פעם מישהו אמר לי
שכולנו נמצאים במרחק שיחת טלפון מאבחנה.
שיחה כזו נפלה על רונית קופר ובעלה שלמה ז"ל לפני כחמש שנים,
כששלמה אובחן עם סרטן מתקדם בגיל 38.
בשנת חייו האחרונה יצאו השניים למסע להגשמת
מאה חלומות משותפים
והסיפור שלהם הוא סיפור של חוסן והתמודדות
שכולנו יכולים לשאוב ממנו השראה.
כמה דברים שלמדתי מרונית:
1. אופטימיות לצד קבלת המציאות כמו שהיא
מי שפגש את רונית יודע שמדובר בשמש.
הבחורה זורחת, פשוטו כמשמעו.
כשהיא מדברת ומספרת גם על התקופה האפלה בחייה,
האופטימיות מבצבצת מכל פינה.
לצד זאת, אין הרגשה של חלומות באספמיה.
להפך, התחושה החזקה שמקבלים מרונית
היא של קבלת המציאות כמו שהיא,
קשה ככל שתהיה, בלי לייפות.
השילוב בין השתיים,
האופטימיות והקבלה המוחלטת של המציאות,
אפשרו לרונית ושלמה לאמץ גישת התמודדות
יוצאת מגדר הרגיל.
התמודדות שהסתיימה ביכולת לנהל גם תהליך פרידה משמעותי
וחשוב מעין כמוהו.
2. רשימת החלומות
הדבר כי חשוב שלמדתי מרשימת החלומות
של שלמה ורונית זה:
שלא צריך לחכות לאבחנה!
לא צריך להוסיף מילים על זה.
3. כשקשה, מורכב והעתיד באי-וודאות גדולה – להתמקד בכאן ועכשיו.
רונית אומרת שכשהעתיד שלהם היה מורכב ועמום,
הדבר היחיד שעזר להם הוא להתמקד ב"כאן ועכשו".
זה כל כך נכון!
במקרים כאלה יכולת השליטה וההשפעה שלנו על העתיד מוגבלת.
לעומת זאת, יש לנו שליטה על מה שקורה איתנו כרגע, כאן, בהווה.
התמקדות ב"כאן ועכשיו" מחזירה לנו את תחושת השליטה,
מפחיתה לחץ ומונעת קטסטרופיזציה במחשבות.
4. "כולנו איתו אבל רק הוא חולה" – כוחה של התמיכה החברתית
היא בחורה חכמה רונית. מאד.
תחשבו איזה משפט חכם זה.
"כולנו איתו ולצידו, אבל רק הוא חולה. בזה הוא לבד".
ולכן רונית עזרה לשלמה ולמצוא ולהתחבר עם
אנשים אחרים, בני גילו, שחולים באותה מחלה בדיוק.
שם הוא לא לבד. ולא רק הוא חולה.
אני חושבת על תקופות קשות בחיים שלי,
וכמה היה עוזר לי אם היתה לי קבוצה של אנשים לידי,
שחווים ועוברים בדיוק את מה שאני עוברת.
זה לא במקום התמיכה מהמשפחה והחברים.
זה לידה.
משפט מחץ
"החיים הם מה שקורה עכשיו"
לפני כמה חודשים ראיתי כתבה בחדשות
על טייס מסוקים צעיר שנפצע במלחמת לבנון השנייה.
אני זוכרת שלא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך,
והרגשתי שכל המודלים והתיאוריות על חוסן שאני מכירה
מתעוררים ומתנקזים לי מול העיניים לתוך דמותו של אותו בחור.
הבחור היה נועם גרשוני,
טייס אפאצ'י, אלוף אולימפי, זוכה מדליית הזהב בטניס באולימפיאדת לונדון 2012,
ומרצה בינלאומי מבוקש.
כשסיימתי את השיחה עם נועם,
השיחה שעוד מעט תקשיבו לה,
הרגשתי שהלב שלי התרחב.
יש משהו בענווה של הבחור הזה,
בכריזמה השקטה, בנועם שלו,
שחודר ללב.
