“כשהרצון למות הוא לא באמת מוות – אלא קריאה לסיום הסבל" המשפט הזה מתאר תחושה שקיימת אצל רבים מהמתמודדים עם התמכרות, הקונפליקט הבלתי אפשרי בין הרצון להמשיך לחיות, לבין הרצון שהכאב ייגמר כבר. בפרק הזה אני מארחת את דניאל פודמסקי, מכור בהחלמה, שמספר בכנות נדירה על השנים שבהן חי בין שני הקולות האלה. מאובדן אח תאום בגיל ארבע, דרך שנים של ניתוק רגשי, מסכות, ושימוש בחומרים שהסתירו את הכאב – ועד לנפילה הגדולה ביותר, שבה מצא את עצמו על ברכיו, מבקש מאביו: "אני מרגיש שאני הולך למות, תכניס אותי לגמילה.” דניאל מתאר את המאבק המתמשך גם בתוך ההחלמה, ומזכיר לעצמו  - "היום הכי רע שלי בניקיון לא משתווה ליום הכי טוב בהתמכרות הפעילה שלי.”הוא מספר על רגעי החסד שבהם מישהו פשוט חיבק ואמר לו “אני מבין”, על הדרך לחיות עם הכאב בשלום, ועל משמעותה של קהילה שמדברת סוף סוף באותה שפה. זהו פרק על שבר, על מסכות, על כאב שלא קיבל מקום – אבל גם על בחירה לחיות, על עזרה שבאה ברגע הנכון, ועל האפשרות להתחיל לצעוד, צעד אחר צעד, בדרך אחרת. ולמשפחות דניאל מבקש חומר: אל תנסו לשלוט או לכפות. לפעמים האדם חייב להגיע לתחתית כדי לבקש עזרה – ומה שהכי נחוץ לו ברגע הזה זה לדעת שיש יד מושטת, שמחכה לו שם. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

טראומה יכולה להשאיר אותנו עם פחד, כאב פנימי וחוסר אונים – ולעיתים נדמה שאין דרך להיחלץ ממנו.צורי דהאן, מומחה למניעה והעצמה בתחום ההתנהגויות בסיכון והתמכרויות, מנהל מרכז פסיעות ומכור בהחלמה, מספר כיצד חוויות כאלה הובילו אותו לבריחה אל חומרים – ששיככו זמנית את הכאב אך הכניסו אותו למעגל התמכרות קשה, שבו הכאב הבלתי מעובד רק התעצם עם הזמן. ואיך, דווקא מתוך נקודת השבר, בקשת העזרה של הוריו פתחה לו אפשרות אחרת – דרך של נוכחות, הקשבה וכלים להתמודדות עם הכאב מבלי לברוח. צורי מרחיב על המעגל שבו פוסט טראומה מלווה בהתמכרות, ועל ההבנה שהדרך לצאת ממנו מתחילה בבקשת עזרה ובנכונות להיתקל בכאב במקום לברוח ממנו. הוא מסביר כיצד טראומה והתמכרות לא רק מעצבות את חיינו האישיים, אלא גם את היכולת שלנו להיות נוכחים ותומכים עבור ילדינו. צורי מדגיש את חשיבות הנוכחות ההורית – גם כשהכאב והפחד מלווים אותנו – ואיך אפשר להשתמש בניסיון האישי כדי ליצור בית בטוח, שבו הילדים יכולים להתמודד עם רגשות קשים מבלי לברוח. צורי מסכם במסר חזק:"ילד לא מחפש הורה מושלם – הוא מחפש הורה נוכח. בקשת עזרה היא לא חולשה – זו אסטרטגיה. ואני מאמין שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"שם, על הרצפה, על הכביש, ברגע הזה הייתה נקודת המפנה אצלי. עולם נשבר, העולם נחרב, אבל באותו רגע, עם כל הכאב המטורף שהיה שם, היה גם שחרור," כך מתארת אושרי שרעבי, אחות לאח מכור, את הרגע שבו הכל השתנה.ההתמכרות לא נכנסת לחיים בבת אחת, לא ברעש ולא עם אזהרה. היא מתגנבת לאט־לאט, מוצאת את דרכה דרך שגרה, הרגלים, והסברים. בהתחלה היא כמעט בלתי נראית, עד שפתאום, בלי שהרגשתם, יש רגע שבו הכל משתנה – רגע מכריע, שלא ניתן לחזור ממנו.ברגע הזה, אושרי מתארת כי מצאה את עצמה נאלצת לבחור, בחירה מאוד לא פשוטה.אושרי משתפת בפתיחות איך גדלה לצד האח, אהבה אותו, כאבה את הכאב שלו, והייתה שם בכל שלב – גם כשהוא התדרדר לתוך התמכרות שהפכה את החיים בבית לכאוס מתמשך.היא נזכרת גם ברגעים שכבר היה לה קשה: "היה רגע שלא יכולתי להחזיק יותר, כשהרגשתי שאני לא יכולה להמשיך כך."לא מדובר רק על סבל אישי – אלא על כל מה שהשתנה, על הבחירה שלה להפסיק להימנע ולהתמודד. אושרי בחרה לדבר, לא לברוח, לבחור בחיים שלה אחרי כל מה שקרה."זה היה שנים לחיות בהסתרה, בבושה, בגיהינום, ונמאס לי לא רוצה יותר. בעצם רק החיוך היה בחוץ, החיוך זה מה שמכירים אותי – השחקנית, זו שמרימה לכולם, אבל בפנים היה פער מאוד גדול. ודי. לא רוצה יותר."הפרק הזה לא רק סיפור על אובדן, אלא על הדרך שהאורחת שלי בחרה בה – בחיים שלה, בחמלה, ובזיכרון שאפשר לשמור אחרי כל הכאב. זה סיפור של מסע, שיש בו לא רק התמודדות, אלא גם קבלה, שמירה על תקווה במציאות הקשה ביותר.