שירלי ויניר כבר עברו את השלב של המעבר – עכשיו הם חיים באמת בלפלנד.אבל החיים במקום שבו השמש כמעט לא זורחת חודשים שלמים, והתרבות שונה כל כך מהישראליות החמה, מביאים איתם שאלות חדשות: איך שומרים על זהות, על חיבור, על שמחה – כשיש שלוש שעות אור ביום? בפרק הזה דיברנו על הדיסוננס שבין החיים בארץ לחיים בצפון הקפוא, על הבדלי התרבות, על הניסיון לשמר את המסורת היהודית והישראלית גם רחוק מהבית, ועל הכוח שבקהילה קטנה – חמש משפחות ישראליות בלב לפלנד.שירלי משתפת איך נראים החיים האמיתיים שם – שמונה עונות בשנה, תקופות של חושך כמעט מוחלט, ואור אינסופי בקיץ. זהו פרק על גבולות — של מזג אוויר, של זהות, ושל לב.

שירלי ויניר חיו את החלום התל אביבי – עבודות נחשקות, חיים טובים, ים, בילויים ואור.אבל מתחת לפני השטח, הלך ונבנה געגוע אחד – געגוע של יניר לבית, לפינלנד. מה שהתחיל כהשקעה עסקית בדירה בלפלנד, הפך למסע חיים:ביום אחד היא עוד ישבה בחוף הים בתל אביב, וביום למחרת – עטופה בחרמונית, במינוס 16 מעלות, מתחת לזוהר הצפוני. כשהיא בהיריון ראשון ובלי המשפחה לצידה, שירלי מצאה את עצמה מתמודדת עם לידה, קורונה, ובדידות בלב הקור הפיני – אבל גם מגלה כוחות חדשים שלא ידעה שיש בה. היום, כמה שנים אחרי, היא ויניר מנהלים עסק מצליח לטיולים אישיים בלפלנד, ומסתכלים אחורה בגאווה על הדרך הארוכה שעשו – מהחום הישראלי אל הקור של הצפון, ומהבלבול הראשוני אל חיים מלאים ומשמעותיים.

מאיה רז תמיד האמינה שחיים טובים נבנים מהעשייה, מהקהילה ומהיכולת להמציא את עצמך מחדש - והמסע שלה מוכיח את זה.אחרי שנים בצופים, תפקיד משמעותי ברמת גן ושליחות בלוס אנג׳לס מטעם הסוכנות היהודית, מאיה ואלירן בעלה גילו איך החלום על רילוקיישן הופך למציאות - וגם איך הוא משנה את הכול. הם עברו אתגרים לא פשוטים בארה״ב - ויזה, קרדיט סקור, לידה רחוק מהמשפחה ואובדן אישי כבד - אבל הקהילה הישראלית חיבקה אותם חזק.לאחר שלוש שנים חזרו לישראל, אך התחושה הייתה שונה: החיידק של הרילוקיישן לא נעלם. כשנולדה בתם השנייה, הגיעה ההזדמנות החדשה – מעבר לבאזל, שוויץ.הם יצאו לסיור מקדים כדי להבין איך באמת ייראו החיים שם עם שני ילדים קטנים, ומאז 2022 הם חיים את החלום – וגם את האתגר – במדינה המסודרת בעולם.מאיה גילתה שם מחדש את עצמה: מאמא במשרה מלאה ליזמית שמפיקה ימי גיבוש לחברות בינלאומיות – וממשיכה להוכיח שגם רחוק מהבית, אפשר לבנות אחד חדש.

בפרק הזה צללנו אל אחת התופעות המדוברות של השנים האחרונות – גל ההגירה מישראל.מאז 2022, מעל 200,000 ישראלים עזבו את הארץ – נתון שמעלה שאלות לא פשוטות:למה זה קורה דווקא עכשיו? אילו גורמים דוחפים אנשים לעזוב, ומה הם מחפשים במדינות אחרות? דיברנו גם על הצד האנושי של המעבר – החברויות שנשארות בארץ, איך שומרים על קשר עם מי שאוהבים, ואיך מתמודדים עם תחושת הריחוק. זה פרק על געגוע, זהות, החלטות גדולות – ועל המקום שבו הלב שלנו באמת נמצא.

