Home
Categories
EXPLORE
Comedy
Society & Culture
True Crime
Religion & Spirituality
Business
History
Technology
About Us
Contact Us
Copyright
© 2024 PodJoint
00:00 / 00:00
Sign in

or

Don't have an account?
Sign up
Forgot password
https://is1-ssl.mzstatic.com/image/thumb/Podcasts221/v4/cd/ea/41/cdea4177-45fb-9a48-ea18-810600df2c01/mza_7061711208905254172.jpg/600x600bb.jpg
תיק עבודות
מגזין פורטפוליו
249 episodes
2 days ago
יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.
Show more...
Design
Arts
RSS
All content for תיק עבודות is the property of מגזין פורטפוליו and is served directly from their servers with no modification, redirects, or rehosting. The podcast is not affiliated with or endorsed by Podjoint in any way.
יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.
Show more...
Design
Arts
Episodes (20/249)
תיק עבודות
פרק 249: דנה אוברזון
דנה אוברזון היא אדריכלית עצמאית, בעלת משרד שמונה 30 עובדים.ות. למרות שכבר בצעירותה היה לה ברור שהיא לא מתכוונת להמשיך את דרכו של אביה, מעצב האופנה הנודע גדעון אוברזון, לאדריכלות התגלגלה די במקרה, אחרי שהתחילה ללמוד גרפיקה וחשה חוסר בנגיעה בתלת־ממד.


במקביל לבתים, היא מתכננת ומעצבת גם חללים ציבוריים כמו בתי מלון ומסעדות. ״בבית אתה בונה את הדיאלוג עם הלקוח, במלון אתה יוצר דיאלוג שהוא יותר קונספטואלי, סטורי־טלינג אחר״. בכל מקרה היא היא לא עושה Houses, אלא Homes: ״המונח Home הוא רגשי. בית לא יכול להיות רק מוצר. בכל פרויקט חייב להיות סיפור וחייבת להיות הדדיות״. 


העבודה ש״חללים טובים מייצרים חיים טובים יותר״ היא לא קלישאה בעיניה, ולבתים לדבריה יש אנרגיה – הם לא רק יפים. אחד הדברים החשובים מבחינתה בעיצוב בתים הוא האמנות, שהיא שכבה תרבותית נוספת, ובניגוד לרוב האדריכלים בארץ, היא לא מפחדת מצבע ואפילו מעדיפה אותו. ״רוב הבתים בארץ נעים בין שחור ללבן, ואם אנחנו חושבים על המקום שאנחנו חיים בו – זה ממש לא מתאים. מאז שפתחתי את המשרד לא עשיתי מטבח לבן אחד״.


במקביל היא גם מלמדת באוניברסיטת אריאל. ״זה מרגש אותי בעולם ציני שלא קל להתרגש בו, ומשאיר אותי צעירה. הסטודנטים מגיעים מרקעים שונים, ואני רואה את המשמעות של להיות אישה וללמד כיתה שיש בה נשים – שאילולא הייתי שם, הן לא היו מאמינות שאפשר להיות שם״. 


Show more...
2 days ago
40 minutes

תיק עבודות
פרק 248: דניאל צ׳צ׳יק
דניאל צ׳צ׳יק הוא אמן וצלם, שכבר כמה עשורים נע על הציר שבין צילום עיתונות לצילום פרויקטים אמנותיים משלו. בימים אלה הוא משיק את ספר האמן Backroads, המשך של תערוכת יחיד שהיה אמור להציג בגלריה בארי ובשל אירועי 7 באוקטובר התארחה במוזיאון ארץ ישראל. ״כשהתבגרתי והיה לי צורך להביע את עצמי, הבנתי שהמצלמה היא הכלי הכי חזק עבורי לעשות את זה. היא כלי שבא להביע רגש ואת הדרך שבה אני תופס את העולם״.


צ׳צ׳יק למד במשך שנתיים צילום בקמרה אובסקורה (״המשכתי די מהר לדרכי״) ואחרי שאביו נפטר התחיל ליצור פרויקטים משלו. במקביל התגלגל לתפקידו כצלם של מוסף גלריה בעיתון הארץ – שעבורו הוא מצלם כבר כ־20 שנה. ״שם התחילה הקריירה העיתונאית שלי, וזה גם מה שקידם את העשייה האישית. צילמתי אוצרים, אספנים, מוזיקאים, ובצורה אורגנית ולא מתחננת נוצרו שיתופי פעולה״.


הוא מגדיר את עצמו ״כוריאוגרף של ויזואליה״ ועובד בסדרות שבהן הוא מנסה להבין ולפענח מהלכים שונים. העבודה העיתונאית, הוא מספר, שומרת אותו ״מחובר לקרקע, למה שקורה, לאנשים, לאקלים. אם לא הייתי עובד בעיתון העבודה שלי היתה תלושה. אני מרגיש שהעיתון משאיר אותי בתדר של הכאן והעכשיו״.


פרויקט שצילם ב־2017 בצפון שוודיה בשם Days Before Darkness הפך בשנים שמאז ל״מטריה״ של רוב העשייה האמנותית שלו. זו גם אחת התמות שמופיעות בספר החדש, שהודפס במהדורה מוגבלת של 300 עותקים בשחור לבן עם תמונות צבע שמודבקות ידנית. 
Show more...
1 week ago
38 minutes

תיק עבודות
פרק 247: אודי רביד
אודי רביד הוא ״איש UX״ מזה 20 שנה, רובן כשכיר ובשנה האחרונה כעצמאי (אחד העיסוקים המרכזיים שלו כיום הוא ליווי של חברות סטארט־אפ), ״אבל יותר מכל דבר אחר אני איש פרודקט״, הוא אומר. רביד למד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וכשסיים המשיך ללונדון, לתואר שני ב־Human Computer Interaction (סיפור שבו מעורבים גם טיול בעולם, אינטרנט קפה והמעבדות של MIT). 

בסיום הלימודים התקבל לעבודה בסוכנות שעשתה פרויקטים גדולים בתחום, ביניהם לבדוק את ההומפייג׳ של אתרים גדולים, לעצב מכונות כרטיסים לרכבת או לעצב מערכת טלפוניה לטריידים בבנק בפריז ובלונדון. החלק האהוב עליו בפרקטיקה הוא ״לנחות בחיים של אנשים אחרים שכל כך שונים מאיתנו״, כמו לדוגמה אצל חקלאים שמגדלים תירס בארצות הברית, ו״להתעסק באסטרטגיה של מוצר. להבין את השוק ומהו הדבר הגדול שאנחנו יכולים לעשות״.