כמה דברים שלמדתי מנועם:
1. ל"מה היה קורה אם..." יש שני צדדים
מכירים את זה שכשקורה לנו משהו שלילי, קשה, מבאס,
אנחנו מתחילים להיות עסוקים במחשבות על
"מה היה קורה אם..."?
מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה,
מה היה קורה אם הייתי פועלת אחרת,
מה היה קורה אם...
קוראים לזה רומינציה, חזרתיות במחשבות
וזה אחד מהגורמים החזקים ללחץ.
אני קוראת לזה "לחץ מעשה ידנו".
נועם אומר בשיחה שלנו
שההסתכלות שלנו על "מה היה קורה אם..."
היא לא הוגנת,
כי אנחנו מסתכלים על זה רק בכיוון אחד.
בום! זה כל כך נכון.
אנחנו בדר"כ עסוקים בלבאס את עצמנו עוד יותר
כשאנחנו חושבים על האופציה ה"טובה"
שכביכול פספסנו.
אבל למה היה קורה אם יש גם צד שלילי בדר"כ.
כלומר, היה יכול להיות יותר גרוע.
וכשלוקחים את זה בחשבון,
הפרופורציות נכנסות אולי למקום בריא יותר,
ואנחנו מסוגלים להגיד תודה על מה שיש.
2. "פצוע ישן מבקר פצוע חדש"
זו נקודה כל כך מרגשת בשיחה שלנו.
המסורת הזו ש"פצועים ישנים",
כלומר כאלה שכבר השתקמו והמשיכו בחייהם עם המגבלה / הקושי / האתגר,
מבקרים בבית החולים את ה"פצועים החדשים".
נועם אומר שהתמיכה החברתית הזו
היתה התמיכה החזקה ביותר שהוא קיבל.
אני שואלת את עצמי האם גם בחיים שלי
היו מצבים שבהם לדבר עם "פצועה ישנה"
היה יכול לעזור לי להתמודד?
והאם אני יכולה להוות בסיטואציות כאלו ואחרות
"פצועה ישנה" עבור מישהי אחרת?
3. "אני הולך להנות מהחיים"
התשובה של נועם לשאלת
ה"אדם מחפש משמעות".
אין לי מה להרחיב על זה :)
כל כך פשוט, וכל כך חזק.
תשמעו בעצמכם.
משפט מחץ
"לחיות חיים ללא חרטות".
שי רלר הוא מישהו שאת רוצה לחבק אותו
כשאת מדברת איתו.
ככה לפחות אני הרגשתי.
במהלך השיחה איתו ממש יכולתי לראות
את הבחור הצעיר שהשתחרר מהצבא,
זה עם הרסטות והחלומות,
שרוצה לכבוש את העולם.
אבל העולם של שי התהפך לפני 18 שנים,
כשהוא נפצע בתאונת דרכים בנפאל
ונשאר משותק מהצוואר ומטה.
הנה כמה דברים שלמדתי מהשיחה עם שי:
"לעשות פעולות שיגרמו לי להיות בתנועה כל הזמן" –
אחד הדברים שמקשים עלינו בחיים
זו הנטייה שלנו לרומינציה (Rumination),
במיוחד כשאנחנו בלחץ או כשאנחנו מתמודדים עם קושי.
רומינציה היא חזרתיות במחשבות,
או בעברית,
אכילת ראש.
החזרתיות הזו, לא רק שהיא לא עוזרת,
היא מעלה לנו את רמות הלחץ ומקשה עלינו את ההתמודדות.
שי מספר שהוא קיבל החלטה לעשות פעולות
שבאופן פרדוקסלי הוא קרא להן
"פעולות שיגרמו לי להיות בתנועה".
כלומר, הדרך של שי להימנע ממחשבות חוזרות
היתה "לקום בבוקר ללכת לטיפולים,
להיפגש עם חברים, שאנשים יבואו לבקר אותי,
לא לשקוע במרה השחורה".
להיות עסוקים זו אכן דרך מצוינת להסיח את דעתנו
ולמזער את הרומינציה.
בלי "למה זה קרה דווקא לי?" -
אפרופו רומינציה.... זו אחת השכיחות.
