כשהיה בן 14, גיא עזב את כרמיאל ועבר עם משפחתו לבולגריה – רילוקיישן שקטף אותו מהמציאות המוכרת וזרק אותו לחיים אחרים.בהתחלה היה קשה. ממש קשה. אבל אז הוא נפתח, פרח, וכנראה שם נולד הזרע למה שיבוא הרבה שנים אחר כך. הוא ואשתו תמיד ידעו שהם יעשו רילוקיישן, הם רק לא ידעו מתי.הם כבר גרו במזרח, טיילו, חיו חיים קצת מחוץ לקווים.ואז הגיעו הילדים. והקורונה. ומהלך עסקי שהיה אמור לקרות – והתפוצץ בדקה התשעים. במקום להיאחז במה ש"אמור היה לקרות", הם החליטו לעשות את מה שתמיד רצו.הם בדקו את פורטוגל, את קפריסין, ואז הגיעו לסלוניקי בטיול שהיה כל מה שלא צריך להיות – מזג אוויר גרוע, עומס, תיירים.ובכל זאת, משהו שם הרגיש נכון. שלושה חודשים אחר כך הם מכרו את הרכב, את הרהיטים, ארזו שבע מזוודות – וטסו.בלי תוכנית ב'. בלי בית שמחכה להם. רק תחושת בטן. בחודשים הראשונים זה היה קשוח. מאוד.הם הכינו את הילדים, דיברו איתם, הסבירו.אבל הם שכחו להכין את עצמם.ופתאום הגיעו הלחצים, העצבים, הבירוקרטיה. המציאות. מישהו אמר לו פעם – "אל תשפוט רילוקיישן בשנה הראשונה. לעולם."זה אולי המשפט הכי מדויק ששמע. וזה הסיפור של גיא – סיפור של משפחה אחת, שמוכנה להתחיל מחדש גם כשהכול מסובך, כי היא זוכרת שלפעמים, רק ככה באמת גדלים.