הקפיצה הבאה לדבריו תהיה בעולם האי־קומרס, כזו שעשו גט או וולט – שאפשר לחלק את החיים שלנו ללפניהם ואחריהם - ואחת ההתפתחויות הגדולות הבאות שהוא צופה היא התפתחות בדיאלוג שלנו עם אתרים. ״אני די בטוח שמתישהו בעתיד הלא רחוק תיכנס לאתר של הבנק ותדבר עם מכונה שמדברת אליך בקול מסוים ובטון ספציפי. דברים שאתה לא אוהב לעשות לאט לאט ייעלמו – אם תרצה לפנות לביטוח לאומי, ה־AI ידבר איתם. הרבה דברים יעברו לסוכנים, הבוט שלי ידבר עם הבוט שלך. מצד שני, תהיה אינטראקציה יותר מעניינת עם דברים שאתה כן אוהב לעשות, כמו ספורט או אופנה״.


יחד עם זאת, הבינה המלאכותית, לדבריו, עדיין לא יודעת לבנות מערכות מורכבות. ״היום זה ברמה שבה אני עדיין צריך להוביל את זה, אבל הכלים שלה מהממים. אני רוצה להאמין שהאישיות שלנו בתהליך עוד רלוונטית. הבינה תביא גם לירידה בנפח ובגודל של UX, אבל לאלה שיעבדו תהיה משמעות גדולה יותר״.


Show more...
2 weeks ago
38 minutes

תיק עבודות
פרק 246: שמרית אלקנתי
שמרית אלקנתי היא מאיירת (שלא נאמר מאיירת־על), בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2009). פרויקט הגמר שלה, ״חדשות״, הוא אחד הדברים שמלווים אותה מאז: ״עד היום אני מציירת מסכים מהחדשות. הבנתי שלא משנה מה אצייר, כל עוד יש את הלוגו והפורמט – אני יכולה לשים מה שאני רוצה ואנשים יקבלו את זה כחדשות, כמציאות״.


מה שהוביל אותה ליצור את הפרויקט אז, בזמן הלימודים, היתה התקופה של מלחמת לבנון השנייה. הפרויקט כלל אנימציה בארבעה ערוצים שישב על קוד שזפזפ ביניהם. ״זה הכי טוב שהצלחתי למצוא לחוויה של של המציאות שהיא מקוטעת״.


ב־15 השנים האחרונות היא מאיירת ספרי ילדים, יוצרת אנימציה, איורים לעיתונות, להופעות מחול ועוד. הפרויקט האחרון שלה, איור הספר ״הפיראט באמבט״ שנוצר בעקבות הצגה של תיאטרון הקרון, הפך מפרויקט מוזמן לפרויקט אישי. היא בחרה לעבוד בו בפורמט של קומיקס, כשיצרה כל דימוי בשלוש שכבות בצבעים שונים ואז חיברה ביניהן.


כמרצה לאיור ורישום ומנחה פרויקטי גמר (בשנקר ובצלאל), היא מאמינה שגם הבסיס לאיור ואנימציה היום מבוסס על רישום ידני. ״לפעמים יוצא לי להרגיש כמו מרצה לתנ״ך, כשאני מנסה להסביר לסטודנטים למה הם צריכים לדעת יסודות של רישום, של קומפוזיציה, של קו וכתם, של היררכיה. אני אלחם על זה שזה קריטי להחזיק עיפרון, להביא רעיון באמצעות סקיצה, לעבור תהליך״.


היא כנראה אחת היחידות בעולם שמעולם לא השתמשה (עדיין) בצ׳אט GPT, אבל היא גם לא ממהרת להשתמש בו. ״הכל עובר אצלי דרך היד ואני מכורה לרגעים האלה. זה משהו בריאותי. אני לא רואה איך AI נכנס אצלי לתוך התהליך הזה, אבל אולי יום אחד אמצא את המקום שבו הוא עוזר לי במשהו. בינתיים אני לא רוצה שהוא יחפש עבורי, גם לא מילה. זה מאבק לחפש את המילה – אבל אני נהנית מהמאבק״.


Show more...
3 weeks ago
42 minutes

תיק עבודות
פרק 245: נטע מוזס
נטע מוזס היא אמנית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהקיץ האחרון גם סטודנטית לתואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה (כחלק מהבוגרות של הרשת המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), שבה היא מציגה עבודה שמורכבת מאקווריום גדול, וידיאו והסיוט הכי גדול של כולנו – מחשב שטובע במים.


״אני עוסקת במתח בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי״, היא אומרת, ״וחוקרת את מערכות היחסים שלנו עם מסכים. אבל לא המסכים הם אלה שמעניינים אותי, אלא האנשים והיחסים ביניהם. 


״חלק מהמורשת של ללמוד וידיאו היא מבחינתי להשתמש בעצמי ובגוף שלי, וזה גם חלק מזה שאני עושה הכל בעצמי (מלבד המוזיקה שעליה אמון אחיה התאום) – מצלמת, עורכת, עושה וידיאו מאפינג, מתכנתת כשצריך. אני אוהבת להיות להיות בשליטה ולהיות ספונטנית ,לפעול בסיטואציה בחופשיות. אני מבינה בעצמי מה העבודה כרגע דורשת וזה מה שאני עושה״.


עד המעבר לניו יורק בארבע השנים האחרונות היא חייתה ופעלה בירושלים – שם גדלה ושם עבדה בסטודיו שלה שבסדנאות האמנים בעיר, שאליה היא גם מנסה להביא ים בכל הזדמנות אפשרית. אחת העבודות המשמעותיות שלה בעיר היתה שלט ניאון היקפי מסביב לאצטדיון טדי, במסגרת תערוכה שהציגה בגלריה במקום. 


״אני אוהבת את הסטודיו ואוהבת לארח. אני מאחלת לכל אחד שיהיה לו מקום כזה, כמו חדר משחקים של ילדים. מרגע שנהיה לי סטודיו הבנתי שכל החיים אצטרך כזה״.