חזי נולד בבואנוס איירס, ובגיל 12 שמע מהוריו את אחת ההחלטות ששינו את חייו – הם עוזבים את ארגנטינה ועוברים לישראל.מילד עם חיי חברה עשירים בבית ספר יהודי בעיר של 12 מיליון איש, הוא מצא את עצמו לפתע בנצרת עילית – בלי שפה, בלי חברים, ועם הלם תרבות של ממש.שנתיים לקח לו להרגיש שוב שהוא שייך. שנים אחר כך, כשהיה כבר אבא לשניים, אשתו נטע הזכירה לו משפט שנחרט בו – “כל שלוש שנים צריך לשנות סביבה, אחרת נהיה משעמם.”הם עזבו את רמת גן, עברו ליישוב קטן בדרום, ושם גילו מחדש את החיים הפשוטים והקהילתיים.כשחזי קיבל הצעה לנהל את השוק הדרום-אמריקאי של חברה בינלאומית – המעגל התחיל להיסגר:הם עברו לבואנוס איירס, לאותה שכונה, לאותו בית ספר שבו הוא למד כילד. אבל המסע לא הסתיים שם.הקורונה תפסה אותם בביקור בישראל, ביישוב הקטן והשלו שלהם – ואז הגיע 7 באוקטובר, והעולם שוב התהפך.הפעם, הם החליטו לעבור לספרד – בלי תאריך חזרה, מתוך תחושת שליחות ורצון לחיות בעולם פתוח ורגוע יותר. ביולי 2024 הם נחתו בסנט קוגט עם 10 מזוודות ושתי כלבות.הילדים נקלטו במהירות בבית הספר הישראלי, עד שהגיע הרגע להעביר אותם לבית ספר ציבורי דובר קטלאנית.ושם, כשהוא רואה את ילדיו נכנסים ליום הראשון בכיתה ז’, הוא מבין –הם סוגרים את המעגל שהוא פתח לפני כמעט 30 שנה.

בפרק מיוחד אירחנו את אלונה וליאור – שתי מתבגרות שעשו רילוקיישן לברצלונה לפני שש שנים, כשהיו רק בנות 10.הן לקחו אותנו חזרה לאותו ערב שבו ההורים הזמינו פיצה וסיפרו: "אנחנו עוברים לברצלונה". אצל אחת ההלם היה גדול, אצל השנייה זה התקבל ברוגע – אבל לשתיהן החיים השתנו מהקצה אל הקצה. בפרק הן משתפות בכנות על הקשרים החברתיים שהתרחקו, על הקושי והכאב וגם על החוסן והבגרות שהמעבר הזה העניק להן.הן מדברות על הזהות הישראלית והיהודית שהן נושאות בגאווה, על הלימודים בתוכנית הבינלאומית (IB), על החלום לחזור לישראל כדי להתגייס, וגם על איך הן רואות את עצמן בעתיד – משלבות בין חיים בישראל לבין חשיפה לתרבויות אחרות. זהו פרק נדיר שבו אנחנו שומעים את קולן של מי שבדרך כלל פחות מדברים עליו – הילדים עצמם. איך זה באמת לגדול ברילוקיישן?

בשנת 2017, ענבל כבירי גרה בקיבוץ בעמק יזרעאל עם שני ילדים, בן זוג ארגנטינאי, וקריירה מפוארת כעורכת דין פלילית במשרד ראש הממשלה.אבל כשהחיים נהיו עמוסים מדי – היא עצרה. עזבה הכול. הלכה ללמוד צילום. פתחה סטודיו. ואז בא רילוקיישן.לא יוזמה שלה – אלא אולטימטום מהעבודה של בן זוגה: ברצלונה או פיטורין.והיא? אמרה לא.החיים בקיבוץ היו טובים. השפה זרה. העיר לא אהובה עליה. אבל אחרי ביקור קצר בעיר, שיחה טובה אחת, והרבה מחשבה – היא שינתה כיוון.תוך שלושה חודשים המשפחה התמקמה בלה פלורסטה, בלב היער ליד סנט קוגט, והתחילה מחדש. המעבר לא היה קל – במיוחד לילדים.אבל עם הזמן, כששגרה התחילה להיבנות, ענבל הקימה מחדש את הסטודיו לצילום, פתחה בלוג תיעוד טיולים, ובתוך גל של סגרים, קורונה וגעגועים לטבע – נולד אחד ממאגרי ההמלצות הכי מקיפים על טיולים בספרד. היום היא צלמת, כותבת טורים, מייעצת טיולים אישיים, מנהלת קהילות – וגם ראש שבט הצופים בברצלונה. זה פרק על שינוי כפוי שהפך להזדמנות.על איך בונים הכל מחדש בלי לדעת את השפה.ועל הקסם שקורה כשאתה מחליט לתעד את הדרך – גם בשביל עצמך וגם בשביל אחרים.לינק לבלוג של ענבל לינק לקבוצת הפייסבוק 

