ברגע״.

גם היום, כשהיא עובדת כיוצרת עצמאית, מעניינת אותה בעיקר החוויה של בני האדם – כלומר, של הרקדנים והרקדניות שהיא מנחה ואלה שרוקדים לצידה. ״לא מעניין אותי לראות צורה יפה. תמיד קיימת האסתטיקה של הגוף, אבל אם אני רואה רקדן שמבצע כמו טכנאי – זה פשוט לא מעניין אותי״.

העבודה החדשה שלה, B Side, נולדה ״מתוך רצון להפוך את התקליט. מתוך הרעיון של נגטיב אימג׳, שבו אני הופכת את התקליט שוב ושוב. מחקר על הפכים, שהוא כמעט כלי פנימי שעוזר לי לצאת מהגבולות של עצמי כיוצרת״. את המוזיקה יצר בן זוגה, תאי רונה, ש״יצר פסקול שלפעמים הנחה את היצירה, כמו לרכב על גל שפשוט ממשיך״.

ברגע הזה בקריירה שלה, היא עדיין מרגישה לפעמים שהיא ״כמו תינוק בחוץ, ומצד שני אני יודעת על עצמי המון. אני מאמינה ומקווה שעוד ייפתחו לי דלתות שאני בכלל לא יכולה לדמיין, ומקווה גם למצוא בתוך כל זה איזשהו שקט״.

לניל כהן יש רקע כאפטריסט וכצלם וידיאו ודיי ג׳וב בהייטק, אבל הוא עושה עוד המון דברים – מעיצוב חולצות ועד בימוי קליפים. ״אני חנטריש של מלא כלים שרכשתי בדרך״, הוא אומר, ״ומעבר לזה יש לי מוטיבציה ילדית לפתור אתגרים ובעיות עם יצירתיות, סטורי־טלינג ועיצוב. זה כיף לי״.

בתום שירות בדובר צה״ל הוא עבד בחברת פרסום, ומשם המשיך לשנקר ״בציפיה שזה יגרום לי להרגיש מעצב. אני שמח על המפגש עם כל האנשים אבל באיזשהו שלב נפל לי האסימון שאני לא צריך את המסגרת בשביל לעצב״.

עד לפני ארבע שנים עבד רוב הזמן כעצמאי, ומשהו בחוויה של עבודה בחברת הייטק גרם לו להיות בפוזיציה ש״מביאה אותי לפרויקט כשאני יותר גמיש. האגו יותר בפרופורציות״. את הסיפוק היצירתי הוא מוצא במותג העצמאי שלו, Con, שמבחינתו הוא תגובה כנה לכל מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיב לו.

אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שלו היה בימוי קליפ לשיר של יוני בלוך, ״סוף טוב״, שמתאר מציאות אוטופית ומבוסס רובו על בינה מלאכותית. ״הפרויקט נולד בחודש – אירוע על סטרואידים, והיה בו שחרור ואמונה מהצד של יוני״. 

על ההשפעה של הבינה על החיים והיצירתיות שלנו הוא אומר: ״אני נע על הקשת של בין זה מכבה אותי וגורם לי לרצות למות, לבין איזה כיף שאפשר ליצור עם זה ושאנחנו חווים את התקופה הזו. לא צריך לבוא אל הכלים האלה ממקום של התנגדות מובנית, וזה גם הגיוני שהדור שלנו יהיה סקרן ואמביוולנטי כלפיהם״.

היצירה מספקת לו הנאה רבה, ומבחינתו היא שוות ערך ללעשות מדיטציה, להיות במרחב שבו הראש  עובד, מגיב למציאות. ״יש לי צורך מנטלי ביצירה: כשמשעמם לי אני נהיה עצוב, וכשאני יוצר משהו שאני כמו ילד שרוצה להראות ציור לאמא, לחבר, לעולם״.

צביקה קנוניץ הוא אדריכל נוף ובעל המשרד ״קו בנוף״ שמונה כ־20 אדריכלים. בפרק שהוקלט בשיתוף איטונג, במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״, הוא מספר שהנושא מתחבר להוויה המקצועית שלו באופן מזוקק.