את הסטודיו שלה על שלל המשחקים שבו היא ארזה, אבל חשוב לה להמשיך להישאר פעילה גם פה, ובחורף תציג תערוכת יחיד בגלריה בארי בתל אביב – פיתוח של פרויקט קודם שיהיה בו כמובן גם וידיאו. ״אני עדיין מתרגשת מווידיאו בכל הצורות שלו. בכל דבר שאני עושה יש וידיאו, אבל בכל דבר שאני עושה יש גם את החלל, ואת הגוף שנכנס לחלל״.


Show more...
1 month ago
38 minutes

תיק עבודות
פרק 244: רונה מיוחס קובלנץ
רונה מיוחס קובלנץ היא מעצבת תעשייתית (״אבל תלוי מי שואל״) שלמדה עיצוב במילאנו, בגלל כיתוב שמצאה כילדה מתחת לצלחת בחנות העיצוב שפעלה מתחת לביתה. בתום הלימודים נשארה לעבוד באיטליה, בסטודיו לעיצוב שעוסק בגופי תאורה - מה שהכתיב הרבה מהעיסוק שלה עד היום. 


מאיטליה עברה לאנגליה, שם חייתה ועבדה במשך שמונה שנים, בחברת תאורה שהתמחתה ביצירת גופי תאורה קאסטם־מייד, בין השאר לאחד שהשם שלו אולי יישמע לכם מוכר, ג׳יימס טורל. ״מנורות הן מוצר שנראה בשני מצבים: כבוי ומאיר״, היא אומרת. ״הוא מאיר חלל או אוביקט, הוא מסמן. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאור שאנחנו חיים בו ומהפונקציונליות שלו״. 


בתקופתה באנגליה נחשפה גם לעבודה בזכוכית שסופגת את האור ו״זורקת״ צבע, מה שהוביל אותה לפתח מוצרים שאותה הזכוכית עמדה במרכזם. ״הצרכים משתנים לאורך השנים. אנחנו חיים היום בעידן ניאו־בארוקי, שיש בו שוב דגש על היופי והדרמה. בתקופה שבה התחנכתי הכל היה אחרת, יותר מינימליסטי. אני משלימה עם השינויים ומנסה להתאים את עצמי אליהם עם מה שאני מביאה״.


התהליך אצלה מתחיל בפונקציונליות. ״גם אם זה דקורטיבי – יופי ואסתטיקה הם עניין פונקציונלי בחיים של כולנו. בסוף, כמעצבת, חשוב לי שלדברים תהיה אמת מידה של זמן, שלא יהיו חד־פעמיים. ההביטאט, סביבת החיים, המגורים שלנו – מבחינתי הם משהו מאוד פרקטי.


״זה משהו שמגיע מצורת חיים שחייתי בה בתור ילדה: כל שנתיים עברנו בית. גדלנו כמשפחה אבל הבתים נשארו קטנים – וכל פעם היה צריך למצוא פתרון לרהיטים או איך לארגן אותם״. 
Show more...
1 month ago
38 minutes

תיק עבודות
פרק 243: דנה שמיר
המאיירת דנה שמיר אוהבת לחשוב על עצמה כמספרת סיפורים. ״יושבים לי בראש המון סיפורים פרגמנטליים, וכל כמה שנים הם מוצאים דרך לצאת החוצה״, היא אומרת. למעלה מ־30 שנה שהיא יוצרת בטכניקות שונות, ובמקביל מלמדת, מרצה ומנחה בשלל מקומות.


היצירה שלה, לדבריה, נובעת הרבה פעמים ״מתוך סביבת סיפורים שאני שקועה בה באותה התקופה. האמת שלי - וגם העבודה שלי - היא פיגורטיבית, גם אם היא מאוד כאוטית, וחשוב לי גם שיידעו באיזה מוד הייתי כשיצרתי אותה״.


לאורך כשלושה עשורים שבהם היא יוצרת, היא עוסקת באופן רציף במה שהיא מכנה ״סבלות״ – מה שבא לידי ביטוי באי־נחת, בסבל אנושי, בדמויות של חיות שחוזרות על עצמן וב״שואות קטנות״. בין אם זה בעפרונות, בצבעי מים, בתחריט או לאחרונה גם במגזרות נייר – היא נאמנה לעבודה הידנית, גם לאור האפשרויות הטכנולוגיות הנוכחיות. 


״אני לא יכולה לחשוב על אדם שמצייר או מייצר ללא המגע. היצירה היא סוג של הארכה של הגוף שלי. אני לא מרגישה את זה כשאני לוחצת על כפתורים. במעט הפעמים כשביקשתי מסטודנט לצייר באייפד, הבנתי את העיקרון אחרי כמה דקות וחזרתי לעיפרון״.


את ה״הנאה הצרופה״ הזו היא מנסה לשמר וגם ללמד את הסטודנטים שלה. ״אני נאחזת ברגליים שלהם, אומרת להם קודם כל ללמוד ולחשוב – כי אולי אלה השנים האחרונות שבהן הם יוכלו לעשות את זה. הם צריכים ללמוד לאהוב גם את הטעויות״.


אחרי שלמדה ועסקה בתחריט במשך שנים רבות, מרביתן באיטליה, גילתה בשנתיים האחרונות את מגזרות הנייר, בהתחלה מתוך מקום פיזי: ״לאחר אי אלו סבלות, היתה לי תחושה שאני צריכה לחזק את המוטוריקה העדינה של הידיים שלי. נשביתי, ומאז אני תקועה עליהם. 


״אני לא מסתפקת רק בגזירה אלא מציירת עליהם. עוד לא מיציתי את הטכניקה ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. אבל אני לא מתייאשת מחומרים – אני אשב איתם עד שאפצח אותם לגמרי״. 
Show more...
1 month ago
40 minutes

תיק עבודות
פרק 242: פיצו קדם
האדריכל פיצו קדם גדל לצד סבא נגר ובילה לא מעט שעות באטליה שלו בדרום תל אביב. בהמשך הלך ללמוד צילום כי (כמו רבים וטובים) לא התקבל ללימודי אדריכלות בבצלאל. לאחר מכן למד ב־AA בלונדון, ואחרי שבוע יחיד שבו עבד במשרד אדריכלים אחר, הקים את המשרד שלו.


בימים אלה יצא לאור (בהוצאה גרמנית) הספר ״25 פרויקטים נבחרים״ שסוקר כ־25 שנות פעילות של האדריכל פיצו קדם. במהלך השנים עסק בעיקר בבנייה פרטית, אבל מאז תכנן גם מסעדות, בתי מלון, מבני תעשייה ומשרדים. 