אחרי חודשיים בלי מיקרופון – חזרנו.בפרק הזה אנחנו עוצרים רגע לנשום ולספר: איך עבר עלינו הקיץ, למה לקחנו הפסקה, ואיך זה הרגיש כשהפודקאסט – שהוא בעצמו סוג של בית – לא היה שם. אבל יותר מהכול, דיברנו על שאלה אחת שמלווה כמעט כל מי שחי בין מדינות:מה זה בכלל בית?האם הוא קשור למקום? לשגרה? לאנשים?ולמה דווקא כשאתה חי רחוק – אתה מתחיל להבין את זה אחרת? פרק שכולו התבוננות, כנות, שיחה בלי פילטרים – על רילוקיישן, קיץ, חיבורים, ונחיתה מחדש.

כבר מהתיכון היא חלמה לגור בחו"ל.כשטיילו בספרד כזוג צעיר, הם זרקו לאוויר את הרעיון – אולי יום אחד נגור פה.ואז, ביום הולדת 40 שלה, שירי ורני עשו סיור מקדים בברצלונה – וארבעה חודשים אחר כך, עם שלוש בנות וניהול סוכנות ביטוח מרחוק, הם נחתו. בהתחלה הם אמרו לילדות שזה "רק לשנה".אבל שנה אחר כך, כשהבנות שאלו "מה קורה?" – הם הבינו שטעו.שכשהורים מדברים על מעבר, זה לא רק לוגיסטיקה – זה מסר.וזה חשוב לא פחות מהויזה או האריזות.היום שירי ומשפחתה מסכמים 10 שנים בברצלונה. בפרק הזה שירי משתפת מהניסיון האישי שלה וגם כמדריכת הורים:איך מדברים עם ילדים על רילוקיישן?מתי מספרים?מה אומרים – ובעיקר איך אומרים את זה?ולמה כדאי לשים תזכורת קבועה ביומן – לשיחת חתך משפחתית פעם בשנה. זה פרק להורים שרוצים לעבור מדינה – אבל גם רוצים שהילדים יבינו, ירגישו, וישתתפו בבחירה.לינק לאתר של שירי

בשבוע הבא היא יוצאת לשליחות הרביעית שלה.אבל זה התחיל לפני 13 שנה, כשנשלחה עם בעלה הדיפלומט לקניה, עם ילדה בת 3 ותינוקת בת חודשיים.בית מוקף שומרים, גדרות חשמליים, מציאות ישראלית בלב אפריקה.משם – ללוס אנג’לס.אחר כך ברלין.ועכשיו – סין. בפרק הזה ליהי לופז מספרת על איך זה לגדל ילדות בין תרבויות, שפות וזמנים,איך בונים קריירה ניידת בין שליחות לשליחות,ואיך למרות כל התחנות בעולם – דווקא הרגע שבו ישבו יחד בממ״ד ב־7 באוקטובר היה הרגע הכי ישראלי שלה. זה פרק על חיבור דרך תזוזה, על איך ילדים סופגים שינויים, על הבית שלא תמיד יש לו כתובת קבועה,ועל משפחה אחת שחיה בעולם – אבל לא שוכחת מאיפה היא באה.

השבוע הראשון ברילוקיישן הוא כמו קפיצה למים – רק שאתה לא בטוח אם הם חמימים או קפואים.זה שבוע שבו אין שגרה, אין עוגן, אפילו הקפה מרגיש קצת אחר. בפרק הזה אנחנו מדברים בגובה העיניים על הימים הראשונים במדינה חדשה:איך נראית התחלה אמיתית – לא בזוהר של תמונות אינסטגרם, אלא בכאוס, בהצפה, בבירוקרטיה ובמקום שבו הראש עוד לא הגיע לגוף. נדבר על מה כן כדאי לעשות בשבוע הראשון (רמז: לא הרבה), מה ממש לא כדאי, איך לעזור לילדים לעבור את זה, ואיך שומרים על עצמך ועל הזוגיות כששום דבר עדיין לא ברור. פרק למי שבדרך לרילוקיישן, באמצע ההסתגלות, או פשוט רוצה לשמוע את האמת שמאחורי ההתחלה.

