זהו פרק אחר מבחינתי.פרק שנוגע אולי במקום הכי כואב כשמדובר במחלת ההתמכרות.ועליו – לא דיברנו כאן עד עכשיו בצורה ישירה. עד היום דיברנו כאן על ההתמכרות כמחלה – על זיהוי, על תהליך, על החלמה.אבל יש גם צד אחר, שקשה מאוד להביט בו – הצד שבו המחלה הזו לוקחת חיים. בפרק הזה אני פוגשת את אילי לב, אמא של עומר.עומר היה בן אהוב, רגיש, חכם. ילד טוב.והוא מת ממנת יתר – תוצאה של מחלה שהייתה שם, אבל לא הובנה עד הסוף.לא על ידו. לא על ידי הסביבה. וגם לא על ידי ההורים שלו, שהיו שם כל הזמן – ראו, אבל לא ידעו לחבר את הנקודות. “אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום – אין לי ספק שעומר היה בחיים,” אומרת אילי בכאב מפוכח.רק אחרי מותו התחילו היא ובעלה להבין כמה מעט הם הכירו את המחלה הזו.וכמה גם היום – הם עדיין לומדים אותה.“זה לא קרה בבית הרוס. זה קרה אצלנו – במשפחה חמה, תומכת, רגילה. וזה בדיוק העניין,” היא מדגישה. בשיחה כנה, כואבת, אבל גם מלאת תבונה, אילי משתפת את מה שלא נאמר בזמן:איך סימנים התפספסו, איך בושה ותקווה חיו זו לצד זו, על הניסיונות לעזור, להתערב, להאמין שיהיה טוב – עד שהכול מתרסק. ואיך, מתוך המקום הכי כואב שיש – הם בחרו לא לשקוע בשתיקה. בשבוע האחרון לחייו אמר עומר לאימו – כאילו השאיר צוואה:“כשאצא מהחרא הזה – אני אדאג שאף ילד במדינה לא יגיע לדבר הזה.” ומתוך המשפט הזה נולד מיזם "להאיר את עומר", שמטרתו מניעה, צמצום ועצירת המגפה – דרך הרחבת השיח והמודעות.כדי שמישהו ישמע. שמישהו יזהה. שמישהו אולי יציל חיים. זה פרק שלא קל לשמוע.אבל הוא חשוב.אילי מבקשת – לא להוריד את העיניים.לא לומר “אצלנו זה לא יקרה, הוא ילד טוב”.כי עומר היה ילד טוב.והוא מת. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.