״כשאתה מביט אחרי 25 שנה על הפורטפוליו שלך, אתה מגלה שיש קו הרבה יותר רחב ממה שחשבת״, הוא אומר. ״אמנות פלסטית נודדת ממקום למקום. אדריכלות נטועה במרקם, היא לא יכולה לנדוד. לכן נוצר מצב שאתה לוקח על עצמך המון אחריות. זו עוד שכבה מבחינתי, כאמן שרוצה להשפיע ולשפר את הסביבה״.


המשרד שלו מונה עשרה עובדים – מספר שהוא מגדיר כ״קו האדום. אחרת אתה הופך להיות יותר מנהל, ולי כקונטרול פריק אמיתי היה חשוב תמיד להישאר במקום של איכות ולא כמות. להישאר הסבא הנגר שנוגע בחומר״. 


כל השנים הוא מחפש את העל־זמני באדריכלות, ״להשתחרר מאופנות. אם אתה נאמן לערכים – האסתטיקה תגיע. אם משהו לא נוח – אתה תסבול ממנו כל כך, שהוא גם לא יהיה יפה. הכל נעשה בזיעה, במאמץ, בחקר, בטעייה ובלמידה עצמית. כשאתה הולך עם האמת שלך – התוצאה היא על־זמנית״.


בינתיים הוא נהנה משני הדברים שאהובים עליו במיוחד במקצוע – האחד הוא הרגע שבו הוא מקבל את הפרויקט, כשמישהו מחליט להאמין בו; והשני, כשמתבטלות פגישות״. אנחנו מזדהים.


Show more...
1 month ago
45 minutes

תיק עבודות
פרק 241: ארי פולמן
ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.


״ואלס עם באשיר הוא כנר מחונן שמופיע על במות בכל העולם. כנס העתידנים הוא הילד שכשמזמינים אותך לבית הספר, הוא יושב מול המנהלת עם הגב והיא אומרת שהוא ככה וככה. ואז כשאתה נכנס לאוטו ומסתכל במראה אתה אומר ׳זה הילד שלי׳. הוא מייצג אותי. זה הסרט שלי שאני הכי אוהב. הוא לא שלם, הוא פגום, אבל הוא מייצג אותי נאמנה״.


בימים אלה הוא עובד על כמה וכמה (וכמה) דברים. ״אני אובססיבי. בשנתיים האחרונות כתבתי ארבעה פיצ׳רים. את ואלס עם באשיר כתבתי בארבעה ימים. יש לי טבלה שאני מעדכן כל שנה, עם רשימת הפרוייקטים שפיתחתי והאחוזים שהם יקרו. פיתחתי לדוגמה סדרה מצוירת על גירושים. לפני שנתיים נתתי לה 40 אחוז שהיא תקרה, השנה עדכנתי ל־10 אחוז״.


הכל אצלו מתחיל ממבט ויזואלי. ״אני קודם כל בורא עולם ויזואלי, ואז מתחיל לזוז. כשאני כותב – אני לא כותב אותיות, אלא מדמיין את הסצנה״. מכל הדברים שהוא עושה, רק הכתיבה עבורו נתפסת כעבודה. ״לביים על סט זו לא עבודה. זה להיות מלך. לשחק״.


הוא לא אופטימי, אבל יודע להאחז בסימנים טובים, ״אחרת לא הייתי עושה אנימציה״. בעתיד הוא משער ש״הקולנוע הולך להיות אמנות מוזיאלית. יש בזה גם דברים יפים, יחזרו לבתי קולנוע קטנים. יישארו סרטי מארוול ונשלם עליהם הרבה כסף. 


״אם אתה רוצה להמשיך לעשות סרטים היום, אתה צריך להבין את הטכנולוגיה ואיך אתה עושה את זה בצורה מינימליסטית. במקביל, יהיו יצירות AI ופסטיבלים של AI. קצב ההתפתחות של זה הוא בלתי נתפס. פרסומת שעשיתי ב־AI לפני שנה וחצי נראית עכשיו כמו מהמאה ה־19״. 
Show more...
1 month ago
53 minutes

תיק עבודות
פרק 240: דרורית גור אריה
האוצרת דרורית גור אריה פעילה מזה שלושה עשורים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי; ובשנה שעברה היתה גם האוצרת הראשונה שזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו. אחרי שבמשך 20 שנה שימשה כמנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, היא יצאה לדרך עצמאית; היום, בין השאר, היא האוצרת של גלריה אחד העם 9 שהקימה – גלריה אקדמית בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים.


במקביל היא אוצרת תערוכות נוספות, ולא מזמן חזרה מדרזדן שבגרמניה, שם הוזמנה להיות חלק מצוות האוצרות של הביאנלה השלישית בגודלה בגרמניה, תחת הכותרת Never Grey. בימים אלה מוצגת גם תערוכת יחיד שאצרה במוזיאון רמת גן, פרויקט שעליו עבדה תקופה ארוכה עם האמנית מיטל כץ מינרבו.


מתחילת דרכה היא משלבת בין אמנות חזותית ותחומים נוספים. בתערוכה הראשונה שאצרה בתום לימודיה היא שילבה בין אמנות לתיאטרון, טקסטים ושירה, ובהמשך אצרה את אחת התערוכות הראשונות ששילבו בין אמנות ומחול. גם סאונד הפך להיות ממושאי העניין המרכזיים שלה במהלך השנים. 


״זה הכוח והיופי שלנו, העירוב הזה״, היא אומרת. ״אני מאמינה שאמנות צריך להרגיש ולחוש דבר ראשון. מעניינת אותי היכולת לחבר בין החוויה הפיזית־חושית לחוויה האינטלקטואלית״.


המשא שהיא נושאת היום, וגם זה שאמנים נושאים איתם, הוא כבד, ״בעיקר כשיש חילוקי דעות ומחשבות על מלחמה וטרגדיה לכל הצדדים. אני לא אדם אופטימי מטבעי אבל אני חייבת להיות אופטימית ולהאמין שהפצעים מתישהו יגלידו, ושיש משהו במקום הזה שחייב להמשיך להתפתח.