הכול התחיל ברגע לא מתוכנן: חופשה ביוון, סדרה טלוויזיה ("סיפורה של שפחה"), ותחושת בטן שמסרבת לשתוק.נעמה ובעלה הסתכלו אחד על השנייה והבינו – הם לא רוצים לגדל את הילדים שלהם במדינה שצועדת למקום שלא מרגיש בטוח. באותה תקופה הם גרו בקהילה שיתופית בנוף הגליל.בלי נכסים, בלי כסף בצד, אבל עם חלום מאוד ברור: לחיות במקום רחוק, שקט, שפוי.מדינה שמקבלת זרים, שמחבקת – לא דוחקת. אוקטובר 2022. הם מחליטים ללכת על זה.בעלה, מהנדס שמתמחה ברעידות אדמה, מוצא עבודה תוך חודש.הם לוקחים הלוואה של 50 אלף ש"ח מאחותה, אורזים 5 מזוודות ו-5 תיקים, ויוצאים לדרך – מישראל לדובאי, מדובאי לסידני, מסידני לאוקלנד, ואז נסיעה של 6 שעות אל היעד החדש שלהם בניו זילנד. אבל זה לא רק סיפור על שינוי גיאוגרפי – זה סיפור על איך נראית בחירה.על מערכת חינוך ציבורית שמלמדת מיומנויות במקום ציונים.על איך זה מרגיש לעבור חצי עולם בלי לדעת מה בדיוק מחכה שם – אבל עם ודאות פנימית שזה נכון. בפרק הזה דיברנו על פחדים, על תקווה, על התחלה מאפס – ועל למה ניו זילנד היא לא בריחה… אלא חזרה הביתה מסוג אחר.

כשהיה בן 14, גיא עזב את כרמיאל ועבר עם משפחתו לבולגריה – רילוקיישן שקטף אותו מהמציאות המוכרת וזרק אותו לחיים אחרים.בהתחלה היה קשה. ממש קשה. אבל אז הוא נפתח, פרח, וכנראה שם נולד הזרע למה שיבוא הרבה שנים אחר כך. הוא ואשתו תמיד ידעו שהם יעשו רילוקיישן, הם רק לא ידעו מתי.הם כבר גרו במזרח, טיילו, חיו חיים קצת מחוץ לקווים.ואז הגיעו הילדים. והקורונה. ומהלך עסקי שהיה אמור לקרות – והתפוצץ בדקה התשעים. במקום להיאחז במה ש"אמור היה לקרות", הם החליטו לעשות את מה שתמיד רצו.הם בדקו את פורטוגל, את קפריסין, ואז הגיעו לסלוניקי בטיול שהיה כל מה שלא צריך להיות – מזג אוויר גרוע, עומס, תיירים.ובכל זאת, משהו שם הרגיש נכון. שלושה חודשים אחר כך הם מכרו את הרכב, את הרהיטים, ארזו שבע מזוודות – וטסו.בלי תוכנית ב'. בלי בית שמחכה להם. רק תחושת בטן. בחודשים הראשונים זה היה קשוח. מאוד.הם הכינו את הילדים, דיברו איתם, הסבירו.אבל הם שכחו להכין את עצמם.ופתאום הגיעו הלחצים, העצבים, הבירוקרטיה. המציאות. מישהו אמר לו פעם – "אל תשפוט רילוקיישן בשנה הראשונה. לעולם."זה אולי המשפט הכי מדויק ששמע. וזה הסיפור של גיא – סיפור של משפחה אחת, שמוכנה להתחיל מחדש גם כשהכול מסובך, כי היא זוכרת שלפעמים, רק ככה באמת גדלים.

