נטע מוזס היא אמנית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהקיץ האחרון גם סטודנטית לתואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה (כחלק מהבוגרות של הרשת המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), שבה היא מציגה עבודה שמורכבת מאקווריום גדול, וידיאו והסיוט הכי גדול של כולנו – מחשב שטובע במים.
״אני עוסקת במתח בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי״, היא אומרת, ״וחוקרת את מערכות היחסים שלנו עם מסכים. אבל לא המסכים הם אלה שמעניינים אותי, אלא האנשים והיחסים ביניהם.
״חלק מהמורשת של ללמוד וידיאו היא מבחינתי להשתמש בעצמי ובגוף שלי, וזה גם חלק מזה שאני עושה הכל בעצמי (מלבד המוזיקה שעליה אמון אחיה התאום) – מצלמת, עורכת, עושה וידיאו מאפינג, מתכנתת כשצריך. אני אוהבת להיות להיות בשליטה ולהיות ספונטנית ,לפעול בסיטואציה בחופשיות. אני מבינה בעצמי מה העבודה כרגע דורשת וזה מה שאני עושה״.
עד המעבר לניו יורק בארבע השנים האחרונות היא חייתה ופעלה בירושלים – שם גדלה ושם עבדה בסטודיו שלה שבסדנאות האמנים בעיר, שאליה היא גם מנסה להביא ים בכל הזדמנות אפשרית. אחת העבודות המשמעותיות שלה בעיר היתה שלט ניאון היקפי מסביב לאצטדיון טדי, במסגרת תערוכה שהציגה בגלריה במקום.
״אני אוהבת את הסטודיו ואוהבת לארח. אני מאחלת לכל אחד שיהיה לו מקום כזה, כמו חדר משחקים של ילדים. מרגע שנהיה לי סטודיו הבנתי שכל החיים אצטרך כזה״.
את הסטודיו שלה על שלל המשחקים שבו היא ארזה, אבל חשוב לה להמשיך להישאר פעילה גם פה, ובחורף תציג תערוכת יחיד בגלריה בארי בתל אביב – פיתוח של פרויקט קודם שיהיה בו כמובן גם וידיאו. ״אני עדיין מתרגשת מווידיאו בכל הצורות שלו. בכל דבר שאני עושה יש וידיאו, אבל בכל דבר שאני עושה יש גם את החלל, ואת הגוף שנכנס לחלל״.
