רונה מיוחס קובלנץ היא מעצבת תעשייתית (״אבל תלוי מי שואל״) שלמדה עיצוב במילאנו, בגלל כיתוב שמצאה כילדה מתחת לצלחת בחנות העיצוב שפעלה מתחת לביתה. בתום הלימודים נשארה לעבוד באיטליה, בסטודיו לעיצוב שעוסק בגופי תאורה - מה שהכתיב הרבה מהעיסוק שלה עד היום. 

מאיטליה עברה לאנגליה, שם חייתה ועבדה במשך שמונה שנים, בחברת תאורה שהתמחתה ביצירת גופי תאורה קאסטם־מייד, בין השאר לאחד שהשם שלו אולי יישמע לכם מוכר, ג׳יימס טורל. ״מנורות הן מוצר שנראה בשני מצבים: כבוי ומאיר״, היא אומרת. ״הוא מאיר חלל או אוביקט, הוא מסמן. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאור שאנחנו חיים בו ומהפונקציונליות שלו״. 

בתקופתה באנגליה נחשפה גם לעבודה בזכוכית שסופגת את האור ו״זורקת״ צבע, מה שהוביל אותה לפתח מוצרים שאותה הזכוכית עמדה במרכזם. ״הצרכים משתנים לאורך השנים. אנחנו חיים היום בעידן ניאו־בארוקי, שיש בו שוב דגש על היופי והדרמה. בתקופה שבה התחנכתי הכל היה אחרת, יותר מינימליסטי. אני משלימה עם השינויים ומנסה להתאים את עצמי אליהם עם מה שאני מביאה״.

התהליך אצלה מתחיל בפונקציונליות. ״גם אם זה דקורטיבי – יופי ואסתטיקה הם עניין פונקציונלי בחיים של כולנו. בסוף, כמעצבת, חשוב לי שלדברים תהיה אמת מידה של זמן, שלא יהיו חד־פעמיים. ההביטאט, סביבת החיים, המגורים שלנו – מבחינתי הם משהו מאוד פרקטי.

״זה משהו שמגיע מצורת חיים שחייתי בה בתור ילדה: כל שנתיים עברנו בית. גדלנו כמשפחה אבל הבתים נשארו קטנים – וכל פעם היה צריך למצוא פתרון לרהיטים או איך לארגן אותם״.