מה גורם לעורך דין מימ״ר חוף להתפטר ביום שהילד השלישי שלו נולד?ומה הקשר בין הופעה של קולדפליי בברצלונה לבין רילוקיישן משפחתי עם שלושה ילדים? בפרק הזה, עידן לוי משתף במסע חייו: מהשירות המשפטי במשטרה, דרך הקמת משרד עצמאי, ועד למעבר מפתיע לברצלונה בעקבות חלום זוגי – ובירה קרה... אבל הפרק מקבל גם תפנית מקצועית מעניינת – כשהוא מגלה פער משפטי מהותי:מה קורה לילדים שלך אם חס וחלילה קורה משהו להורים ברילוקיישן?הוא יוצא לחקור, לא מוצא מענה – ומתחיל לבנות פתרון מאפס. דיברנו על זוגיות בין תרבויות, ילדים רב-לשוניים, צוואות בינלאומיות, נדל"ן בברצלונה, ומה קורה כשעורך דין יוזם תחום חדש – פשוט כי אף אחד אחר לא עצר לחשוב עליו.פרטי הקשר של עידן להתייעצויות: Idan@levi-co.com

מה עובר על ילדים כשהמשפחה מחליטה לעבור למדינה חדשה?איך זה מרגיש לעזוב חברים, להיכנס לבית ספר חדש, לדבר בשפה אחרת, ולגלות טעמים חדשים בארוחת הצהריים? בפרק מיוחד וחד פעמי, נתנו את המיקרופון למי שבאמת חשוב לשמוע – הילדים עצמם.יהל, תום, שיר ואפק ענו על שאלות כמו: מה המשפט הראשון שלמדת בספרדית? מתי הרגשת שהתחלת להרגיש בבית? איך נראים החיים החדשים במדינה חדשה? מה הטיפ שאתם יכולים לתת לילדים שהולכים לצאת לרילוקיישן בקרוב? זה פרק מלא בכנות, הפתעות, חיוכים וגם קצת געגועים – שיעשה לכם חשק לשאול את הילדים שלכם את אותן השאלות.

מלי ארנודו – מהייטק לפסגות האלפים: רילוקיישן שלא היה בתוכניות   לפעמים החיים לא דופקים בדלת – הם פורצים דרכה. מלי ובעלה חיו את החיים ה”נכונים”: מודיעין, הייטק, שני ילדים, שגרה צפופה. ואז באו הפיטורים. ואז ה-7 באוקטובר. ואז ביטול הצעת עבודה ברגע האחרון. ושם – בתוך הכאוס – התחיל להיוולד החלום. עם שני ילדים, כרטיס בכיוון אחד והמון אינטואיציה, הם נחתו בכפר איטלקי מוקף הרים, 20 משפחות סך הכול. מה שהתחיל כפיילוט של שבוע הפך לבית לחמישה חודשים – ומשם לעיירה חדשה, קצב אחר, חיים אחרים. בפרק דיברנו על איך משחררים שליטה, איך מגדלים ילדים בטבע, איך בונים קריירה יצירתית במאה אחוז מרחוק – ואיך מוצאים שקט, גם כשהכול סביבך זז. זה פרק על מעבר גאוגרפי – אבל בעיקר על חזרה לעצמך. 💫 לעקוב אחרי מלי ולראות איך נראים החיים בין פסגות, יצירה והורות מחובר, באינסטגרם  

בגיל 40 אתה אמור להיות כבר 'מסודר'. קריירה, בית, ילדים, אולי כבר חופשות סקי שנתיות.אבל מה אם פתאום, באמצע כל זה, אתה שואל את עצמך – אולי הגיע הזמן להתחיל מחדש?זה פרק על רילוקיישן באמצע החיים. על אומץ, זהות, זוגיות, קריירה – ובעיקר על השאלה:האם באמת יש זמן נכון לעשות שינוי… או שפשוט הגיע הזמן שלך? רילוקיישן בגיל 40+ – מאוחר מדי או בדיוק בזמן? בגיל שבו רוב האנשים כבר התמקמו, יש כאלה שבוחרים להתחיל מחדש.בפרק הזה אנחנו מדברים על רילוקיישן בגיל 40 פלוס – על הפחדים, הדילמות, ההזדמנויות, והזהות שמקבלת צבע חדש במקום חדש.מה עובר על זוגיות? על הקריירה? על ההורות?והאם זה באמת אומץ – או פשוט הקשבה פנימית למה שבאמת מגיע לנו עכשיו?