״יש משהו איכותי, רציני, שחופר לעומק באמנות ישראלית. אמנים ישראלים היום לא יכולים להמנע מלגעת בסוגיות שמגיעות מהמציאות, וגם כשהם עוסקים בצבע - הוא לא יהיה רק צבע. החיים פה הם כל כך בלתי אפשריים, וכנראה שאמנות צריכה במקום הגידול שלה תנאים של קונפליקט״.


Show more...
2 months ago
41 minutes

תיק עבודות
פרק 239: ליאור וולף
פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם ליאור וולף - אדריכל נוף ובעלים של משרד אדריכלי הנוף צור וולף. הוא חלק מהמשרד ממש מהרגע שבו סיים את לימודיו בטכניון, בשנת 1997; אבל למשרד יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר והוא פועל כבר משנת 1953. היום הוא מונה 20 עובדים, חלקם עובדים בו שנים רבות.


״כששואלים אותי מה אני עושה אני עונה בציניות ׳גנן עם דיפלומה׳; וברצינות אני מסביר שאדריכלי נוף הם אלה שמעצבים את המרחב הציבורי הפתוח – כל מה שאינו בניינים״, הוא אומר.


בין הפרויקטים המשמעותיים שבהם היה שותף בשנים האחרונות אפשר למצוא את גן המדע במכון ויצמן, שהוא מגדיר כ״שבעה־שמונה פרויקטים קטנים נפרדים, שבסוף התחברו לסיפור אחד גדול. כל מתקן הוא מיוחד במינו, והמחשבה היתה איך מתאמים את כולם יחד, איך ילד חווה את המקום ואיך מבוגר חווה אותו״.


עוד פרויקט גדול שבו לקח חלק הוא מדבריום – פארק החיות האינטראקטיבי הראשון מסוגו בעולם, שכולל גם בית חולים וטרינרי. ״מטרתו ללמוד על בעלי חיים תוך כדי משחק וחיקוי של התנועות שלהם. הם מסתובבים באזורי המחיה ואנחנו מתבוננים בהם. זה היה אתגר כי אנחנו יודעים לתכנן לאנשים, אבל לתכנן לבעלי חיים זה משהו אחר לגמרי״.


יחד עם המשרד היה אמון על תכנית המתאר לעיר כסיף, עיר חדשה בצביון חרדי שאמורה לקום בדרום הארץ, שדרשה תכנון עבור אוכלוסיה ספציפית ושונה. ״התכנון הוא שונה כשמדובר באנשים שונים ובאוכלוסיות שונות, וגם באזורי אקלים שונים. עם כל פרויקט צריך ללמוד עוד דברים. בימינו יזמים מבינים שפרויקט טוב הוא כזה שגם תכנון הנוף שלו טוב. כמעט בכל רשות מקומית יש אדריכל נוף, יש מחשבה ונותנים חשיבות למרחב הפתוח״.


Show more...
2 months ago
36 minutes

תיק עבודות
פרק 238: אודי בנימיני
פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם אדריכל הנוף אודי בנימיני, בעל משרד עצמאי. בנימיני סיים את לימודיו בטכניון בשנת 1988 (״המחזור החמישי או השישי של אדריכלות נוף״); לאחר מכן עבד במשרדים שונים ובשלב מסוים גם לקח הפוגה של עשר שנים שלמות מהמקצוע ועבד כקבלן לעבודות עץ. 


״אמרתי שאני צריך פסק זמן כדי לעשות דברים בידיים״, הוא מספר. ״אבל לא עזבתי את התכנון. הייתי בשני כובעים – כובע המתכנן וכובע המבצע. בגיל 54 החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ובשנת 2007 הקמתי משרד עצמאי שהיום מונה ארבעה עובדים, ועוסק באדריכלות - כל מה שהוא לא בניינים. אנחנו יוצרים מרחבים, מקומות וחללים – בכל קנה מידה״. 


אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורו הוא קמפוס חינוך מבואות הנגב בקיבוץ שובל, שכולל בתי ספר, מרכז אתלטיקה, מרכז מדעי ותיאטרון חוץ (לא אמפי!) שמשמש אלפי תלמידים. ״רצוי שאדריכל הנוף ייכנס לפרויקט כבר בהתחלה. הוא זה שקובע, לדוגמה, את כל הגבהים בפרויקט. בכל פרויקט כולם מחכים לתכנית הראשונה של הגבהים של אדריכל הנוף, ואז כולם ׳מתיישבים׳ עליה״.


עוד פרויקט שיקר לליבו הוא גן זיכרון קטן שמשתרע על פני שטח של דונם במושב חרוצים, שתוכנן במעגלים ובמרכזו יש פרגולה – גזיבו שמטפס כיסה אותו. ״זה פרויקט שמוקדש לבן המקום, שהיה קבלן וחבר ונפטר. ביצענו את הכל ביומיים – חברים ואנשים מהמושב״.


בנימיני אמון גם על אדריכלות הנוף בחוות ערנדל בערבה, מוצב צבאי שהפך למלון בוטיק. ״עשיתי גם הרבה רחובות. אחד הרחובות שאני גאה בתכנון שלו הוא רחוב השחם בפתח תקווה, אזור שסביבו תעשיית הייטק ומסעדות. הוא היה רחוב נורא ואיום והמטרה היתה להפוך אותו לאזור בילוי. הרחבנו אותו, הגדלנו, הכנסנו שתי שדרות של דולבים. היום הולכי הרגל שמסתובבים בו – ביום ובלילה – מרגישים אחרת לגמרי״. 


Show more...
2 months ago
39 minutes

תיק עבודות
פרק 237: שירה זלוור
שירה זלוור היא אמנית וזוכת פרס שיף לאמנות ריאליסטית – הפסלת הראשונה (והיחידה) שזכתה בפרס עד כה. בימים אלה היא מציגה בתערוכה ״עוד רגע״ במוזיאון אגם בראשון לציון עציץ, כלב, עורבים, גובלן וזר פרחים – שמרחוק נראים כמו ״הדבר עצמו״ אבל עשויים משעווה.


בעקבות זכייתה בפרס שיף הציגה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד ובה 373 (!) ציפורים מ־86 מינים, שפיסלה באופן ריאליסטי, גם הן משעווה (נחשו כמה זמן זה לקח לה). ״בתפיסה שלי אני לא חושבת שאני יודעת לפסל״, היא אומרת. ״כל פעם אני חושבת איך עושים את זה, ומלמדת את עצמי מהתחלה. המטרה שלי היא לא ריאליזם מתוך חיקוי הטבע, אלא יש לי פנטזיה ואני מגשימה אותה. מה שאני רואה הם דברים ריאליסטיים וצבעוניים – הם אלה שמפעילים אצלי משהו״.


