"אני לא נושמת.הוא הים שלי – וכשהוא סוער, אני נאבקת לשרוד.אין אני. יש רק הוא." כך אמרה לי אמא לילד המתמודד עם התמכרות. המילים שלה נאמרו בלחש, אבל לא היה בהן שקט.הן היו טעונות בכאב, באהבה, בפחד – ובעיקר באובדן של העצמי.והיא לא לבד. משפחות שמתמודדות עם התמכרות מוצאות את עצמן לאט־לאט נבלעות.מבט אחד, טון דיבור, שפת גוף – מספיקים כדי לטלטל את כל עולמן.הן הופכות להיות דרוכות, מגיבות, עסוקות ברווחה של האחר – ושוכחות לגמרי את עצמן. בפרק הזה אני משוחחת עם הילה אלרן, מטפלת זוגית ומשפחתית,על החוויה הזו של היטמעות,ועל הדרך הארוכה, השברירית, של בניית מקום בטוח בתוכנו. מה קורה כשהגבול בין "אני" ל"אתה" כמעט לא קיים ואיך זה עלול להפוך בעיה?איך יוצרים מקום שמאפשר לי לחזור לעצמי – כשאני בתוך סערה חיצונית או פנימית? למה זה חשוב עבורי ועבור האדם שמולי? "מרחב בטוח", הילה אומרת, "זה כמו חדר פנימי שאני חוזרת אליו.מרחב של שקט, שממנו אני מגיבה. לא מתוך פחד. לא מתוך בלבול.מתוך חיבור." ביחד אנחנו מדברות על אהבה, על גבולות, על תנועה עדינה בין קרבה לנפרדות –ועל האפשרות להיות שם עבור מי שיקר לי, בלי להיעלם בתוכו. אולי גם את/ה שואל/ת את עצמך:איך אני יכול/ה להיות עבור מישהו שאני אוהב/ת – מבלי לאבד את עצמי בדרך? זה אפשרי, ואף חשוב. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.