במילים של אושרי,  יש הרבה כאב – ולצידו גם המון תקווה. ומסר אחד ברור שהיא מבקשת להעביר: "אל תתביישו לבקש עזרה, תעשו את זה. עדיף לעשות מלא ולא לעשות כלום." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"אני לא נושמת.הוא הים שלי – וכשהוא סוער, אני נאבקת לשרוד.אין אני. יש רק הוא." כך אמרה לי אמא לילד המתמודד עם התמכרות. המילים שלה נאמרו בלחש, אבל לא היה בהן שקט.הן היו טעונות בכאב, באהבה, בפחד – ובעיקר באובדן של העצמי.והיא לא לבד. משפחות שמתמודדות עם התמכרות מוצאות את עצמן לאט־לאט נבלעות.מבט אחד, טון דיבור, שפת גוף – מספיקים כדי לטלטל את כל עולמן.הן הופכות להיות דרוכות, מגיבות, עסוקות ברווחה של האחר – ושוכחות לגמרי את עצמן. בפרק הזה אני משוחחת עם הילה אלרן, מטפלת זוגית ומשפחתית,על החוויה הזו של היטמעות,ועל הדרך הארוכה, השברירית, של בניית מקום בטוח בתוכנו. מה קורה כשהגבול בין "אני" ל"אתה" כמעט לא קיים ואיך זה עלול להפוך בעיה?איך יוצרים מקום שמאפשר לי לחזור לעצמי – כשאני בתוך סערה חיצונית או פנימית? למה זה חשוב עבורי ועבור האדם שמולי? "מרחב בטוח", הילה אומרת, "זה כמו חדר פנימי שאני חוזרת אליו.מרחב של שקט, שממנו אני מגיבה. לא מתוך פחד. לא מתוך בלבול.מתוך חיבור." ביחד אנחנו מדברות על אהבה, על גבולות, על תנועה עדינה בין קרבה לנפרדות –ועל האפשרות להיות שם עבור מי שיקר לי, בלי להיעלם בתוכו. אולי גם את/ה שואל/ת את עצמך:איך אני יכול/ה להיות עבור מישהו שאני אוהב/ת – מבלי לאבד את עצמי בדרך? זה אפשרי, ואף חשוב. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

מה ההבדל בין עונג טבעי לבין התנהגות שמנהלת אותך?האם צפייה בפורנו או עיסוק מיני יכולים להפוך להתמכרות – גם כשכלפי חוץ הכל נראה מתפקד? ההתמכרות למין ולפורנוגרפיה היא אחת ההתמכרויות השכיחות בעידן שלנו – ועם זאת, מהשקטות והכואבות ביותר. היא לא תמיד נראית לעין, לא משאירה סימנים ברורים, ולעיתים רק הפרטנר או הפרטנרית מרגישים שמשהו לא בסדר. בפרק הזה אני פוגשת את שרון אלקינס, עו"ס קלינית ומנהלת מרכז "קשרים", שמתמחה בטיפול בהתמכרויות התנהגותיות – לשיחה פתוחה אודות התמכרות למין ופורנוגרפיה . נדבר על סימני האזהרה, על הפער שבין שימוש לגיטימי לשימוש כפייתי, ועל הייחודיות והמורכבות שבלרפא התמכרות כאשר השימוש הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של אדם באשר הוא אדם. "זו התמכרות שפוגעת באינטימיות. האדם לא מסוגל להיות שם באמת," אומרת שרון ומוסיפה: "זה סבל נורא – אבל חשוב לי להגיד: לא חייבים להמשיך לסבול. יש דרך החוצה. אפשר לחיות אחרת." ולא פחות חשוב מבקשת שרון להדגיש– בן או בת הזוג אינם רק עדים לכאב הזה. הם מושפעים ממנו, והם חלק בלתי נפרד מהתהליך. גם עבורם נדרש טיפול, הבנה, ושפה חדשה של ריפוי. ההתמכרות אולי שקטה, אבל ההשפעה שלה רועמת.ברגע שמבינים את זה – אפשר להתחיל לעשות שינוי.לא לבד, ולא מתוך בושה – אלא מתוך הבנה, תמיכה ותקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

זהו פרק אחר מבחינתי.פרק שנוגע אולי במקום הכי כואב כשמדובר במחלת ההתמכרות.ועליו – לא דיברנו כאן עד עכשיו בצורה ישירה. עד היום דיברנו כאן על ההתמכרות כמחלה – על זיהוי, על תהליך, על החלמה.אבל יש גם צד אחר, שקשה מאוד להביט בו – הצד שבו המחלה הזו לוקחת חיים. בפרק הזה אני פוגשת את אילי לב, אמא של עומר.עומר היה בן אהוב, רגיש, חכם. ילד טוב.והוא מת ממנת יתר – תוצאה של מחלה שהייתה שם, אבל לא הובנה עד הסוף.לא על ידו. לא על ידי הסביבה. וגם לא על ידי ההורים שלו, שהיו שם כל הזמן – ראו, אבל לא ידעו לחבר את הנקודות. “אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום – אין לי ספק שעומר היה בחיים,” אומרת אילי בכאב מפוכח.רק אחרי מותו התחילו היא ובעלה להבין כמה מעט הם הכירו את המחלה הזו.וכמה גם היום – הם עדיין לומדים אותה.