בימיה הראשונים כפסלת פיסלה בעיקר דמויות, ביניהן כאלה שנמכרו  ביריד צבע טרי (הראשון!). ״בלילה שלפני הפריוויו נמכרו כל העבודות. זה היה ממש טראומטי. שנה אחר כך, כשהיתה לי תערוכת יחיד, החלטתי שאני לא עושה יותר דמויות, ובין השאר התחלתי ליצור גובלנים משעווה״. 


זלוור, שגדלה בבית דתי של הורים שעלו מאוסטרליה, למדה באולפנה אבל תמיד ביקרה במוזיאונים ויצרה במסורות קראפט שונות. גם בלימודי האמנות במדרשה היא לא למדה פיסול, ומתחילת דרכה הבינה ש״האמנים שהכי נגעו בי היו אלה שכנים עם עצמם. אלה שהאמנתי להם. היה לי חשוב למצוא את מי שאני – ומשם לגדול״.


Show more...
2 months ago
43 minutes

תיק עבודות
פרק 236: רונן חן
רונן חן הוא מעצב אופנה שציין השנה 30 (או ליתר דיוק 31, אבל מי סופרת) שנים למותג המצליח שלו, שהקים בשנת 1994. כבר בערב תצוגת הגמר שלו כסטודנט בשנקר, בשנת 1990, קיבל הצעה מבית האופנה של גדעון אוברזון שבו עבד כשנה (״זה היה כמו להגיד למישהו שעשה שני שיעורי שחייה לשחות באוקיינוס״); ואחרי ביקור ביפן הבין לראשונה את הסגנון שלו. 


״זה היה כמו לנסוע לירח. כל התרבות והאסתטיקה היפנית לא היו מוכרים אז בארץ. עמדתי נפעם מול כל סידור פרחים״, הוא מספר. ״ראיתי את המינימליזם היפני והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שמדבר אלי״.


כבר מההתחלה ידע שהוא לא רוצה לעבוד בקצוות של עולם האופנה. ״הבנתי שלא בא לי לעשות את הנשגב והבלתי מושג, וגם לא אופנה המונית – אלא משהו שיפנה לאנשים בגילי דאז, בגדים נקיים, מינימליסטיים. אחרי עבודה של כשנה מהבית פתחתי את החנות הראשונה ברחוב שינקין בתל אביב״.


מאז ועד היום הוא דוגל בסגנון שהתחיל איתו – בגדים אסתטיים, נקיים, פרקטיים - גם כשהעסק מונה כ־130 עובדים ב־22 חנויות ומייצר קולקציה אחת לשבועיים(!). ״פעם היינו מוציאים קולקציית קיץ וחורף, היום אנחנו מוציאים קולקציה חדשה כל שבועיים, 25 פעמים בשנה. זה קצב מסחרר של מיני־דרופים״.


בעשר השנים האחרונות הוא מרבה גם לייצר שיתופי פעולה, גם עם א.נשים שהם לא בהכרח מעצבי אופנה וחושבים על בגדים בצורות שונות ממנו. אחד מהם גם הפך לשיתוף פעולה קבוע שהוליד את מותג־הבן Oma, בתחילה בעיצובה של מיטל ויינברג והיום בעיצובה של סיון חיימי שממשיכה את דרכה.


כמעצב ותיק הוא מספר שהצורך לחדש קיים היום הרבה יותר מבעבר. ״יש לנו פריטים שהם בסט־סלרס ואנחנו חוזרים אליהם, אבל השמן שבתוך המכונות מתחלף כל הזמן. אנשים רוצים חדש, זה משהו שלא היה קיים ככה לפני עידן האינסטגרם. במקביל, אני כן רוצה להמשיך לייצר בגדים עם חיי מדף ארוכים, ואולי גם קצת פחות לזהם את כדור הארץ״. 


Show more...
2 months ago
41 minutes

תיק עבודות
פרק 235: אריק בן שמחון
המעצב אריק בן שמחון החל את דרכו לפני 32 שנה, ומאז הוא עסוק בעיקר בעיצוב רהיטים ופריטים לחלל הבית. במהלך השנים פיתח כתב יד אישי וסגנון מאפיין מובחן שמזוהה עם העיצובים שלו: ״אני מרגיש שהיום הדברים שלי הם פחות מתאמצים ויותר נינוחים, אבל עדיין יש להם את כתב היד שלי. אני שואף שכשתעבור לצידם תיעצר או תאט; אבל גם שהפריט יחיה לצידך ולא ידרוש ממך דמי שכירות על שזכית לשהות במחיצתו״.את דרכו החל בעיצוב מנורות במסגריה של אבא של חבר, בשאיפה לייצר תיק עבודות ולהתקבל ללימודים בבצלאל. ההתנסות הזו הייתה דווקא זו ש״הסלילה את דרכו לאוטודידקטיות״, ומאז הוא מוכר את המוצרים שלו ברחבי הארץ ובעולם. בשנת 2008 הציג לראשונה בשבוע העיצוב מילאנו, נקודה שמהווה מבחינתו ציון דרך שהכניסה אותו ל״משחק של הגדולים״.
אחת ההפתעות הגדולות שהיו לו כשהתחיל לעבוד בעולם היא שדווקא דרך זה למד לאהוב את ישראל. ״הישראליות מבחינתי היא פורמט שבו אין לך כבוד למסורת, במובן הטוב של המילה. אבל בתוך האין־מסורת הזו נוצר די.אן.איי, מחפף, אבל בגלל זה הוא פתוח לדברים חדשים״.
המטרה מבחינתו היא באמצעות הפריטים והרהיטים ״לעסוק בדרך שבה אנחנו מדברים. העולם השתנה, אבל עדיין כשאני בא לבתים יש בסלון ספה ושתי כורסאות. האופנה מגיבה מהר לתרבות, העיצוב לא. אני לא חושב שבית צריך להיות קלאסי; הוא צריך להיות פרסונלי. בעולמות שלנו שולטת תעשייה בורגנית שאני מנסה מדי פעם לתת לה כאפות״.
מה שהוא הכי אוהב בעולם שלו הוא שהוא שמעצב יכול לעשות מה שבא לו, גם אם מדובר בכיסא עם תשע רגליים ופרווה ורודה. ״בניתי לי יקום כזה שבו אני חד לעצמי את החידות, ואז מנסה לפתור אותן״.
Show more...
3 months ago
44 minutes

תיק עבודות
פרק 234: מיכל הלפמן
האמנית מיכל הלפמן פעילה בשדה האמנות המקומי (והבינלאומי) קרוב ל־30 שנה, תקופה שבמהלכה דברים השתנו בעבודתה, אבל חלקם נשאר לאורך כל הדרך. ״כבר בתערוכת הגמר שלי היה ממד פרפורמטיבי, נוכחות של גוף ותשוקה לטוטאליות בעבודה. אבל מאז עברתי הרבה גלגולים״.