את המשיכה שלו לתחום גילה בראשית שנות ה־80 כשעבד כחייל משוחרר בגינון וגילה שכשאנשים נמצאים בחברת צמחים וצמחיה – הם עוברים פאזה. במהלך השנים הוא עוסק בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא אדריכלות נוף במוסדות קליניים לבריאות ובריאות הנפש, והשני הוא אדריכלות נוף של פארקים ומתחמי אקסטרים. 

״ב־2014 נכנסתי למוסד לבריאות הנפש כדי לעשות מחקר במחלקה הסגורה, במסגרת התזה שלי בטכניון. הבנתי שאדריכלות נוף היא מקצוע נפלא, אבל הוא יכול להיות גם כלי משמעותי במשחק שנקרא איכות החיים״.

קנוניץ אמון בין השאר על תכנון פארק האקסטרים הראשון בארץ, פארק גלית בתל אביב; ועל הגן במחלקה ע״ש לילי שרון בבית החולים שיבא, שבו גם שילב ציורי קיר של רמי מאירי. ״אדריכלי נוף צריכים לדעת מי קהל היעד שלהם. הערך המוסף שלנו הוא שאנחנו יודעים לעבוד עם הרבה תחומים, אנחנו סוחבים אלינו את האקולוגיה, המורפולוגיה, האגרונומיה, העיצוב ועוד. יש לנו מרחב פעולה ב־360 מעלות״.

כאדם שמחבב קלישאות וטוען ש״כל הקלישאות נכונות״, הוא מסביר שהוא לא אוהב אדריכלות נוף – אלא מאוהב בה. ״התהליך  אמנם סיזיפי, אבל הגיע הזמן שנחשוב גם על היכולת שלנו, באמצעות אדריכלות הנוף, לרפא, לעזור ולשפר את איכות החיים״.

איזי ולוטם בלנק הם אדריכלי נוף, וגם אב ובתו. איזי, בעל משרד לאדריכלי נוף שפועל כבר 38 שנים, הוא גם יו״ר האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, שבמסגרת הכנס השנתי שלו הוקלטו ארבעה פרקים לפודקאסט בשיתוף איטונג. 

השנה התקיים הכנס תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״. ״אנחנו מנסים להיות רלוונטיים״,  אומר בלנק, ״השנה כולנו נמצאים על הקצה, אבל מביאים איתנו גם אופטימיות״. על התחום הוא מוסיף: ״אנחנו נחשבים במידה מסוימת הבן החורג של האדריכלות. פחות מכירים את התחום ולפעמים הוא נחשב פחות סקסי, אבל לעשות נוף לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר חשוב, מליצור את המבנים. את הנוף עושים בשביל הנשמה״.

לוטם  גדלה בבית שהתחום בו היה נוכח, אבל גילתה שזה מה שהיא רוצה לעשות רק בטיול אחרי הצבא, כשמצאה את עצמה נלהבת מפארקים בארצות הברית. היא הלכה ללמוד, כמו אביה, בטכניון, ואחר כך עבדה במשך כמה שנים בסטודיו אורבנוף, עד שהצטרפה לפני שנתיים לסטודיו של אביה. 

במסגרת אורבנוף ליוותה מקרוב את אחד מפרויקטי אדריכלות הנוף המשמעותיים של התקופה האחרונה – בוסתן מוז״א במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. ״הבוסתן הוא קודם כל מתנה לעיר״, היא אומרת. ״הוא מביא משהו אחר ומעניק המון סוגים של חוויות״.

בלנק ומשרדו אמונים בין השאר על אדריכלות הנוף בעיר הבה״דים – פרויקט בקנה מידה ובתקציב עצום; ולאחרונה גם על הפארק של רוני – גן הנצחה לזכרה של התצפיתנית רוני אשל. אבל אחד הפרויקטים הכי משמעותיים עבורו היה תכנון הפארק הראשון בעיר מודיעין, שתכנן כאדריכל נוף צעיר בשנות ה־90. ״זה היה הגן הראשון בארץ שנטוע רק בעצים של ארץ ישראל ואזור הים התיכון. עוד אז האמנתי שאנחנו צריכים להטמיע את הרעיון של להשתמש במה שגדל כאן ומה שנכון לכאן גם בפארקים שלנו״.

ההצלחה עבורם נמדדת בעיקר הודות לדבר אחד – עד כמה שוהים האנשים במקום. ״הדבר הכי מרגש בפרויקט הוא להגיע ולראות אנשים בגן, ולהרגיש שהוא תמיד היה שם״, אומרת לוטם. 