“זה לא קרה בבית הרוס. זה קרה אצלנו – במשפחה חמה, תומכת, רגילה. וזה בדיוק העניין,” היא מדגישה. בשיחה כנה, כואבת, אבל גם מלאת תבונה, אילי משתפת את מה שלא נאמר בזמן:איך סימנים התפספסו, איך בושה ותקווה חיו זו לצד זו, על הניסיונות לעזור, להתערב, להאמין שיהיה טוב – עד שהכול מתרסק. ואיך, מתוך המקום הכי כואב שיש – הם בחרו לא לשקוע בשתיקה. בשבוע האחרון לחייו אמר עומר לאימו – כאילו השאיר צוואה:“כשאצא מהחרא הזה – אני אדאג שאף ילד במדינה לא יגיע לדבר הזה.” ומתוך המשפט הזה נולד מיזם "להאיר את עומר", שמטרתו מניעה, צמצום ועצירת המגפה – דרך הרחבת השיח והמודעות.כדי שמישהו ישמע. שמישהו יזהה. שמישהו אולי יציל חיים. זה פרק שלא קל לשמוע.אבל הוא חשוב.אילי מבקשת – לא להוריד את העיניים.לא לומר “אצלנו זה לא יקרה, הוא ילד טוב”.כי עומר היה ילד טוב.והוא מת. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

במרחב של שיח על התמכרות – יש קול אחד שכמעט לא נשמע.הקול של האישה שחיה לצד גבר המתמודד התמכרות.היא שם. נוכחת. שותקת. מחזיקה.אבל עליה – כמעט לא מדובר.לרוב לא במרחב טיפול, לצערי גם לא בשיח הציבורי.ולפעמים, גם לא בינה לבינה. בפרק הזה אני פוגשת את רוזה מנור שמש – עובדת סוציאלית בכירה מדריכה וחוקרת. מומחית בטיפול בהתמכרויות, שבחרה להקשיב לקול הזה.דרך מחקר בנושא "מערכות יחסים של גברים מכורים לחומרים פסיכואקטיביים לבין בנות זוגם: נקודת הראות של בת הזוג" רוזה ביקשה לחקור את חווייתן של נשים בזוגיות עם גברים מכורים – לא רק כסיפורים אישיים, אלא כקבוצה שיש לה דפוסים, כאב, מורכבות, ולעיתים גם תקווה. נדבר על התפקוד הגבוה של האישה, שמסתיר לרוב פגיעות, על קשרים שבהם האישה נעלמת לאט, על הגבול המטושטש בין אהבה להישרדות –ועל האפשרות לשינוי, דווקא מתוך ההבנה שיש כאן אישה.ולא רק "בת זוג של". אם את חיה בתוך השקט הזה – הפרק הזה בשבילך.כדי שתדעי שאת לא לבד.ושהקול שלך – יש לו מקום, וראוי שיישמע לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"אני כמו קיפוד – עוקץ בלי לשים לב.המסך שיש מול העיניים זה רק הצרכים שלך.זה לא משנה אם עובר לידך הילד שלך, אבא שלך, האישה שלך – אתה לא רואה אותם בכלל." כך מתאר ציון מקנזי את מה שהוא עצמו חי – ריכוז עצמי עמוק בתוך התמכרות. לא מתוך בחירה, לא מתוך אדישות – אלא מתוך כאב, בדידות ומנגנוני הישרדות. "החיים שלי היו תופת.החזקתי מערכת שקרים מכולם.שקט – היה מסוכן מבחינתי.כשיש שקט, אני פוגש את עצמי – ולא טוב לי עם עצמי." ריכוז עצמי, כך הוא מסביר, הוא לא תכונה של מכורים – הוא התוצאה.של קיום שמתרכז כולו ב"להחזיק מעמד".של ילד שלא הרגיש שייך, שניסה להיות מישהו אחר, שניסה להרוויח אהבה דרך הוכחות והישגים – ונשאב לעולם של הישרדות רגשית. "הייתי צריך שאבא שלי יגיד לי שהוא אוהב אותי, שיאמין בי.שיראה אותי." אומר ציון. בפרק הזה, ציון משתף בכנות נדירה על הילדות, על ההחלקה לעולם ההימורים, על הבדידות בתוך מחלה פעילה –ועל ההבנה שרק כשהוא התחיל לוותר על הריכוז בעצמו – הוא התחיל באמת לחיות. ולמאזינים הוא מבקש לומר: "אפשר אחרת.אמרו עליי הרבה דברים,אני ההגדרה למכור הכי קלאסי שיש,כל כך הרבה עברתי שם –ועדיין אפשר אחרת.אפשר אחרת ויש תקווה." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

הם עושים הכל – כי הם אוהבים.מכסים, מגבים, מרככים את המכה.משלמים חובות, משקמים נזקים, מחפשים פתרונות – שוב ושוב.הורים שמוכנים להילחם בשביל הילד שלהם, גם כשהוא כבר מזמן איבד את עצמו. "הבנתי המון דברים – אבא כמו קוסם, פותר בעיות. כל מה שצריך הוא שהבעיה תתגלה – ואבא יסדר." בפרק הזה אני מארחת את ארנון גולוב – מכור בהחלמה ומנהל מרכזי "רוח בכפר –לשיחה כנה ופתוחה על הדינמיקה הכואבת שנוצרת במשפחות שמתמודדות עם התמכרות.