"כשאני טובעת, אין צורך שתתארו לי את המים – לא את צבעם, לא את עמקם.הרי אני חשה אותם עד צווארי. יש לי רק בקשה: אל תחדלו לרגע לתאר לי איך נראית היבשה."(אביחי הולנדר, מתוך השיר "אור בשיגעון") המילים הללו, שמלוות את חייה של עדיה, מסמלות את הכוח שהחזיק אותה – משפחתה, שלא ויתרה עליה, גם כשהייתה בעומק מעגלי התמכרות וכאב. עדיה גדלה במשפחה נורמטיבית ושופעת, עם תחושת ביטחון ושלווה. אבל בגיל 18, משבר פתאומי טלטל את עולמה. היא עזבה את הבית, בחרה לנתק קשר עם משפחתה, ונכנסה למעגל של בריחה – תחילה דרך אלכוהול ומסיבות, ובהמשך דרך סמים. "לא הצלחתי להתמודד עם הכאב, עם הציפיות, עם המשפחה. תני לי לא להרגיש, לא לראות." לאורך השנים, המשפחה המשיכה לנסות להושיט יד, אך תחושת הבושה והניתוק הפנימי מנעו ממנה לקבל את עזרתם. רגעים קטנים, כמו שיחת טלפון מאחותה שאמרה לה, "אני לא מבינה איך אנחנו לא בקשר," היו עבורה נקודות אור בתוך החושך – אך עדיין לא היו מספיקים לשינוי. רגע המפנה האמיתי הגיע כאשר עדיה מצאה את עצמה לבד לחלוטין. אחרי שנים של תלות בזוגיות ובמעגלים של בריחה, היא נותרה ללא כסף, ללא חברים, וללא מטרה. "ישבתי על הרצפה בדירה, עם כלום – לא כסף, לא עבודה, לא קשרים אמיתיים. אמרתי לעצמי, 'פשוט תיקח אותי מכאן.' זה היה רגע שהבנתי שאני צריכה לבחור – או למות או להתחיל לחיות." בפרק הזה, עדיה מספרת בכנות מעוררת השראה על המסע שלה – איך הכאב הוביל אותה אל שיחה אמיצה עם משפחתה, אל תוכנית 12 הצעדים, ואל שילוב חדש של אמונה, חמלה ועבודה פנימית עמוקה. היא משתפת איך השילוב הזה איפשר לה לשקם את חייה ולבנות קשרים חדשים עם משפחתה, מתוך הבנה עמוקה: "לשחרר זה לא אומר לוותר. המשפחה שלי נתנה לי את המרחב להתמודד, אבל אף פעם לא ויתרה עליי." זהו פרק על רגעי שפל, על נקודות אור, ועל הכוח למצוא אור בתוך השיגעון, פרק שיש בו תקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.