בְּכָל יוֹם רִאשׁוֹן, סַבָּא דָּנִיאֵל אוֹסֵף אֶת לִיטַל מִבֵּית הַסֵּפֶר וְהֵם עוֹשִׂים יַחַד "נֶכֶדֵּיְט", שֶׁזֶּה דֵּיְט שֶׁל נֶכְדָּה וְסַבָּא. בְּיוֹם רִאשׁוֹן הַזֶּה, סַבָּא וְלִיטַל בָּחֲרוּ לָלֶכֶת לֶאֱכֹל פִּיצָה בַּפִּיצֵרִיָּה. כְּשֶׁסַּבָּא הֵבִיא אֶת הַמַּגָּשׁ, לִיטַל שָׂמָה לֵב שֶׁמֻּצְמָד אֵלָיו פֶּתֶק וָרֹד וְדָבִיק. "יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ בַּמַּגָּשׁ!" הִיא קָרְאָה. "אוֹי, אַתְּ צוֹדֶקֶת!" סַבָּא הוֹרִיד בַּעֲדִינוּת אֶת הַפֶּתֶק וּבָחַן אוֹתוֹ אֲרֻכּוֹת. מָה זֶה הַדָּבָר הַזֶּה

תַּגִּידִי, שָׁאַל סַבָּא וְשָׁלַף אֶת הַפֶּתֶק הַוָּרֹד וְהַמְּקֻמָּט מִכִּיס הַחֻלְצָה, אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת מַפַּת הָאוֹצָר? אִם אֲנִי זוֹכֶרֶת, לִיטַל הֵרִימָה אֶת מַבָּטָהּ, לֹא הִפְסַקְתִּי לַחְשֹׁב עָלֶיהָ כָּל הַשָּׁבוּעַ. אַתְּ לֹא תַּאֲמִינִי, אֲבָל לִפְנֵי יוֹמַיִם פָּגַשְׁתִּי בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת אֶת הַשָּׁכֵן שֶׁלִּי מֵהַקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה, יוֹן, אָמַר סַבָּא. יוֹן? אֵיזֶה מִן שֵׁם זֶה יוֹן, צָחֲקָה לִיטַל

לְמָחֳרָת יָצְאָה לִיטַל מִבֵּית הַסֵּפֶר וּבַשַּׁעַר חִכְּתָה לָהּ הַפְתָּעָה נֶהְדֶּרֶת: סַבָּא. הִיא לֹא הֵבִינָה מָה הוּא עוֹשֶׂה שָׁם, כִּי זֶה לֹא הָיָה הַיּוֹם שֶׁלּוֹ לֶאֱסֹף אוֹתָהּ, אֲבָל מּוּבָן שֶׁהִיא מְאוֹד שָׂמְחָה לִרְאוֹת אוֹתוֹ – גַּם כִּי תָּמִיד כֵּיף עִם סַבָּא, אֲבָל בְּעִקָּר כִּי הֵם עוֹד לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְתֹּר אֶתְמוֹל אֶת הַחִידָה. "יֵשׁ לִי בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, רַק חִכִּיתִי שֶׁכְּבָר תַּגִּיעִי" אָמַר סַבָּא

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא מִסְתַּדֵּר לִי. בַּמַּפָּה, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצֵאת הַפִּיצֵרִיָּה, יֵשׁ צִיּוּר שֶׁל כּוֹס קָפֶה וַהֲרֵי בֵּית הַקָּפֶה לֹא קַיָּם כְּבָר הֲמוֹן שָׁנִים. זֶה מוּזָר. לִיטַל נִרְאֲתָה כְּמוֹ בָּלוֹן שֶׁפּוֹצְצוּ אוֹתוֹ בְּסִכָּה וְכָל הָאֲוִיר יָצָא מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת. אַל תִּתְיָאֲשִׁי כָּל כָּךְ מַהֵר. אַתְּ פִּצַּחְתְּ אֶת הַחִידָה בְּצוּרָה נֶהְדֶּרֶת, מְעוֹרֶרֶת הִתְפַּעֲלוּת, מַדְהִימָה, סַבָּא הִגְזִים, כְּמוֹ תָּמִיד. הוּא קָם וְחִבֵּק אֶת לִיטַל בְּנִסָּיוֹן לְעוֹדֵד אוֹתָהּ. הַסִּבָּה לְכָךְ הִיא פָּשׁוּט שֶׁהַמַּפָּה אֵינָהּ הַשֶּׁטַח

מִסְּנִיף הַדֹּאַר יָצָא אִישׁ מְבֻגָּר עִם שֵׂעָר שֵׂיבָה וְזָקָן צָרְפָתִי וּבְיָדוֹ מַעֲטָפָה חוּמָה גְּדוֹלָה. הָאִישׁ הָיָה לָבוּשׁ חֲלִיפָה לְבָנָה עִם עֲנִיבָה לְבָנָה, נָעַל נַעֲלַיִם לְבָנוֹת וּלְרֹאשׁוֹ חָבַשׁ כּוֹבַע קַסְקֵט לָבָן. הָיָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת שֶׁהָאִישׁ הַלָּבָן שָׂמֵחַ מְאוֹד לִרְאוֹת אֶת סַבָּא