דרך סיפורו האישי, הוא ממחיש איך מתוך רצון טוב להציל, ההורים מטפלים שוב ושוב בסימפטומים החיצוניים – אבל לרוב לא נוגעים בשורש הבעיה. לעיתים מתוך חוסר הבנה, לעיתים מתוך פחד או דאגה – ובכך, לא פעם, דוחים את ההזדמנות לשינוי אמיתי. ואיך דווקא הרגע שבו הם מפסיקים "לסדר מבחוץ" – הוא הרגע שבו משהו באמת יכול להתחיל להשתנות. "אבא שלי התייעץ והבין שהוא לא יכול לעשות כלום," משתף ארנון. "שהכול בידיים שלי. הוא אסף את כולם ואמר: אנחנו צריכים להתנתק מארנון. יכול לקרות אחד משלושה דברים –הטוב: הוא יבקש טיפול.הבינוני: הוא ייכנס לבית סוהר.השלישי והקשה: הוא ימות." המשפחה נסוגה לאחור. הדלת נסגרה.ולקח זמן – זמן של כאב, של חובות, של התדרדרות.עד שהגעתי באמת לתחתית. והגעתי לכלא. "בחרתי ללכת לטיפול כי פחדתי להיות בכלא." "המתנה הכי גדולה שהמשפחה שלי נתנה לי – הייתה שניתקו אותי.אני גדלתי מזה." ארנון מבקש להדגיש למשפחות ולמתמודדים עם התמכרות: יש דרך אחרת. ויש תקווה, "אפשר להפסיק לסבול". לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"אם היה לי חלון הצצה לפני שלוש שנים לאיפה אהיה היום – הייתי אומרת שאני לא מאמינה. קיבלנו את החיים מחדש." רחל, יוצרת תיאטרון ואמא לבת מכורה בהחלמה, מבקשת להתחיל דווקא מהמקום שבו היא נמצאת היום:"הקלישאה הזו – שהכי חשוך לפני עלות השחר – אני מרגישה אותה ממש עכשיו. למי שנוסע עכשיו במרחבים החשוכים, שנראה שהכול גמור – אני רוצה להגיד: יש תקווה." בפרק הזה רחל משתפת במסע המטלטל שעברה – לא רק דרך ההתמכרות של הבת שלה, אלא גם דרך ההדחקה, החרדה, הכאב והכעס שחוותה בעצמה כאמא. חשבתי ש - "אם זה יהיה בתוך הבית – אני אזהה, אני אהיה בתקשורת.אבל גם כשזה היה בתוך הבית – לא ידעתי.לא הבנתי. לא ראיתי. אולי גם לא רציתי לראות." וכשכבר אי אפשר היה להתכחש, ההכחשה התחלפה בכאב עמוק, בלבול, תחושת אשמה, בדידות וחוסר אונים.התחיל מרוץ נגד הזמן, ובמרכזו – אמא שמחפשת הצלה: "עשיתי טבלת אקסל עם כל המקומות בארץ.חיפשתי, חקרתי, מיפיתי – לא הצלחתי למצוא שום מקום שמתאים.רציתי להציל אותה – ולא ידעתי איך." רחל מתארת את הדרך מההבנה ועד הכניסה למרכזי החלמה – ואת הדרך הפנימית שהיא עצמה עברה:מאמא שמתקשה להציב גבולות, לאמא שמסוגלת לעשות את הבחירה הכואבת מכולן.כשהבת ביקשה לחזור הביתה, רחל עשתה את הדבר שהיה לה הכי קשה לבצע:. "אמרתי לה – את לא יכולה לבוא הביתה.הבנתי שלבוא הביתה, זה היה גזר דין מוות לכולנו – לא רק לה." היום היא משתפת איך היא יודעת – שההחלטה הזו הצילה את הבת שלה, ואת המשפחה כולה."הייתי מוותרת על כל הסיפור…אבל אני מרגישה שהוא שידרג אותי.נהייתי טובה יותר." רחל מדגישה: ההחלמה היא לא רק של הבת – היא של כולם.המשפחה כולה נפגעת מההתמכרות, ולכן גם בני המשפחה חייבים תהליך. התמכרות היא מחלה משפחתית.והחלמה – גם היא. ויש תקווה.רחל אומרת את זה ממקום אמיתי.ושולחת חיבוק גדול לכל אמא שם, שמתמודדת עם בן או בת מכורה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

זוגיות בהתמודדות עם התמכרות היא מרחב רווי כאב, בלבול ואחריות כבדה.גם כשאדם יוצא לדרך של החלמה – השותף או השותפה שלו לא תמיד מרגישים שהמסע באמת התחיל עבורם. שנים של הסתרה, החזקה, הליכה על ביצים וניסיון "לשמור על הבית" – לא נמחקות כשהשימוש נפסק.ולעיתים, דווקא כשהכול אמור להיות טוב יותר – הפערים רק מתחדדים. בפרק הזה אנחנו מדברות על התערבות זוגית – כלי חשוב וממוקד שעוזר לבני זוג להתמודד עם שינוי, לבחון את דפוסי התקשורת שנוצרו סביב ההתמכרות, וליצור נקודת התחלה חדשה בתוך קשר שמבקש להיבנות מחדש. "כשיש פער – שם זה מתפוצץ.אי אפשר שאחד יעלה על דרך, והשני יישאר במקום." מה ההבדל בין התערבות זוגית לטיפול זוגי?מדוע כל אחד מבני הזוג צריך תהליך אישי משל עצמו?ואיך אפשר להחזיק מרחב זוגי בריא – גם כשכל אחד עובר תהליך אישי שונה? אני מארחת את הילה אלרן – מטפלת זוגית־משפחתית, בוגרת תוכנית 12 הצעדים ומומחית בעבודה עם זוגות המתמודדים עם התמכרות – לשיחה מקצועית ועמוקה על הדינמיקה הזוגית סביב ההתמכרות, על הסימביוטיקה הכואבת, ועל התקווה שנמצאת דווקא בנפרדות הבריאה. התערבות זוגית אינה סוף הדרך – היא יכולה להיות התחלה חדשה.לא תיקון של מה שהיה, אלא תנועה משותפת אל משהו אחר." הילה מוסיפה - "יש תקווה, אפשר באמת להיוולד מחדש ולא כקלישאה." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

