נדמה כי מאז כניסת העשור השלישי של המאה ה-21, נכנסנו לכאוס חברתי-פוליטי-תרבותי-ביולוגי סוער ולא צפוי. האתגר הראשון שהעולם יזכור כנראה עם כניסת העשור הזה, הוא עניין מגפת הקורונה. כולנו זוכרים את הסגרים, המסכות, הבהלה והויכוח סביב החיסונים, אך כמובן שמלבד הקטסטרופה הבריאותית, ישנו גם הרגע שבו אנחנו בעת משבר עולמי פנינו לתחום התרבות לרפלקציה עצמית בדמות יצירה קאנונית. והיצירה הזו הייתה הדקאמרון לג'ובאני בוקאצ'ו.
בנסיבות הלא משמחות שהיו ועודן יש, הדקאמרון הפך רלוונטי יותר מאי פעם. גם אחרי הקורונה. הספר בן 100 הסיפורים שיצא לו אי שם בנקודת התפר בין ימי הביניים לרנסאנס, מעולם לא היה דוגמה טובה יותר לחיינו שלנו. זו אמנם יצירה בת 600 שנים, אבל ההתרחשויות בה והנושאים העולים ממנה מעולם לא היו קרובים אלינו יותר במה שאפשר לכנות כאב טיפוס לרומן המודרני כפי שאנחנו מכירים.
אך כאמור, הוא גם מודרני כי הוא יכול להוות בסיס לאלפי סדרות וסרטים המתרחשים בימינו אנו. מוסר, חמלה, אהבה, בגידה, ארוטיקה, בוז לממסד דתי, הכול שם ומוכר לנו היטב. הסיפורים שמסופרים בעת שהמגפה השחורה מוחקת שליש ויש שיגידו אף חצי מאוכלוסיית אירופה, לא מהווים בכלל אסקפיזם מתלאות ההווה, אלא משמשים מראה בהיות הסיפורים האלו מעין לקסיקון להתנהגות אנושית.
בניגוד להרבה מאוד מהיצירות בקאנון הספרותי, הדאקמרון הוא ייחודי. הוא לא מתיימר לעסוק ברומו של עולם, אך הוא אינו פשטני. הסיפורים המיניים שבו לא מובנים מאליהם גם כיום, אך אף פעם לא פורנוגרפיים. הסיפורים שבו יכולים להיות טרגיים אבל גם כאלה שקורעים מצחוק עד כדי צחוק בקול. זה ספר מעמיק, לא בעל מסרים חד משמעיים, אבל ספר לא רגוע בעליל ויש שיגידו "מלעוני" אבל לא ספר "עמך".
כדי להבין ולהתמסר לקסם של הדקאמרון, ישבתי לשיחה עם פרופ' גור זק. ראש המכון לספרויות ומרצה בחוגים לספרות כללית והשוואתית וללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית בירושלים. והוא מספק תובנות רבות לכוונותיו ויצירתו של בוקאצ'ו שהשפיעה על דמויות היסטוריות משמעותיות ואף שנויות במחלוקת (צ'ה גווארה וזאב ז'בוטינסקי למשל).
בין היתר נעסוק במוסר שבסיפורים הללו וכיצד הוא נבחן דרך פעולות אנושיות שונות כמו חמלה ונקמה, בהתפוררות מבנה חברתי מוכר כשסכנת המוות מרחפת, על אהבה בין אם בצורה הפיזית שלה או בצורה הרוחנית והנעלה שלה, הקשר הרוחני הבלתי ניתן לפרימה של בוקאצ'ו והדקאמרון לבין דנטה והקומדיה שלו וכמובן, הרלוונטיות שהסיפורים הללו אוצרים בתוכם.