נדמה כי מאז כניסת העשור השלישי של המאה ה-21, נכנסנו לכאוס חברתי-פוליטי-תרבותי-ביולוגי סוער ולא צפוי. האתגר הראשון שהעולם יזכור כנראה עם כניסת העשור הזה, הוא עניין מגפת הקורונה. כולנו זוכרים את הסגרים, המסכות, הבהלה והויכוח סביב החיסונים, אך כמובן שמלבד הקטסטרופה הבריאותית, ישנו גם הרגע שבו אנחנו בעת משבר עולמי פנינו לתחום התרבות לרפלקציה עצמית בדמות יצירה קאנונית. והיצירה הזו הייתה הדקאמרון לג'ובאני בוקאצ'ו.

בנסיבות הלא משמחות שהיו ועודן יש, הדקאמרון הפך רלוונטי יותר מאי פעם. גם אחרי הקורונה. הספר בן 100 הסיפורים שיצא לו אי שם בנקודת התפר בין ימי הביניים לרנסאנס, מעולם לא היה דוגמה טובה יותר לחיינו שלנו. זו אמנם יצירה בת 600 שנים, אבל ההתרחשויות בה והנושאים העולים ממנה מעולם לא היו קרובים אלינו יותר במה שאפשר לכנות כאב טיפוס לרומן המודרני כפי שאנחנו מכירים.

אך כאמור, הוא גם מודרני כי הוא יכול להוות בסיס לאלפי סדרות וסרטים המתרחשים בימינו אנו. מוסר, חמלה, אהבה, בגידה, ארוטיקה, בוז לממסד דתי, הכול שם ומוכר לנו היטב. הסיפורים שמסופרים בעת שהמגפה השחורה מוחקת שליש ויש שיגידו אף חצי מאוכלוסיית אירופה, לא מהווים בכלל אסקפיזם מתלאות ההווה, אלא משמשים מראה בהיות הסיפורים האלו מעין לקסיקון להתנהגות אנושית.

בניגוד להרבה מאוד מהיצירות בקאנון הספרותי, הדאקמרון הוא ייחודי. הוא לא מתיימר לעסוק ברומו של עולם, אך הוא אינו פשטני. הסיפורים המיניים שבו לא מובנים מאליהם גם כיום, אך אף פעם לא פורנוגרפיים. הסיפורים שבו יכולים להיות טרגיים אבל גם כאלה שקורעים מצחוק עד כדי צחוק בקול. זה ספר מעמיק, לא בעל מסרים חד משמעיים, אבל ספר לא רגוע בעליל ויש שיגידו "מלעוני" אבל לא ספר "עמך".

כדי להבין ולהתמסר לקסם של הדקאמרון, ישבתי לשיחה עם פרופ' גור זק. ראש המכון לספרויות ומרצה בחוגים לספרות כללית והשוואתית וללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית בירושלים. והוא מספק תובנות רבות לכוונותיו ויצירתו של בוקאצ'ו שהשפיעה על דמויות היסטוריות משמעותיות ואף שנויות במחלוקת (צ'ה גווארה וזאב ז'בוטינסקי למשל).

בין היתר נעסוק במוסר שבסיפורים הללו וכיצד הוא נבחן דרך פעולות אנושיות שונות כמו חמלה ונקמה, בהתפוררות מבנה חברתי מוכר כשסכנת המוות מרחפת, על אהבה בין אם בצורה הפיזית שלה או בצורה הרוחנית והנעלה שלה, הקשר הרוחני הבלתי ניתן לפרימה של בוקאצ'ו והדקאמרון לבין דנטה והקומדיה שלו וכמובן, הרלוונטיות שהסיפורים הללו אוצרים בתוכם.

שנת 1967 תיזכר למדינות ותרבויות שונות כשנה משמעותית ומשנת משחק. ארה"ב ואנגליה התמסרו לקיץ האהבה, מדינת ישראל מנצחת במלחמה בת 6 ימים 3 חזיתות בצפון ובדרום ולצרפת, 1967 היא בעיקר השנה שלפני 1968.

לפני שדני האדום ושות' שבתו ויצאו לרחובות פריז כמחאה נגד המשטר של דה גול, התהליכים הפוליטיים והחברתיים החלו לרתוח ולבעבע שנה לפני כן והשפיעו על החוגים האינטלקטואליים בפריז. זה לא פסח גם על הקולנוע הצרפתי ובוודאי שלא על אחד מילדי הפוסטר שלה.

ז'אן לוק גודאר היה הילד הרע של הקולנוע הצרפתי אם לא בכלל. עד 1967, הוא הוציא 12 סרטים ב-6 שנים כל אחד מהם ניסיוני ונועז, אבל תקשורתי עם איזשהו מבנה עלילתי. ב-1967, מוציא גודאר שלושה סרטים, כל אחד מהם שונה בדרכו, למרות שהם כולם יוצרים מקשה אחת - "2 או 3 דברים שאני יודע אודותיה", "הסינית" ו"סופשבוע".

אלו שלושה סרטים שמסמנים רגע לפני שגודאר עוזב לחלוטין את הקולנוע כאמנות בידורית ומתמסר לתהום של וידאו ארט ניסיוניים פוליטיים, כשאותה טרילוגייה מבשרת על העתיד לבוא. בפרק הזה אני משוחח עם ד"ר שאול סתר, ראש התוכנית לתואר השני למדיניות ותיאוריה של האומנויות בבצלאל ועורך כתב העת של מכון ון ליר "תיאוריה וביקורת" על שלושת הסרטים הללו, הרקע התרבותי-חברתי-פוליטי ששימש לקרקע הפורייה בה נוצרו ומה בסרטים הללו האנטי בורגניים, אנטי אמריקאיים ופרו מרקסיסטיים-מאואיסטיים משמש כרפלקציה רלוונטית למלחמת התרבות הקיצונית שהעולם המערבי נקלע אליה כיום?

ישנן הרבה תנועות תרבותיות המבוססות בערים שהפכו את האחרונות למוקדים אייקונים לעלייה לרגל. פירנצה במאה ה-15, צפת במאה ה-16, וינה במאה ה-19, בפרק הראשון אי פעם של "ניכוס תרבותי" אני משוחח עם מני ארנון (כותב בלוג "אוזן קשבת" בעיתון "הארץ" ואיש רדיו "הקצה") על סצנה אחת שבעינינו לא נופלת מאלה שהוזכרו.

מנצ'סטר במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכה למוקד תרבותי קריטי בכל הקשור למוזיקה אלטרנטיבית מחתרתית והצליחה לברוא עצמה מחדש אחרי שנים רבות שהעיר הייתה שם נרדף למרחב אורבני תעשייתי, אפרורי וקודר. במהלך הפרק נשוחח על תהליכים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים שהובילו למפץ הגדול שקרה במנצ'סטר בכל הנוגע למוזיקה ותרבות חזותית. מההתחלה בסוף הסבנטיז עם הקמת חברת התקליטים העצמאית פקטורי אל הרגע שבו המאדצ'סטר הופך למונח השגור ועד הסוף ומעבר לו.

בין הקופצים לבקר טוני וילסון, ג'וי דיוויז'ן שהופכים לניו אורדר, הסמית'ס, באזקוקס, הפול, האפי מאנדייז, ESG, סטון רוזס, פיטר סאביל, בן קלי ועוד רבים משלל תחומים.