שָׁלוֹם לָכֶם אֲנָשִׁים מֵהֶעָתִיד, סַבָּא וְלִיטַל קָפְצוּ בְּבֶהָלָה. הֵם לֹא הֵבִינוּ מִי מְדַבֵּר, אֲבָל אָז הִבְחִינוּ שֶׁבְּפֶתַח הַצְּרִיף עוֹמֶדֶת אִשָּׁה לְבוּשָׁה חֲצָאִית כְּחֻלָּה אֲרֻכָּה, חֻלְצָה לְבָנָה מְעֻטֶּרֶת פְּרָחִים וּלְרֹאשָׁהּ עָטְתָה כִּסּוּי רֹאשׁ. הִיא נִרְאֲתָה מִפַּעַם. מִי זֹאת הָאִשָּׁה הַזֹּאת? לָמָּה הִיא נִרְאֵית כָּכָה וְלָמָּה הִיא מְכַנָּה אוֹתָם אֲנָשִׁים מֵהֶעָתִיד

סַבָּא וְלִיטַל עָמְדוּ מוּל הַמִּבְנֶה הַמַּרְשִׁים שֶׁנִּרְאָה כְּמוֹ שָׂרִיד הִיסְטוֹרִי. מִסָּבִיב הָמָה הָרְחוֹב: מִסְעָדוֹת, בָּתֵּי קָפֶה, מַאֲפִיָּה, סַנְדְּלָר, חֲנוּת בְּגָדִים וּסְנִיף דֹּאַר קָטָן. בֵּית הַכְּנֶסֶת הָעַתִּיק הָיָה שׁוֹנֶה מִשְּׁאַר הַבִּנְיָנִים שֶׁמִּסָּבִיב. לִיטַל הֵרִימָה מַבָּטָהּ לְמַעְלָה. אוּלַי תְּגַלֶּה שָׁם פֶּתֶק קָטָן

וּמָה זֶה עֲשָׂרָה גְּרוּשׁ? לִיטַל אָהֲבָה מִסְפָּרִים. הַשִּׁעוּר הָאָהוּב עָלֶיהָ בְּבֵית הַסֵּפֶר הָיָה חֶשְׁבּוֹן. לִפְנֵי שֶׁהָיוּ שְׁקָלִים הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ בְּלִירוֹת. זֶה הָיָה הַמַּטְבֵּעַ. וּבְכָל לִירָה הָיוּ 100 גְּרוּשִׁים. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חֲצִי לִירָה יָכוֹל הָיָה גַּם לִקְנוֹת כַּרְטִיס בְּ־37 גְּרוּשׁ וְגַם לֶאֱכֹל גַּרְעִינֵי חַמָּנִיָּה. לִיטַל הִתְרַשְּׁמָה מִכָּךְ שֶׁסַּבָּא זָכַר טוֹב כָּל כָּךְ אֶת הַסְּכוּמִים

בָּעֶרֶב שָׁאֲלָה לִיטַל אֶת אִמָּא אִם הִיא תַּסְכִּים שֶׁסַּבָּא יֶאֱסֹף אוֹתָהּ מִבֵּית הַסֵּפֶר גַּם מָחָר. מָה אַתֶּם זוֹמְמִים, שְׁנֵיכֶם? אִמָּא הִבִּיטָה בָּהּ כְּמוֹ שֶׁרַק אִמָּהוֹת יוֹדְעוֹת. אֵיךְ הֵן תָּמִיד מְבִינוֹת הַכֹּל? אֲנַחְנוּ פּוֹתְרִים חִידוֹת", לִיטַל מָשְׁכָה בִּכְתֵפֶיהָ."אִם זֶה מַתְאִים לְסַבָּא, אָז בְּכֵּיף", סָגְרָה אִמָּא אֶת הַמַּחְשֵׁב. לְמָחֳרָת, כְּשֶׁסַּבָּא פָּגַשׁ אוֹתָהּ מִחוּץ לְשַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר, לִיטַל הוֹדִיעָה לוֹ שֶׁהִיא לֹא רוֹצָה לָלֶכֶת יוֹתֵר בְּעִקְבוֹת הַפְּתָקִים הַוְּרֻדִּים. בּוֹא נֵלֵךְ יָשָׁר לְתֵבַת הָאוֹצָר