את החיבור המתמשך שלה לממד הגופני היא מסבירה שהיא ״אדם שרוקד ומתעניין במוליכות של תנועה. התנועה היא לא רק בגוף, היא צריכה להיות גם במחשבה ובחיים. מאחר ואני לא רקדנית או כוריאוגרפית, אני מייצרת מסגרת שיכולה להזמין לתוכה אנשים שזה המקצוע שלהם, ליצוק את התוכן. אני מזהה מי הנשאים שיכולים להעשיר ולהפרות את העבודה שלי״.


לאחרונה הציגה תערוכת יחיד באמסטרדם, שבה בא לידי ביטוי הדחף שלה לצאת למקומות אחרים. במקרה הזה אותו מקום אחר התגלגל לפתחה כשהתחילה ללמוד קבלה, מה ש״שינה את האוריינטציה ואת הווקטור של העבודה שלי״. וגם פה עבדה עם קבוצה של רקדנים, מה שהניב עבודת וידיאו, לצד ״מרחב אחר של פיסול וציור ידני, מאוד עשוי״.


למרות התקופה הקשה היא משתדלת להישאר תמיד אופטימית, והתערוכה בהולנד אפילו חיזקה את התחושה שלה. ״הלב שלי מאוד כבד ואני לא מנותקת מהכאב הגדול, אבל כשאני מסתכלת על הדרך, או על איזה סוג של עתיד, ברור לי שעל עולם האמנות הישראלי לנסח את עצמו יותר בחדות, וזה מתחיל לקרות. יש חיפוש ויש שאלות שהיו צריכות להישאל – ועכשיו צריך לתת עליהן מענה״.


Show more...
3 months ago
44 minutes

תיק עבודות
פרק 233: יעל בן עזר
יעל בן עזר היא רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת. לפני כשנתיים יצאה לדרך עצמאית אחרי 11 שנים אינטנסיביות בלהקת בת שבע, שבהן ״למדתי כל מה שיכולתי ללמוד, התנסיתי בהופעות, יצרתי עבודות קצרות, למדתי איך עובד ניהול הצגה, איך עובד תהליך יצירתי, הייתי בוועד הרקדנים. אספתי כל מה שיכולתי מהמקום״. 


את ההחלטה לעזוב היא קיבלה אחרי ש״התחיל להיות לי מדי נוח. זו היתה הרגשה נפלאה, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני לא רוצה שיהיה לי כל כך נוח״.  מאז, המלאכה שלה היא להפוך את היצירה למה שהיא מרגישה עכשיו. 


״הקראפט הזה הוא מה שכל הזמן הופך את הרגע למה שאת. האתגר הוא להיות ברגע ולהפוך אותו אלייך. מחול הוא פשוט מראה של התודעה שלנו. אני באה מתוך המציאות שכל הקהל בא ממנה, הקראפט שלי הוא להיות ברגע״.


גם היום, כשהיא עובדת כיוצרת עצמאית, מעניינת אותה בעיקר החוויה של בני האדם – כלומר, של הרקדנים והרקדניות שהיא מנחה ואלה שרוקדים לצידה. ״לא מעניין אותי לראות צורה יפה. תמיד קיימת האסתטיקה של הגוף, אבל אם אני רואה רקדן שמבצע כמו טכנאי – זה פשוט לא מעניין אותי״.


העבודה החדשה שלה, B Side, נולדה ״מתוך רצון להפוך את התקליט. מתוך הרעיון של נגטיב אימג׳, שבו אני הופכת את התקליט שוב ושוב. מחקר על הפכים, שהוא כמעט כלי פנימי שעוזר לי לצאת מהגבולות של עצמי כיוצרת״. את המוזיקה יצר בן זוגה, תאי רונה, ש״יצר פסקול שלפעמים הנחה את היצירה, כמו לרכב על גל שפשוט ממשיך״.


ברגע הזה בקריירה שלה, היא עדיין מרגישה לפעמים שהיא ״כמו תינוק בחוץ, ומצד שני אני יודעת על עצמי המון. אני מאמינה ומקווה שעוד ייפתחו לי דלתות שאני בכלל לא יכולה לדמיין, ומקווה גם למצוא בתוך כל זה איזשהו שקט״.


Show more...
3 months ago
41 minutes

תיק עבודות
פרק 232: ניל כהן
לניל כהן יש רקע כאפטריסט וכצלם וידיאו ודיי ג׳וב בהייטק, אבל הוא עושה עוד המון דברים – מעיצוב חולצות ועד בימוי קליפים. ״אני חנטריש של מלא כלים שרכשתי בדרך״, הוא אומר, ״ומעבר לזה יש לי מוטיבציה ילדית לפתור אתגרים ובעיות עם יצירתיות, סטורי־טלינג ועיצוב. זה כיף לי״.


בתום שירות בדובר צה״ל הוא עבד בחברת פרסום, ומשם המשיך לשנקר ״בציפיה שזה יגרום לי להרגיש מעצב. אני שמח על המפגש עם כל האנשים אבל באיזשהו שלב נפל לי האסימון שאני לא צריך את המסגרת בשביל לעצב״.


עד לפני ארבע שנים עבד רוב הזמן כעצמאי, ומשהו בחוויה של עבודה בחברת הייטק גרם לו להיות בפוזיציה ש״מביאה אותי לפרויקט כשאני יותר גמיש. האגו יותר בפרופורציות״. את הסיפוק היצירתי הוא מוצא במותג העצמאי שלו, Con, שמבחינתו הוא תגובה כנה לכל מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיב לו.


אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שלו היה בימוי קליפ לשיר של יוני בלוך, ״סוף טוב״, שמתאר מציאות אוטופית ומבוסס רובו על בינה מלאכותית. ״הפרויקט נולד בחודש – אירוע על סטרואידים, והיה בו שחרור ואמונה מהצד של יוני״. 


על ההשפעה של הבינה על החיים והיצירתיות שלנו הוא אומר: ״אני נע על הקשת של בין זה מכבה אותי וגורם לי לרצות למות, לבין איזה כיף שאפשר ליצור עם זה ושאנחנו חווים את התקופה הזו. לא צריך לבוא אל הכלים האלה ממקום של התנגדות מובנית, וזה גם הגיוני שהדור שלנו יהיה סקרן ואמביוולנטי כלפיהם״.


היצירה מספקת לו הנאה רבה, ומבחינתו היא שוות ערך ללעשות מדיטציה, להיות במרחב שבו הראש  עובד, מגיב למציאות. ״יש לי צורך מנטלי ביצירה: כשמשעמם לי אני נהיה עצוב, וכשאני יוצר משהו שאני כמו ילד שרוצה להראות ציור לאמא, לחבר, לעולם״.
Show more...
3 months ago
40 minutes

תיק עבודות
פרק 231: צביקה קנוניץ
צביקה קנוניץ הוא אדריכל נוף ובעל המשרד ״קו בנוף״ שמונה כ־20 אדריכלים. בפרק שהוקלט בשיתוף איטונג, במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״, הוא מספר שהנושא מתחבר להוויה המקצועית שלו באופן מזוקק.


את המשיכה שלו לתחום גילה בראשית שנות ה־80 כשעבד כחייל משוחרר בגינון וגילה שכשאנשים נמצאים בחברת צמחים וצמחיה – הם עוברים פאזה. במהלך השנים הוא עוסק בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא אדריכלות נוף במוסדות קליניים לבריאות ובריאות הנפש, והשני הוא אדריכלות נוף של פארקים ומתחמי אקסטרים. 


״ב־2014 נכנסתי למוסד לבריאות הנפש כדי לעשות מחקר במחלקה הסגורה, במסגרת התזה שלי בטכניון. הבנתי שאדריכלות נוף היא מקצוע נפלא, אבל הוא יכול להיות גם כלי משמעותי במשחק שנקרא איכות החיים״.


קנוניץ אמון בין השאר על תכנון פארק האקסטרים הראשון בארץ, פארק גלית בתל אביב; ועל הגן במחלקה ע״ש לילי שרון בבית החולים שיבא, שבו גם שילב ציורי קיר של רמי מאירי. ״אדריכלי נוף צריכים לדעת מי קהל היעד שלהם. הערך המוסף שלנו הוא שאנחנו יודעים לעבוד עם הרבה תחומים, אנחנו סוחבים אלינו את האקולוגיה, המורפולוגיה, האגרונומיה, העיצוב ועוד. יש לנו מרחב פעולה ב־360 מעלות״.


כאדם שמחבב קלישאות וטוען ש״כל הקלישאות נכונות״, הוא מסביר שהוא לא אוהב אדריכלות נוף – אלא מאוהב בה. ״התהליך  אמנם סיזיפי, אבל הגיע הזמן שנחשוב גם על היכולת שלנו, באמצעות אדריכלות הנוף, לרפא, לעזור ולשפר את איכות החיים״.


Show more...
4 months ago
42 minutes

תיק עבודות
פרק 230: איזי ולוטם בלנק
איזי ולוטם בלנק הם אדריכלי נוף, וגם אב ובתו. איזי, בעל משרד לאדריכלי נוף שפועל כבר 38 שנים, הוא גם יו״ר האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, שבמסגרת הכנס השנתי שלו הוקלטו ארבעה פרקים לפודקאסט בשיתוף איטונג. 


השנה התקיים הכנס תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״. ״אנחנו מנסים להיות רלוונטיים״,  אומר בלנק, ״השנה כולנו נמצאים על הקצה, אבל מביאים איתנו גם אופטימיות״. על התחום הוא מוסיף: ״אנחנו נחשבים במידה מסוימת הבן החורג של האדריכלות. פחות מכירים את התחום ולפעמים הוא נחשב פחות סקסי, אבל לעשות נוף לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר חשוב, מליצור את המבנים. את הנוף עושים בשביל הנשמה״.


לוטם  גדלה בבית שהתחום בו היה נוכח, אבל גילתה שזה מה שהיא רוצה לעשות רק בטיול אחרי הצבא, כשמצאה את עצמה נלהבת מפארקים בארצות הברית. היא הלכה ללמוד, כמו אביה, בטכניון, ואחר כך עבדה במשך כמה שנים בסטודיו אורבנוף, עד שהצטרפה לפני שנתיים לסטודיו של אביה. 


במסגרת אורבנוף ליוותה מקרוב את אחד מפרויקטי אדריכלות הנוף המשמעותיים של התקופה האחרונה – בוסתן מוז״א במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. ״הבוסתן הוא קודם כל מתנה לעיר״, היא אומרת. ״הוא מביא משהו אחר ומעניק המון סוגים של חוויות״.


בלנק ומשרדו אמונים בין השאר על אדריכלות הנוף בעיר הבה״דים – פרויקט בקנה מידה ובתקציב עצום; ולאחרונה גם על הפארק של רוני – גן הנצחה לזכרה של התצפיתנית רוני אשל. אבל אחד הפרויקטים הכי משמעותיים עבורו היה תכנון הפארק הראשון בעיר מודיעין, שתכנן כאדריכל נוף צעיר בשנות ה־90. ״זה היה הגן הראשון בארץ שנטוע רק בעצים של ארץ ישראל ואזור הים התיכון. עוד אז האמנתי שאנחנו צריכים להטמיע את הרעיון של להשתמש במה שגדל כאן ומה שנכון לכאן גם בפארקים שלנו״.


ההצלחה עבורם נמדדת בעיקר הודות לדבר אחד – עד כמה שוהים האנשים במקום. ״הדבר הכי מרגש בפרויקט הוא להגיע ולראות אנשים בגן, ולהרגיש שהוא תמיד היה שם״, אומרת לוטם. 


Show more...
4 months ago
42 minutes

תיק עבודות
יובל סער, העורך הראשי של מגזין האמנות והעיצוב המקוון פורטפוליו, משוחח מדי שבוע עם יוצרות ויוצרים על עבודה, יצירה והשראה.