כשקורה לנו משהו רע,
אנחנו בקלות נשאבים ל"למה זה קרה דווקא לי".
זה אנושי וטבעי, אבל לא ממש עוזר. אפילו די מקשה.
שי מספר שבכל השנים שעברו מהתאונה
הוא לא שאל את השאלה הזו אפילו פעם אחת.
כן היו התפרקויות, בכי וצער גדול,
אבל המיקוד המנטלי והפיזי של שי היה
בעשייה ובדברים שהם כן בשליטתו.
"מה אני יכול לעשות
כדי שזה כן יצליח?"
בעיני זו נקודה מעוררת השראה.
אני מודה שאני לא בטוחה שהייתי יכולה
להימנע מהשאלה הזו באופן כל כך מוחלט.
איך מחזיקים אנרגיה של התמודדות לאורך זמן?
"כל יעד שכבשתי נתן לי אנרגיה להמשיך.
דברים קטנים כמו להפעיל מחשב".
כשאני מתמודדת עם קשיים בחיים
אני מחלקת לי את הדבר הגדול והקשה
לפרוסות שאני יכולה "לעכל".
כך היה למשל בשנים שבהן עברתי טיפולי פוריות מתישים.
במקום לחשוב על כל התהליך הארוך הזה,
שלא ידענו מתי ואיך יגמר, וכמה זמן יימשך,
הסתכלתי כל פעם רק על השלב הבא שהיה מולי.
אולטראסאונד.
בדיקום דם.
זריקות.
שאיבת ביציות.
הפריות.
החזרת עוברים.
בדיקת הריון.
תשובה.
כל שלב שהצלחתי לעבור נתן לי אנרגיה לשלב הבא.
איך מתמלאים כשנגמרת הסוללה?
שי מספר שחיפוש הזוגיות היה תהליך ארוך, ומתיש לפעמים,
ומציין ש"בתקופות שזה התיש אותי הנחתי את זה בצד".
בעיני, כמו שחשובה הדבקות במטרה וההתמדה,
חשובה גם היכולת להניח ולנוח,
ולפעמים גם לשחרר.
היכולת שלנו להניח ולנוח בתוך ובמהלך תקופות של התמודדות,
היא סופר קריטית למילוי המצברים
וליכולת להחזיק אנרגיה של התמודדות לאורך זמן.
מה ממלא אתכן? האם יש לכן מקום להניח בו את הראש?
מי תומך בכן? מה עומד לרשותכן?
כל אלו שאלות שחשוב לעסוק בהן בתקופות מאתגרות,
אבל לא פחות חשוב לעסוק בהן דווקא בתקופות הטובות,
שבהן אתן פנויות לפתח את משאבי החוסן שלכן.
משפט מחץ:
"צריך לקום יותר פעמים ממה שאת נופל".
פרק 7: להתאהב בעצמי מחדש - לילך ברנדה
לילך ברנדה היא אישה קורנת,
שברגע אחד שנקרא לו פה "רגע המקלחת",
קיבלה החלטה שהשפיעה על כל חייה,
מנקודת שבר גדולה
ועד בנייה של חיים מלאים ומספקים ב-30 השנים שבאו לאחר מכן.
הנה כמה דברים שלקחתי מהשיחה עם לילך:
יש לי נכות אבל אני לא נכה -
לילך מדגישה את החשיבות של המיינדסט,
שחייב לבוא לידי ביטוי באופן קולוסלי,
בכל הדברים היומיומיים, קטנים כגדולים.
לילך מספרת למשל על הויתור על תו נכה או קצבה,
כחלק מהעבודה על הסטייט אוף מיינד שבו בחרה,
שמושפע מהדברים הקטנים שאנחנו עושים.
מיינדסט הוא סופר קריטי כשמדובר בחוסן.
יש הבדל גדול בין מיינדסט של התמודדות למיינדסט של ויתור,
בין מיינדסט של פוטנטיות למיינדסט של קורבן.
מיינדסט נכון יכול לעזור לנו לחיות
חיים מספקים ומלאים במשמעות,
גם כשאנחנו מתמודדים עם קשיים גדולים.