ליהי גרין – מפצחת האגוזיםמה עושה אישה שמסרבת לרילוקיישן, מתעקשת לא לעבוד שנה – ובסוף בונה עסק מצליח דווקא בזמן קורונה? ליהי גרין לא רצתה לעבור. לא ראית את הערך האישי בשביל עצמה. אבל ברגע של דמיון ברחובות ברצלונה – היא שינתה כיוון.המשפחה עברה עם שלושה ילדים (ועם כלב מובטח), הגיעה קורונה, ואז פתאום נולדה הזדמנות: עסק שעוזר לאנשים לפענח את עצמם דרך ניתוח אסטרולוגי. בפרק דיברנו על הכאוס של רילוקיישן, על השיעורים שהוא מביא איתו, על החיים שפתאום נהיים יותר חברתיים בעיר גדולה, וגם על האמת שלא תמיד מדברים עליה:רילוקיישן לא פותר בעיות – הוא פשוט מעביר אותן למקום אחר.לינק לפייסבוק של ליהילינק לאתר של ליהי

מה עושים כשחיים שלמים נבנים בין יבשות? ואיך מתמודדים כשהעבר טורף את הקלפים בהווה? בפרק הזה אנחנו פוגשים את שרית הוך, אישה שהחיים לקחו אותה למסע בין שלוש יבשות – מישראל לארגנטינה, וחזרה, ואז שוב לספרד.כבר בגיל 4 עזבה את ישראל בעקבות מלחמה, למדה ספרדית מאפס, חזרה לבד לישראל בגיל 17 מתוך תחושת שליחות ציונית, חוותה פיגוע טראומתי מחוץ לאוניברסיטה, ולא ויתרה. היא התאהבה בעולם המסעדנות, ניהלה מסעדות, עשתה רילוקיישן עם בעלה וילדיה, וב-2017 בחרו להתחיל מחדש בסנט קוגט, ספרד – מתוך רצון לחיות במקום דובר ספרדית, אבל גם להישאר קרובים למשפחה בארץ. כשהקורונה עצרה את העולם, היא דווקא בנתה עסק חדש – ליווי משפחות ברילוקיישן.אבל שום דבר לא הכין אותה לבוקר של 7 באוקטובר 2023. כשאבא שלה ואחותה – תושבי נתיב העשרה – לא ענו, והיא מתחילה לקבל הודעות מחרידות על חברים שנהרגו. המציאות שוב השתנתה באכזריות. זה פרק על זהות, טראומות, בניית קהילות, נשמה יזמית – ועל איך אישה אחת מחברת בין מקומות, שפות ואנשים – אבל הלב שלה נשאר תמיד במקום אחד.לינק לאתר של שרית

איב כהן חי כבר כמה חיים בגלגול אחד.קצין לוחם, מאמן טריאתלון, יזם, סופר, איש ביטחון – והכול תוך כדי נדודים מישראל לרואנדה, ממדריד לברצלונה, ממקסיקו סיטי לקנקון. בפרק הזה איב פותח את הלב ומשתף במסע שכולו תנועה, חיפוש, משמעות ובחירה מודעת. זה סיפור שמתחיל אחרי השירות כקצין לוחם בסיירת נח"ל, ממשיך לאפריקה, שם הוא בנה עם הצוות שלו את הצבא של רואנדה, ומסתבך – כמו בחיים – באהבה לא צפויה לחדר כושר ולנערה ספרדייה.הם עברו לספרד, בנו חיים, עסק, חנויות. ואז – הקורונה. הכול נסגר.אבל זה לא הסוף, אלא התחלה חדשה. למד קואצ’ינג, אימן יזמים, הוציא ספר בשם "לב של איש ברזל".ואז הגיע השבעה באוקטובר. בזמן שהוא מאמן טריאתלון על חוף בברצלונה – הארץ בוערת.משם, הוא הפך למרכז פעילות: הסברה, תרומות, שלטים, תמיכה – תוך שהוא מתמודד עם התחושות של להיות רחוק מישראל בשעת משבר. כשהגיעה הזדמנות לעבודה במקסיקו, הוא יצא לבדוק, ואז הזמין את אשתו לבדוק את השטח. בסוף – קנקון הייתה התשובה.שם הוא מרגיש שקט. בדיוק השקט שהוא צריך כדי לבנות את החיים שהוא רוצה.