אריאל הכהן הוא אמן וצלם, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל (2019) והתואר השני בצילום ברויאל קולג׳ בלונדון (2022); זוכה פרס רפפורט של מוזיאון תל אביב לשנת 2024, שאותו חלק עם שלושה אמנים נוספים ובמסגרתו יציג במהלך השנה הקרובה תערוכה במוזיאון; ובוגר התכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד. 

בימים אלה הוא מציג בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה לאמנות את העבודה Posting, שצולמה באתר הארכיאולוגי סטונהג׳ באנגליה. ״העניין שלי עם צילום הוא העניין שלי עם המציאות״, הוא אומר. ״המקום שבו אני נמצא, העובדה שאני ירושלמי והקשר שלי ללונדון – כל אלה נכנסים לעבודות שלי״.

הכהן נולד וגדל בירושלים, שבה הוא גם חי ועובד היום, לאמא שעלתה מלונדון – כך שבכל שנה היה נוסע לביקורי משפחה בעיר. ״ירושלים בשבילי היא אבק, אספלט ואבן ירושלמית מסנוורת, ולונדון היא הפוך – היא האור, הקלאסיות. כשהחלטתי לעשות תואר שני היה לי ברור שאני רוצה לחזור אליה״.

הפרויקט שהציג בסיום התואר השני, שעוסק במועדוני סיף יהודים בתחילת המאה ה־20 באירופה, הוא פרויקט מתמשך שהוא ממשיך לעבוד עליו גם היום. הוא עוסק בה בדימוי הגוף היהודי – הכוחני והעוצמתי וגם החלש והאימפוטנטי. גם בעבודה החדשה שהוא עובד עליה בימים אלה, לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא חוזר ועוסק בנושא – מזווית אחרת.

 ״העבודה נקראת ׳על נהרות׳, והיא מיצב וידיאו שהתחלתי לעבוד עליו עוד לפני המלחמה, כשהתחיל להרגיש פה קצת כמו החלום ושברו. זו העבודה הכי פוליטית עשיתי עד כה, כי היא מתייחסת למלחמה, להשלכות שלה, למרחב, ולעובדה שיש אלפי מאות פליטים – משני הצדדים – שעוד לא חזרו לבית שלהם״.

בשנים האחרונות הוא עוסק גם בפיסול ותבליטים, ואוהב את העובדה שהוא לא צריך להיות בסטודיו כדי לעבוד. ״הגלגלים תמיד מסתובבים, וזה קורה בצורות שונות ומפתיעות. אבל לפעמים אני שואל את עצמי מי הנמען לאמנות שלי, האם הוא פתוח להקשיב ולשמוע. השאלה הזו לפעמים מכבידה, בעיקר בזמן כזה״. 

בשיתוף ניגא שף For Home

יעל מוסקוביץ היא סמנכ״לית השיווק של ניגא שף For Home – חברה שמספקת פתרונות פרימיום למטבחים. החברה צמחה מתוך החברה המשפחתית ניגא שף, שהיא ושלושת אחיה הם כבר דור שלישי בעסק שמציין בימים אלה 40 שנות פעילות. בעוד שחברת האם מתמקדת במטבחים מוסדיים של מסעדות, בתי מלון ועוד, החברה שהקימה מוסקוביץ לפני 11 שנים מספקת פתרונות למטבחים בבתים פרטיים.

כאומה שאוהבת לאכול, לארח ולעסוק בקראפט של בישול, מוסקוביץ מספרת על פריטים ״משני חיים״ כמו תנורים חכמים שמנקים את עצמם או מדיח כלים בארבע דקות. ״אנחנו עוסקים בחינוך שוק. אחד החומרים הכי בולטים היום, לדוגמה, הוא הנירוסטה, הכוכבת של כל מטבח. היא לא ה׳גו־טו׳ של לקוחות פרטיים, אבל לאט לאט אנשים שמחפשים רמת מטבח ואירוח גבוהה נפתחים לרעיון״.