"ראש של מהמר זה הכל או כלום. אין אמצע, אין מקום של אולי. תמיד יותר גז מהברקס." כך מתאר שלומי סחייק את העולם הפנימי של מהמר — עולם שבו הקלפים שיש לך אף פעם לא מספיקים, הפנטזיה חזקה מהמציאות, והצורך לנצח את כולם גובר על כל היגיון. "אי אפשר להיכנס לראש של מהמר – זה ראש קרימינלי, גרנדיוזי. המטרה היא לנצח. תמיד." אבל מאחורי הראש הזה,  מסתתר ילד שכבר בגיל שש הרגיש שונה, שהתחיל ללבוש מסכות, שהלך לאיבוד בתוך עצמו.ילד שהתבגר להיות נער מתפקד, אהוב, חברתי – אך כזה שחי חיים כפולים. "משדר עסקים כרגיל, הולך לבית ספר, משחק כדורגל – אבל בסוף, תמיד נשאר לבד עם עצמי." כך נראית התמכרות להימורים מבפנים: בוחן כל סיטואציה, כל אדם, כל רגע – רק כדי למצוא את הרגע שבו אפשר שוב להמר. כי רק שם – במקום הכי מסוכן – יש רגע אחד של שקט. "חייתי בשביל להמר, והימרתי בשביל לחיות." והאתגר לא נגמר שם – גם בטיפול, ההתמכרות הזו מציבה קושי ייחודי:"עקב האכילס של מהמרים הוא השכל. הם לא הולכים בעיוורון – הם מחפשים סיבה, הסבר, הצדקה. קשה להשפיע עליהם. הם יגידו לך: אתה לא יכול ללמד אותי כלום." שלומי, מכור בהחלמה ומייסד מרכז "בית עזרא", משתף בכנות מטלטלת על הדרך שעבר – מהתמכרות חכמה ומתוחכמת שגררה חובות, שקרים ונתק מהמשפחה, ועד לרגע שבו החליט לבחור בחיים. והוא מבקש להעביר מסר ברור למשפחות: "זה לא גזירת גורל. יש פתרון. אל תגמדו את זה, אל תצדיקו. אין דרך אחרת – רק טיפול." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

על הרגע שבו בני המשפחה מבינים שהשינוי מתחיל מהם. יש נקודה בזמן שלא תמיד יודעים לזהות אותה, אבל מרגישים אותה בגוף. זה הרגע שבו כבר אי אפשר להחזיק את זה יותר.כשהשליטה נשחקת, התגובות נהיות אוטומטיות, והפחד – מהתפרקות, מהאמת, מהשינוי –כבר לא מצליח לעצור את מה שכואב באמת. "כי כל עוד אנחנו מצליחים להחזיק את המציאות הקיימת, גם אם היא לא טובה לנו – אנחנו נשארים בה." ואז, מתוך הכאב, מתוך חוסר האונים –משהו במשפחה מתחיל לזוז. בני המשפחה רק רוצים לעזור לו.הם מחפשים דרכים לשכנע אותו, לשנות אותו, להציל אותו מעצמו. אבל לאט־לאט מתבהרת ההבנה: הם נכשלים. זה לא עובד. בפרק הזה אני מארחת את רחלי זיגל – עובדת סוציאלית קלינית (MSW), מומחית בטיפול בהתמכרויות ובני משפחה, ומנהלת התוכנית לטיפול אינטגרטיבי בהתמכרויות במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל־אביב־יפו. יחד אנחנו מדברות על הדינמיקה שנוצרת סביב התמכרות במשפחה –על הגבולות שנשחקים, על הקושי לדבר בשפה רגשית, על הצורך בתגובה מיידית, ועל האשליה שהכול בסדר – כל עוד רק הוא ישתנה. "כמו שהאדם המשתמש מפתח סבילות לשימוש – כך גם המשפחה מפתחת סבילות. היא לומדת לחיות במצב בלתי נסבל – עד שכבר קשה לראות כמה זה עמוק." על החיבור הסימביוטי שנוצר בין האדם המכור למשפחתו, רחלי משתפת: "כשאני שואלת בן משפחה מה שלומו – הוא עונה לי דרך מה שעובר על האדם המכור. אין הבחנה, אין גבול, אין אני ואתה. ודווקא שם מתחילה העבודה." העבודה עם המשפחה נעשית דרך שינוי האוטומטים:שינוי הקשר, שינוי התקשורת, יצירת הבחנה בין בן המשפחה לבין האדם המכור, הצבת גבולות, פיתוח שיח רגשי – ותנועה חדשה במערכת. "המשפחות באות לטיפול כדי לעזור לו…ומה שאנחנו עושים, זה לעזור להן להבין – שהן אלה שזקוקות לעזרה." ולבסוף, רחלי מבקשת להעביר מסר חשוב למשפחות: "יש תקווה. זה לא נכון שרק אם הוא יפתח מוטיבציה אז יקרה תהליך של שינוי. ברגע שזז גורם אחד במערכת – זה יכול לסייע למערכת כולה, וגם לו." ואני שאוהבת לרקוד יודעת: שכשאחד משנה את התנועה – הריקוד כולו משתנה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