מָה, לֹא שָׁמַעְתָּ? לֹא יָדַעְתָּ? אֵין יוֹתֵר אַרְכִיּוֹן, אָמַר יוֹן וְלֹא הִצְלִיחַ לְהַסְתִּיר אֶת הַכְּאֵב שֶׁחָשׁ. מָה זֹאת אוֹמֶרֶת? שָׁאַל סַבָּא. אַתָּה יוֹדֵעַ, הַזְּמַנִּים הִשְׁתַּנּוּ, נֶאֱנַח יוֹן. הֵם לָקְחוּ אֶת כָּל הֶחֳמָרִים וְסָרְקוּ. אֲנִי חַיָּב לְהַגִּיד לְךָ, מַר דָּנִיאֵל, שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יִקַּח הַרְבֵּה יוֹתֵר זְמַן. אֲבָל הַסּוֹרְקִים הַנֶּחְמָדִים עָבְדוּ בַּחֲרִיצוּת. זֶה נִשְׁמָע מְצֻיָּן, לִיטַל נִסְּתָה לְקַצֵּר אֶת הַשִּׂיחָה. נָכוֹן, אָמַר יוֹן, אֲבָל מָה אִתִּי? אוֹתִי אִי אֶפְשָׁר לִסְרֹק

לְפֶתַע הוֹפִיעָה מוּלָם אִשָּׁה אֲדֻמַּת שֵׂעָר, לְבוּשָׁה סַרְבַּל עֲבוֹדָה אָפֹר וּבְיָדָהּ פַּחֵי צֶבַע קְטַנִּים. הִיא הִנִּיחָה אוֹתָם בִּזְהִירוּת מִסָּבִיב לְאָרוֹן חַשְׁמַל בָּרְחוֹב, הִתְיַשְּׁבָה עַל שְׁרַפְרַף עֵץ נָמוּךְ, שָׁלְפָה מִכְחוֹל מֵהַכִּיס וְהֵחֵלָּה מְצַיֶּרֶת קַוֵּי מִתְאָר שְׁחֹרִים עַל הָאָרוֹן. לִיטַל קָמָה מֵהַסַּפְסָל וְהִתְקָרְבָה אֵלֶיהָ בִּזְהִירוּת. זֶה נִרְאָה לָהּ כְּמוֹ חֲלוֹם קָסוּם. הִיא אָהֲבָה לְצַיֵּר וְאָהֲבָה לִרְאוֹת אֲנָשִׁים אֲחֵרִים מְצַיְּרִים. הַצַּיֶּרֶת הִבְחִינָה בָּהּ וְחִיְּכָה

לִיטַל רָצָה אֶל נַעֲמָה וּשְׁתֵּיהֶן הִתְבּוֹנְנוּ בְּהִשְׁתָּאוּת בַּמַּחֲזֶה שֶׁנִּגְלָה לְנֶגֶד עֵינֵיהֶן. עַל הַחוֹל נִצְּבָה תֵּבַת עֵץ בְּצִבְעֵי אָפֹר־כָּחֹל. הַתֵּבָה הָיְתָה נְעוּלָה בְּמַנְעוּל חוּם, וּבוֹ הָיוּ מֻטְבָּעִים חֲמִשָּׁה מִסְפָּרִים. סַבָּא דָּנִיאֵל וְסַבְתָא פְרִידָה רָצוּ בְּעִקְבוֹת לִיטַל וְנַעֲמָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַתֵּבָה סַבָּא הִתְרַגֵּשׁ כָּל כָּךְ, עַד שֶׁפָּצַח בָּרִקּוּד הַקָּטָן הַמְּפֻרְסָם שֶׁלּוֹ. צָרִיךְ קוֹד, לִיטַל הִתְבּוֹנְנָה בַּמַּנְעוּל. אֵיךְ נֵדַע מָה הַקּוֹד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת הַתֵּבָה

לִיטַל פָּתְחָה אֶת הַתֵּבָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת. כַּמָּה הִיא חִכְּתָה לָרֶגַע הַזֶּה! סַבָּא דָּנִיאֵל, לִיטַל, נַעֲמָה, סַבְתָא פְרִידָה, יוֹן וְהַכֶּלֶב מוּשׁ – כֻּלָּם נֶעֶמְדוּ וְהִסְתַּכְּלוּ לְתוֹךְ הַתֵּבָה בְּהִשְׁתָּאוּת

רוצים לצאת למסע בהוד השרון בעקבות סבא וליטל- הנה הכתובות המדוייקות של האתרים בספר

מה קורה כשיום אחד סבא דניאל ונכדתו ליטל מוצאים פתק ורוד ומוזר במגש הפיצה שלהם. כשהם מבינים שהפתק הוא הרמז הראשון בכתב חידה מסתורי, שבסופו מחכה תיבת אוצר- הם יוצאים למסע סוחף ומלא הרפתקאות בעקבות הפתקים הורודים. מי מחביא את הפתקים ומה מחכה להם בתוך תיבת האוצר. כדי לפתור את התעלומה הם יצטרכו לפצח חידות, להתמודד עם אתגרים ולשתף פעולה. האם יצליחו?

טל שמעוני- נשוי לגל, אבא של כרמל ולוטם. מהנדס בימים ומספר סיפורים בלילות. נולד, גדל ומאוהב בהוד השרון. הפך את העיר לחדר בריחה ענק ומלא הרפתקאות.

רמי טל- זוכה פרס ״סאסא סטון״ לספרות ילדים ומאייר ספרי כראמל. מוסיף לחווית הקריאה את מגע הקסם המוכר שלו והופך את הדמויות לזכורות במיוחד.