העבודה של החברה נעשית באופן מותאם לכל לקוח: ״הבקשה הכי שגורה של ישראלים היא להכניס המון מוצרים בכמה שפחות מקום, והיום אנחנו יודעים לתת מענה גם למטבחים קומפקטיים שיודעים להכיל הרבה אלמנטים. הספקים שאנחנו עובדים איתם בחו״ל לפעמים בהלם, גם מהגודל של המטבחים אבל גם מהיצירתיות. אנחנו גורמים להם להיות גמישים״.

מוסקוביץ עצמה מחוברת מאז ומעולם לתחום העיצוב – היא למדה תקשורת חזותית בטכניון ובהמשך גם תקשורת וייעוץ ארגוני, ובמהלך השנים עוסקת בקרמיקה. החלק האהוב עליה בעבודה הוא לקבל את התכנית הראשונה של מטבח – בין אם הוא מטבח פנים או מטבח חוץ – ולהתחיל להרכיב את הפאזל. ״אני אוהבת גם התקנות, למרות שזה החלק הכי מלחיץ, אבל זו ההזדמנות לראות את הדברים קורים ממש מול העיניים״.

דורון גליה קינד, המנהל האמנותי ומנהל שותף של המפעל בירושלים, נכנס לתפקיד בקיץ האחרון אחרי ששב משלוש שנים בהולנד: ״גיליתי שאפשר לחיות אחרת ולא להרגיש אשמה, וזה עדיין קצת הבית השני שלנו״. במקור הוא ירושלמי בעצמו, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי שעסק במהלך השנים בבמה, תיאטרון ופרפורמנס. אפילו החתונה (הראשונה) שלו עם זוגתו דניאל התקיימה במפעל. אחריה התקיימו עוד כמה וכמה חתונות – עם אותה בת זוג במקומות שונים.

״המפעל הוא מרכז לתרבות ואמנות והוא חיה קצת מוזרה, מקום למפגש שמייצג רוח חופשית בירושלים. אנחנו עמותה שנתמכת על ידי כל מיני גופים וקרנות, כולל עיריית ירושלים, ויש בו איזון עדין. המתח בין הממסד לבין הדבר שרוצה לפרוץ ולא שואל אף אחד – קיים כל הזמן״.

המפעל כולל בין השאר גלריה לאמנות שאליה נכנס לאחרונה כאוצר ראשי האמן ניב גפני, במה להופעות לקולקטיבים ואמנים עצמאיים, בית קפה, מסעדה, מרחב לעבודה ועוד. ״לפני שלושה חודשים פתחנו חנות לאמנות ועיצוב ירושלמי, וזה מבחינתנו דבר גדול שדורש מאיתנו עוד מערכת קטנה בתוך המפעל.

״יחד ובתוך כל זה נוצרה הבנה של מרכז: אנחנו מנסים להכיל את היומיום של האדם הליברלי בעיר, וחושבים כל הזמן על האקו־סיסטם ועל מה מרכז תרבות צריך להכיל בתוכו. הציבור הליברלי בירושלים הוא ציבור מדהים, ויש גם תחושה בין גופי התרבות השונים שהיא מאוד טובה. אני מרגיש שאנחנו פועלים למען אותה מטרה״.

עם כל זה, הפעילות במסגרת מרכז מסוג כזה בירושלים היא לא תמיד פשוטה: ״אנחנו הולכים על חבל דק, אבל המפעל עושה אותי אופטימי. אני יודע שהעשייה היא דרך לייצר חיים נורמלים ושפויים, כי אחרת אני אשתגע״.

האמנית אירה אדוארדובנה זכתה לאחרונה בפרס גוגנהיים בקטגוריה של וידיאו וקולנוע – שבמסגרתו תעבוד במהלך השנה הקרובה על הפרויקט הבא שלה. אדוארדובנה, שחיה על קו תל אביב ניו יורק, היא בוגרת תואר ראשון במכון טכנולוגי חולון, ובווידיאו החלה לעסוק במהלך לימוד התואר השני בניו יורק: ״התעניינתי בלפרק סיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שבה הוא לא כל כך שלם. זה התחיל בזה שניסיתי לפרק סיפור לפי הארכיטקטורה שבה הוא מתרחש״.