תארו לעצמכם משפחה שמתפקדת כמו מערכת משומנת – לכל אחד תפקיד, דינמיקה שנבנית, איזון שנוצר. אבל אז, אחד מבני המשפחה מתמודד עם התמכרות, וכל המערכת מתאימה את עצמה למציאות החדשה. וכשהוא סוף סוף נכנס להחלמה? האיזון נשבר מחדש. בפרק הזה אני מארחת את רייצל דרעי, עובדת סוציאלית, מטפלת פרטנית וקבוצתית במכורים ובני משפחותיהם, ומכורה נקייה בעצמה. יחד אנחנו צוללות לתוך הדינמיקה המשפחתית סביב ההתמכרות – איך בני המשפחה מסתגלים מבלי לשים לב, איך תפקידים משתנים, ולמה דווקא כשהמכור מתחיל בתהליך ההחלמה – המערכת המשפחתית עלולה להרגיש אבודה. "ההתמכרות הפעילה לא הפרה את האיזון – נוצר איזון חדש סביב הבעיה, וכשהאדם יוצא לטיפול, המשפחה נשארת עם הבור שנפער." – רייצל מדברת על ההלם שמשפחות חוות כשהשינוי מגיע פתאום, ואיך דווקא עכשיו הן נדרשות לעבודה פנימית משלהן. "כשהמכור יוצא לטיפול, הוא נכנס למערכת שמדברת רגשות, שמלמדת אותו שפה חדשה. אבל כשהוא חוזר הביתה – הוא מצפה שהמשפחה תדבר באותה השפה, והם פשוט לא שם. זה יוצר מתח, כי הם עדיין עסוקים בהישרדות." אז איך מוצאים דרך חדשה? איך אפשר לתמוך באדם בהחלמה מבלי לוותר על עצמנו? ואיך שומרים על איזון חדש ובריא יותר לכל בני המשפחה? הפרק הזה הוא הזדמנות להבין לעומק איך משפחות מתארגנות סביב התמכרות, איך נכון שיתארגנו מחדש סביב ההחלמה כך שיוכלו לסייע לא רק לאדם הסובל מהתמכרות – אלא גם לעצמן. רייצ'ל מדגישה –"ההחלמה אפשרית, בשביל כולם". לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"חשבתי שזהו. שזה נגמר. התאבלתי על אח שלי." (רוני)  "הוא יושב במרפסת, על חצי לבנה, מעשן כמו קטר, חצי בן אדם. זה היה השפל." עומרי ורוני גדלו יחד. אותם חדרים, אותן ארוחות ערב, אותן בדיחות פרטיות שאף אחד חוץ מהם לא מבין. שני אחים שתמיד היו קרובים, עד שהקשר התחיל להשתנות. בהתחלה, זה היה כמעט בלתי מורגש. התחיל באופן תמים. עומרי משתף - "בפעם הראשונה, השתמשתי במכונת מזל, בקיוסק בראשון. זה היה מגניב ומשעשע, ואז סנוקר, וגם שם התחלתי להמר על משחקים. אחרי חודשיים אני כבר מבריז מהבית ספר, והולך לשחק במכונה." ובין האחים, המרחק הלך וגדל,  השיחות התקצרו, המפגשים הפכו נדירים, השקט התמלא בלחישות. כשכסף התחיל להיעלם, רוני חשדה – אבל לא ידעה מה היא באמת רואה. זה שלב? זה גיל ההתבגרות? זה יעבור? אבל זה לא עבר. ההימורים לקחו את עומרי עמוק יותר, והריחוק ביניהם הפך לתהום. בנקודה מסוימת, המשפחה כבר לא יכלה לשאת את הסבל. עד שהגיע הרגע שבו הכול התפוצץ. "הרגשנו שזהו. שזה נגמר. אני מבחינתי התאבלתי על אח שלי. כולנו. אלה היו ימים שבכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי. הרגשתי שזהו, נגמר. אח שלי במנוסה, אין לי מושג איפה הוא, ואם אני אראה אותו – אני לא בטוחה שאני בכלל רוצה." (רוני) עומרי מספר בפתיחות-  "הפיצוץ האחרון, נאלצתי לעזוב את הבית, הילד שלי שואל לאן אתה הולך? הוא עוזר לי לארוז מזוודה, ואני לא יודע מה להגיד לו. לאן אני הולך. זה היה רגע שפל".   ומתוך השפל, קרה משהו אחר. עומרי נכנס להחלמה. בהתחלה, אף אחד במשפחה לא היה מסוגל אפילו ללכת לבקר אותו. הכעס והכאב עדיין היו גדולים מדי. אבל לאט לאט, הקשר התחיל להיבנות מחדש. "ההחלמה נתנה לי את אח שלי בחזרה." (רוני) בפרק הזה, עומרי ורוני מדברים על מה שלא דיברו עליו מעולם. על הרגע שבו כבר לא היה אפשר להסתיר, על הכאב של המשפחה, על הקריסה – ועל הדרך חזרה. למשפחות הם מבקשים לומר: " אל תחכו שהכול יתפוצץ. תעזו לשאול, לבדוק, ולבקש עזרה בזמן" לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

אני יושב בפינה של החדר, רחוק ככל האפשר, עיניים מושפלות לרצפה. מסביבי אנשים מדברים, משתפים, מספרים על עצמם בלי מסכות. על הכאב שלהם, על הבושה, על האובדן. ואני לא מבין איך הם עושים את זה.אני רוצה לקום ולברוח, אבל נשאר.ואז, בין כל המילים, אני שומע סיפור שדומה לשלי. לא בדיוק, אבל מספיק קרוב. הוא מדבר ואני חושב – הוא מדבר אותי. איך הוא יודע?ופתאום, אני לא לבד יותר. קבוצה היא אחת מאבני הדרך החשובות ביותר בתהליך ההחלמה מהתמכרות. אבל למה בעצם?מה קורה בתוך הקבוצה שהופך אותה לכלי כל כך משמעותי?