ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.

״ואלס עם באשיר הוא כנר מחונן שמופיע על במות בכל העולם. כנס העתידנים הוא הילד שכשמזמינים אותך לבית הספר, הוא יושב מול המנהלת עם הגב והיא אומרת שהוא ככה וככה. ואז כשאתה נכנס לאוטו ומסתכל במראה אתה אומר ׳זה הילד שלי׳. הוא מייצג אותי. זה הסרט שלי שאני הכי אוהב. הוא לא שלם, הוא פגום, אבל הוא מייצג אותי נאמנה״.

בימים אלה הוא עובד על כמה וכמה (וכמה) דברים. ״אני אובססיבי. בשנתיים האחרונות כתבתי ארבעה פיצ׳רים. את ואלס עם באשיר כתבתי בארבעה ימים. יש לי טבלה שאני מעדכן כל שנה, עם רשימת הפרוייקטים שפיתחתי והאחוזים שהם יקרו. פיתחתי לדוגמה סדרה מצוירת על גירושים. לפני שנתיים נתתי לה 40 אחוז שהיא תקרה, השנה עדכנתי ל־10 אחוז״.

הכל אצלו מתחיל ממבט ויזואלי. ״אני קודם כל בורא עולם ויזואלי, ואז מתחיל לזוז. כשאני כותב – אני לא כותב אותיות, אלא מדמיין את הסצנה״. מכל הדברים שהוא עושה, רק הכתיבה עבורו נתפסת כעבודה. ״לביים על סט זו לא עבודה. זה להיות מלך. לשחק״.

הוא לא אופטימי, אבל יודע להאחז בסימנים טובים, ״אחרת לא הייתי עושה אנימציה״. בעתיד הוא משער ש״הקולנוע הולך להיות אמנות מוזיאלית. יש בזה גם דברים יפים, יחזרו לבתי קולנוע קטנים. יישארו סרטי מארוול ונשלם עליהם הרבה כסף. 

״אם אתה רוצה להמשיך לעשות סרטים היום, אתה צריך להבין את הטכנולוגיה ואיך אתה עושה את זה בצורה מינימליסטית. במקביל, יהיו יצירות AI ופסטיבלים של AI. קצב ההתפתחות של זה הוא בלתי נתפס. פרסומת שעשיתי ב־AI לפני שנה וחצי נראית עכשיו כמו מהמאה ה־19״.