במהלך השנים היא עוסקת בעבודותיה בזיכרון ובדרך שבה אנחנו זוכרים – בצורה לא כרונולוגית או לא ליניארית, ומשתמשת בין השאר בחזרתיות כדי לנרמל טראומות, באמצעות הפיכתן לעוד זכרונות. כשהיתה בת עשר עזבה עם משפחתה את טשקנט שבאוזבקיסטן ועלתה ארצה – אירוע שבהשראתו יצרה כמה מהעבודות המשמעותיות שלה, ביניהן ״על סוליות זרות״ שהוצגה במוזיאון ישראל וגם נרכשה לאוסף שלו, ו״דרך הברזל״ שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני כשנתיים ולוותה גם ברומן גרפי שהיווה סוג של סטורי בורד לעבודה.

עם השנים הפכו עבודות הווידיאו שלה למורכבות יותר וקולנועיות יותר, ומבני משפחתה הקרובה עברה לעבוד גם עם שחקנים. ״אני חובבת קולנוע איטי, והרבה פעמים אני מרגישה פומו בעבודות שלי, שאני לא הולכת יד ביד עם התקופה. אני ממש כותבת תסריט, ואני יודעת בערך מה יקרה בסוף זה חייב להיות בשליטה, אבל לפעמים בשלב העריכה קורים דברים מעניינים״.

דווקא העבודה הבאה שלה תהיה כזו פחות מתוסרטת מראש – פרויקט שהחלה במהלך שנת הרזידנסי שלה בארטפורט שבו היא מתחקה אחרי שני אוביקטים יקרי ערך שהביאה משפחתה כשעלתה לישראל: רובה ציד וסדרה של הדפסים, שנרכשו במטרה למכור אותם פה. ״אלה אוביקטים שיש בהם אלמנט של כישלון, של פנטזיה שלא הוגשמה. הניסיון שלי יהיה למכור אותם בכל מיני דרכים – וזו הפעם הראשונה שאני לא יודעת מה יהיה בהתחלה, באמצע או בסופה של העבודה״. 

האמנית רות פתיר יצגה את ישראל בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה והציגה/לא הציגה את פרויקט ״ארץ אם״, שמוצג בימים אלה במלואו במוזיאון תל אביב. הפרויקט המאוד־אישי (״אני מתעקשת באופן אובססיבי להגיד שהעבודות שלי הן דוקו״) עוסק בתהליך שעברה להקפאת ביציות ומורכב בעיקר מעבודות וידיאו, שדורשות זמן צפייה לא קצר. 

״האמנתי שהעבודה מספיק מעניינת ויכולה לעבוד בתחרות עם אמנות מכל העולם, אבל אנחנו אף פעם לא נדע״, היא אומרת, כשהיא מתייחסת לבחירה שלה ושל האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית להותיר את הביתן הישראלי בוונציה סגור עד תום הלחימה והשבת החטופים (שני דברים שלא קרו עדיין).

״לא היתה בסיטואציה הזו החלטה טובה שאפשר לקחת. המציאות היתה נוראית ועדיין נוראית. רציתי להראות משהו שהייתי גאה בו ומכיל מורכבות שלא רואים מבחוץ ביחס למה זה להיות אישה ישראלית כרגע, אבל מול המציאות של אפריל זה לא התאפשר. מאז שהתערוכה במוזיאון נפתחה, אני מרגישה שהדעה של האם אני בסדר או לא בסדר התרחקה, כי יש את האמנות״.

פתיר היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והתואר השני באמנות ניו מדיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (בגלגולה הקודם היא היתה בין השאר כתבת אמנות ואוצרת). בגלגול הנוכחי היא מתעניינת ב״לחשוב על טכנולוגיות חדשות כמטאפורה למצב האנושי״, תהליך שהחל כששבה ארצה מארצות הברית ויצרה את ״מכתבי אהבה לרות״, פרויקט ש״שינה עבורי את מערכת היחסים עם מה זה אומר לעשות אמנות״. בעבודות שהיא עושה מאז היא ״עסוקה בריאליזם, במהי המציאות ומה הכי קרוב לאיך שהיא מרגישה״. 

עד גיל 30 היא חשבה שהמהפכה הפמיניסטית הסתיימה ושניצחנו, אבל אז הבינה ש״היה לי נוח בחוויה שאני שווה בין שווים. טכנולוגיה עבורי היא כלי או הרבה כלים שמממשים את הדבר הזה. הבנתי שיש סיבה שאני מפחדת ממחשב. הגילוי החדש שלי היה הוא שהמהפכה לא נגמרה, והיום היא קורית גם דרך הטכנולוגיה״. 