למה עבור רבים, רגע הכניסה לקבוצה הוא אחד הרגעים המפחידים ביותר – אך גם מהמשמעותיים ביותר? בפרק הזה אני מארחת את שירה סלפטר, מנהלת מרכז "שבטיא" לטיפול בהתמכרויות, לשיחה על תפקידה של הקבוצה במסע ההחלמה.נדבר על המעבר מהבדידות הקיצונית שההתמכרות מייצרת, אל החיבור וההשתייכות שמאפשרים שינוי אמיתי. ניגע בחשיבותה של הקבוצה, לא רק עבור האדם המתמודד עם ההתמכרות, אלא גם עבור בני המשפחה, ונבין איך אפשר לבנות מחדש מערכות יחסים בריאות בתוך ההחלמה. כי כמו ששירה אומרת בפרק:"הרבה מהמתמודדים שמתעניינים במרכז מתלבטים אם הם יכולים לבד. ואני תמיד שואלת – למה לבד נחשב להצלחה? איך קרה שלהצליח לבד זה יותר מוערך? לרוב עונים לי – כי זה אומר שאני מסוגל. אבל האמת היא שלהיות מסוגל ביחד – זה וואו הרבה יותר גדול." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

שקט. רובנו מבקשים אותו בחיינו – שקט שמביא שלווה, ביטחון ושייכות. אבל יש גם שקט אחר: שקט כבד ומתוח, שמסתיר סודות, חששות, ולעיתים תקווה קלושה שהפעם, אולי, הכל יסתדר. נוי ועמית גדלו בדיוק בתוך שקט כזה. בבית שבו ההתמכרות של אמא הייתה נוכחת – אך תמיד מוסתרת. עבורם, השקט היה דרך חיים: שקט מול העולם, שקט בתוך המשפחה, ושקט לא שקט גם בתוכם. בפרק הזה, הם פותחים חלון לעולם שבו ילד לומד להסתיר – לא רק מאחרים, אלא גם מעצמו. הם משתפים בכנות איך כל אחד מהם נשא את הסוד, חי בהסתרה, והאמין שגילוי או שיתוף עלולים להחמיר את המצב. ההסתרה הזו השפיעה עליהם בדרכים שונות, וכל אחד מהם פיתח מנגנונים ייחודיים כדי לשרוד את התקופה המורכבת והכואבת.עמית ונוי מספרים על רגעי החשד הראשונים, הגילויים שהרעידו את עולמם, ועל המאבק היומיומי להחזיק בית שנראה כלפי חוץ מושלם, אבל מבפנים היה מלא בשברים. "לא בא לי לחזור הביתה," משתפת נוי, "אבל אני חייבת לחזור, כי מי עוד יתפעל את כל זה?""כשגיליתי, זה היה כאילו התכוננתי לזה כל חיי," מספר עמית. "כשלראשונה דיברתי עם אבא, הבנתי שהוא לא מופתע. פתאום הבנתי שאני האחרון לדעת, וזה היה שוק מוחלט." זהו סיפור על כעס ואהבה, על אכזבה ותקווה, ועל מסע של משפחה אחת שבחרה לא לוותר.הם משתפים איך רגע הגילוי הפך לנקודת מפנה, הוביל לשיח משותף, ולכוח משפחתי מאוחד שהביא את אמא להיכנס למרכז החלמה. הם מספרים גם על המתנות שקיבלו במסע ההחלמה שלה – ובעיקר על הקִרבה המחודשת שנוצרה בין האחים ובתוך המשפחה. היום, חמש שנים בתוך החלמה של אמא, נוי ועמית משתפים לא רק בכאב, אלא גם בכוח שגילו בתוך עצמם ובמשפחה שלהם. זה פרק שמאיר את המציאות המורכבת של ילדים להורה מכור, עם מסר חזק: מותר להרגיש, מותר לכעוס, חשוב לשתף , לא חייבים להישאר עם הסוד לבד. עוד מבקשים להוסיף – חשוב לבקש עזרה. לטפל בעצמך. כי רק כך תוכל גם להיות לעזר עבור אחרים. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

"כשאני טובעת, אין צורך שתתארו לי את המים – לא את צבעם, לא את עמקם.הרי אני חשה אותם עד צווארי. יש לי רק בקשה: אל תחדלו לרגע לתאר לי איך נראית היבשה."(אביחי הולנדר, מתוך השיר "אור בשיגעון") המילים הללו, שמלוות את חייה של עדיה, מסמלות את הכוח שהחזיק אותה – משפחתה, שלא ויתרה עליה, גם כשהייתה בעומק מעגלי התמכרות וכאב. עדיה גדלה במשפחה נורמטיבית ושופעת, עם תחושת ביטחון ושלווה. אבל בגיל 18, משבר פתאומי טלטל את עולמה. היא עזבה את הבית, בחרה לנתק קשר עם משפחתה, ונכנסה למעגל של בריחה – תחילה דרך אלכוהול ומסיבות, ובהמשך דרך סמים. "לא הצלחתי להתמודד עם הכאב, עם הציפיות, עם המשפחה. תני לי לא להרגיש, לא לראות." לאורך השנים, המשפחה המשיכה לנסות להושיט יד, אך תחושת הבושה והניתוק הפנימי מנעו ממנה לקבל את עזרתם. רגעים קטנים, כמו שיחת טלפון מאחותה שאמרה לה, "אני לא מבינה איך אנחנו לא בקשר," היו עבורה נקודות אור בתוך החושך – אך עדיין לא היו מספיקים לשינוי. רגע המפנה האמיתי הגיע כאשר עדיה מצאה את עצמה לבד לחלוטין. אחרי שנים של תלות בזוגיות ובמעגלים של בריחה, היא נותרה ללא כסף, ללא חברים, וללא מטרה. "ישבתי על הרצפה בדירה, עם כלום – לא כסף, לא עבודה, לא קשרים אמיתיים. אמרתי לעצמי, 'פשוט תיקח אותי מכאן.' זה היה רגע שהבנתי שאני צריכה לבחור – או למות או להתחיל לחיות." בפרק הזה, עדיה מספרת בכנות מעוררת השראה על המסע שלה – איך הכאב הוביל אותה אל שיחה אמיצה עם משפחתה, אל תוכנית 12 הצעדים, ואל שילוב חדש של אמונה, חמלה ועבודה פנימית עמוקה. היא משתפת איך השילוב הזה איפשר לה לשקם את חייה ולבנות קשרים חדשים עם משפחתה, מתוך הבנה עמוקה: "לשחרר זה לא אומר לוותר. המשפחה שלי נתנה לי את המרחב להתמודד, אבל אף פעם לא ויתרה עליי." זהו פרק על רגעי שפל, על נקודות אור, ועל הכוח למצוא אור בתוך השיגעון, פרק שיש בו תקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

רובנו הימרנו לפחות פעם אחת: כרטיס הגרלה, משחק קלפים עם חברים, או אולי השקעה מסוכנת בשוק ההון.אבל איפה עובר הגבול בין משחק תמים להרגל שמשתלט על החיים? עבור שמעון רביבו, פסיכותרפיסט ומכור בהחלמה, הגבול הזה נחצה בלי שום אזהרה.רגע אחד בקזינו בגיל 26, כשחשב שזה רק ערב קליל עם חבר, הפך לנקודת מפנה ששינתה את מסלול חייו.ההימורים, שבהתחלה נתנו לו תחושת שקט וריגוש, הפכו לכוח בלתי נשלט שפלש לכל תחום בחייו – המחשבות, הרגשות, הכסף, והמשפחה. "הימורים הם התמכרות שקטה," הוא אומר. "הם נותנים אשליה של שליטה, של רווח מהיר, של ריגוש. אבל בפועל, הם לוקחים ממך הכל – את הכסף, את המשפחה, את עצמך." בפרק הזה, שמעון לוקח אותנו עמוק לתוך עולמו של המהמר. הוא מתאר את התחושה שכל הפסד הוא רק עוד צעד בדרך לניצחון הגדול, את השכנוע הפנימי שהפעם זה יהיה אחרת, ואת השקרים – לעצמך ולכל מי שסביבך. שמעון משתף בכנות איך חובות אדירים, חיים כפולים, ושבר משפחתי בלתי נמנע הובילו אותו לנקודת שפל שבה הבין: הוא חייב לבחור – להמשיך לשקוע או להתחיל מחדש. אבל זה לא רק סיפור של אובדן. זה גם סיפור של תיקון.שמעון משתף איך, בגיל 48, החליט שהגיע הזמן לקחת אחריות ולבנות את חייו מחדש. צעד אחר צעד הוא למד להתמודד עם ההתמכרות, לבנות מחדש את האמון עם משפחתו, ולהפוך את הכאב שלו לכלי עוצמתי לעזרה לאחרים. למשפחות הוא אומר: "אין מה להתבייש, זו מחלה לכל דבר. חשוב לבקש עזרה מאנשי מקצוע. קבלו הכוונה – אתם חלק מההחלמה של בן המשפחה. הוא צריך אתכם, לא רק טכנית אלא גם רגשית. חשוב לדעת איך להיות עבורו." זהו פרק מרגש וכנה, שמאיר את עולמם של המהמרים – את הכאב שהם חווים, את ההרס שמשאיר אחריהם, ואת התקווה שאפשר לשנות – ולהתחיל מחדש. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

כשהכאב משתלט על כל חלק בחיים, כל מה שאתה מחפש זה הקלה – גם אם המחיר כבד."כילד גדלתי בבית לא בריא במיוחד. הייתי ילד מאוד מופנם, לא מדבר, לא משתף... שנים של הסתרה, שלא ידעו ולא ישמעו. היה כבד להתהלך עם הסודות האלה, לשמור שהכל ייראה תקין מבחוץ, אבל מבפנים הכל היה מרוסק." כך משתף מרדכי כהן, פסיכותרפיסט ממוקד התמכרויות, שהתמודד עם התמכרות פעילה במשך יותר מ-20 שנה, והיום הוא חוגג 21 שנים בדרך ההחלמה. "לא הייתי שייך לשום מקום. מגיל קטן אני שורד לבד, לא משתף, לא מספר... הסמים הצילו אותי. אם לא הייתי משתמש, הייתי מתאבד בגיל 14.""הסם אפשר לי לנשום לרגע. הוא נתן לי שקט. לא פתרון אמיתי, אבל תחושת הקלה." מרדכי מתאר את הדרך שבה הפך תלוי בסם: "לא הייתי מסוגל לעשות כלום בלי להשתמש. הייתי כל כך תלותי בזה, ועדיין הצלחתי איכשהו להסתדר. בקטע של כסף תמיד הסתדרתי... עד שכבר לא הצלחתי." כשהגיע הרגע שבו החליט שהגיע הזמן לשינוי, הוא התחיל דרך חדשה: "להיות נקי זה מקצוע. חייבים לתחזק את זה כל הזמן, לשים לב כל הזמן, כי אני יודע כמה אני מסוכן לעצמי. מחלת ההתמכרות היא כמו מפלצת. אני מרגיש אותה בתוכי, תמיד מודע לה. אם לא אשמור שההחלמה תהיה למעלה בעדיפות, הלך עליי." "למשפחות ולמתמודדים עם התמכרות הוא אומר : "יש פתרון למחלה הזו. אין תרופה, אין כדור קסם, אבל יש דרך – והיא עובדת." לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.