-

אם הגעתן עד לפה, האמן שהיא רוצה עבודה שלו בבית הוא Ryotaro Satoוהבדיחה? הנה ריקי ג׳רוויס מספר אותה לג׳רי סיינפלד: https://www.instagram.com/reel/DBUIWH4t6_L

מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל, שייפתח בתחילת חודש יולי בפעם ה־64(!) – בירושלים, בנגב המערבי ולראשונה גם בצפון הארץ. הם נכנסו לתפקידם לפני ארבע שנים, שנים שהיו קריטיות בכל דרך שבה מסתכלים על זה.

״ב־6 באוקטובר 2023 היה לנו פסטיבל כמעט מוכן לשנת 2024״, מספרת ואעקנין. ״הבנו שכל מה שתכננו לא רלוונטי, צריך לשים אותו בצד ולעשות שינוי כיוון״. ״אנחנו לא רוצים ליצור בועה אסקפיסטית״, מוסיף מאוטנר. ״לא היינו מסוגלים לקום בבוקר ולהסתכל במראה אם היינו עושים פסטיבל שמתעסק במחול עכשווי בנורווגיה״.

המציאות תהיה נוכחת בפסטיבל הקרוב, בין השאר בהפקה חדשה שעוסקת באסון מגרש הכדורגל במג׳דל שמס (שתתקיים גם בלוקיישן שבו הוא התרחש וגם במגרש כדורגל בירושלים); בסדרה של נאומים נגד הייאוש שישאו אנשי ונשות תרבות מובילים, ועוד תכנים ומופעים רבים. 

״כשהתחלנו היינו צריכים ללמוד את השדה הבינלאומי״, אומרת ואעקנין, ״ומהשנה שעברה אנחנו בתוך סיטואציה של חרם תרבותי שנהיה יותר ויותר הרמטי. אנחנו שוב בתוך עולם של הפקות מקור, רק שהדיאלוג עם המציאות הוא יותר משמעותי. הכל באקסטרים. זו יוגה של ניהול אמנותי״.

בתור שני בעלי ניסיון רב בניהול אירועים אמנותיים, ביניהם עונת התרבות, פסטיבל מקודשת בירושלים והפצ׳ה קוצ׳ה (מאוטנר), ואירועי תיאטרון ופסטיבלים שונים (ואעקנין), הנושא של מעורבות הקהל ביצירה חשוב להם. ״כל התחום של אימרסיביות, של השתתפות ושל מערכת היחסים בין האמן לקהל מעסיקה אותנו. אני בעניין של לפרק את האטלייה של האמן, לתת לאמנות לזרום פנימה״.

״בשלב הזה של חיינו״, אומרת ואעקנין, ״כשאנחנו מרגישים כזה חוסר שליטה, זו זכות. יש משהו ברעיון של פסטיבל שפוגש את המציאות שיכול להאיר מגמות ותחושות. יש תמיד מבוכה בעולם האמנות בין מה שמתכננים לעשות לבין הרגע הזה שבו התכניות פוגשות את המציאות. השאיפה שלי היא שהמבוכה הזו תקטן כמה שאפשר, שתהיה הלימה בין מה שחשוב לגעת בו לבין מה שאנחנו עושים״. 

מיכל לויט עושה הרבה דברים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת באוכל – כותבת, יועצת, יזמת ועוד: ״כששואלים אותי אני אומרת שאני מתעסקת באוכל, ואז מתחילה לפרוט״. עד לפני כשנה עבדה במשך ארבע שנים וחצי באסיף – מרכז לתרבות אוכל בישראל. היא היתה מהצוות שהקים וייסד את המקום, וגם מנהלת התכניות, החווה האורבנית על הגג, הספריה הקולינרית ונושא החדשנות במרכז.

לאוכל היא הגיעה קצת במקרה. ״רציתי להיות חוקרת תרבות והלכתי לעשות תואר רב תחומי באמנויות וקולנוע. תוך כדי עבדתי במלצרות בבסטה, שהיחידים שהיו מגיעים לשם אז היו אנשי אוכל, עיתונאים, חקלאים, יננים. אמרתי לעצמי שאולי אחקור תרבות בכלל דרך האוכל״. 

לויט התחילה לכתוב ובהמשך נסעה לעשות תואר של ארבע שנים במדעי הגסטרונומיה באיטליה. ״הבנתי שמה שמעניין אותי לחקור הוא התרבות הישראלית, ובעיקר שיש פה מלא מה לעשות ויש לי המון מה לתת. חזרתי משם ב־2018, זה היה עולם אחר לגמרי. אז אף אחד לא הבין על מה אני מדברת״.

כמה שנים לפני כן, ב־2011, גם פתחה מסעדה קטנה יחד עם הבסטה, ״המעורב״ ברחוב אלנבי. ״זה היה הדבר הראשון שעשיתי שהיה ערבוב של הכל. הגשנו מעורב מזרח ירושלמי, פתחנו גריל מיוחד רק לטבעונים והיתה ויטרינה שפנתה לרחוב שהבנתי שצריכה להיות שם אמנות, אז פניתי לחברתי רות פתיר, שאצרה שם תערוכה שהתחלפה פעם בחודש״. כבר אז היא הבינה שהיא לא מסתפקת בלהגיש אוכל, אלא חייבת לדבר על אוכל. ״לכולנו צריך להיות אכפת מה אנחנו אוכלים ולדעת מה טוב בעינינו״.

היום היא לומדת לימודי תואר שני בהבטי חברה ומדיניות של שינויי אקלים באוניברסיטת תל אביב, וכותבת תזה על שאריות במסעדות גורמה. ״קשה לי לעשות את זה בתקופה הנוכחית, אבל בתוך כל העולם הנוראי הזה יש את האסון האקלימי, ומעניין אותי לבחון דווקא את החלק של העשירון או אפילו המאיון העליון באוכלוסייה. אני רוצה להתעסק פחות בחומר ויותר ברוח, ועדיין מחפשת כל הזמן את המקום שלי בין שני הדברים״. 

יעל מוריה היא אדריכלית ובעלת סטודיו מא (ראשי תיבות של מוריה אדריכלים וגם, מסתבר, ״חלל״ ביפנית). היא אמונה על תכנון של מבנים רבים, בעיקר במרחב הציבורי, ביניהם כיכר דיזנגוף המחודשת, בריכת גורדון, טיילת בת ים, האתר הארכיאולוגי בבית שאן ועוד.

בימים אלה היא מציגה במוזיאון תל אביב את ״הגן״, תערוכה שמבחינתה ״היא לא תערוכה. היא גן. זו לא תפאורה וזה לא רוצה להיות גן. יש בו גבעות שנטועה עליהן צמחיה מכל מיני סוגים – צמחיה טבעית, פלסטיק, משי, לקט מהשדות ועצים משולי פרדסים שנעקרו״.

מוריה מספרת שהכוונה שלה היתה לייצר גן מהדימיון, ללא גיאוגרפיה מסוימת אבל עם זמן ברור – בין ערביים, טרום שקיעה. ״את הזמן אפשר למדוד, הגן הוא בלי מקום. אבל כן חשוב שהוא במוזיאון, בין קירות״.

מה שמעניין אותה תמיד, לדבריה, הוא מה שנמצא בין לבין, היחסים או התווך בין הדברים. ״הגן הוא מערכת היחסים בין האדם לטבע. אני תופסת גן כמו סוג של סטייט אוף מיינד. לאורך כל ההיסטוריה הוא גם גן פרודוקטיבי שיכול לאסוף ירקות ופירות, אבל באותו זמן אפשר גם לשבת בו מתחת לעץ ולהרהר. מה שיש בין השניים הוא מבחינתי מקור היצירה. זה תמיד יהיה גם וגם ומה שביניהם״.

במהלך שנות הפעילות הרבות שלה היא גם מלמדת באקדמיה ומציגה תערוכות. ״יש לי צורך כל הזמן ללמוד ולחקור. העבודה עם סטודנטים עבודה היא סוג של מעבדת מחקר״.

בשנים האחרונות, בעיקר מאז תקופת הקורונה, היא הבינה שאי הוודאות היא מקום חשוב בתהליך העבודה שהרבה פעמים אפשר להרוויח ממנו; וגם שלעיתים אנשים מרגישים יותר בבית דווקא במרחב הציבורי. בסוף, בכל פרויקט צריך להסתכל ״לא על הפרקטיקה אלא על החיים. את הפרקטיקה אנחנו עושים כתשובה לחיים״.