היה לי בשביל מה -
כמו בשיחות הקודמות, גם בשיחה הזו ה"למה"
עולה כמנוע רב עוצמה בחוסן שלנו.
כשאנחנו מצליחים לראות באופן מזוקק, ברור ובהיר
את ה"למה" שבשבילו אנחנו מתמודדים,
יכולת העמידות והחוסן שלנו עולה פלאים.
לפעמים כדי להתמודד צריך לנסח מחדש את המטרה -
אחרי כישלונות רבים בטיפולי פוריות
לילך מנסחת מחדש, יחד עם בעלה, את המטרה:
האם המטרה היא להיות בהריון או להיות הורים?
לפעמים כדי שנוכל להתמודד
ולהחזיק את החוסן שלנו לאורך זמן,
אנחנו צריכים לבחון מחדש, ולהגדיר לעצמנו מחדש את המטרה.
לפעמים המטרה משתנה במהלך הדרך...
לפעמים היא מלכתחילה מוגדרת לא נכון
ואז כשהיא מזוקקת ומדויקת,
היא מאפשרת לנו להמשיך ולהתמודד.
היא ה"למה" שלנו, שכבר ראינו שהוא יסוד מרכזי בחוסן.
משפט מחץ -
"אני נכנסת להתקלח לבד. יש לחצן מצוקה. אם אצטרך - אני אלחץ".
יובל אברמוביץ' הוא אחד האנשים הכי פורים שפגשתי.
בגיל 45 עומדים מאחוריו 17 ספרים,
ואינספור הרצאות, סדנאות וקורסים.
חוצמזה הוא הספיק גם לשחק בתיאטרון ובטלוויזיה,
ולהיות עיתונאי, שחקן ויזם.
בשיחה שלנו דיברנו על ההתמודדות ועל בריאות נפשית,
על הורות ועל ילדוּת,
על אֵֶבֵל ועל כוחות,
על אופטימיות ועל הכרת תודה.
הנה כמה דברים שלקחתי מהשיחה עם יובל:
"אני חי בסרט של דיסני"-
זה אחד הדברים שהכי אהבתי בשיחה שלנו.
היכולת לבנות לעצמך את החיים שאת.ה רוצה לחיות.
הראייה הבהירה כל כך של מה שנכון לך,
מה שעושה לך טוב,
מה שאת.ה רוצה שיהיה נוכח בחיים שלך, (ומה שלא),
ואז לעשות את כל מה שצריך כדי שזה יתקיים במציאות,
גם אם לפעמים זה דורש ויתורים כואבים.
יובל מיקד את הקריירה שלו בכתיבה ובמשחק
"כי זה היה לי קל".
אני כל כך אוהבת את זה!
לא חייבים שיהיה קשה! לא חייבים במאמץ!
יש הבדל גדול בין התמדה ונחישות
לבין להתעקש על משהו שלא הולך.
אני דווקא חושבת שמתוך החוסן, הבטחון,
תחושת המסוגלות והאמונה בעצמך,
אנחנו יכולים לבחור את הדברים שנכונים לנו,
את הדברים שבאים בקלות,
את המקומות שבהם אפשר להניח את הראש ואין בהם מאמץ.
"הבניין יישאר יציב כי דאגתי ליסודות" -
הוא צודק יובל - משפחה, זוגיות, חברים, קריירה...
כל אלה הם יסודות. הם משאבי חוסן.
וכשאנחנו משקיעים ביסודות,
הבניין לא נופל גם כשיש רעידת אדמה בחוץ.
האומץ להגשים חלומות -
תמר אברמוביץ ז"ל, שהיתה גננת,
חלמה מילדות להיות דוגמנית
ובגיל 60 היא הגשימה את החלום.
עמוק בתוכה היא ידעה והאמינה
ש"שישים זה רק מספר",
וכתבה בפייסבוק את החלום שלה.
משם זה כבר התגלגל כמעט מעצמו
והיא השתתפה בתצוגות, בשבוע האופנה הישראלי,
התארחה בתוכניות טלויזיה,
ובעיקר חיה את החיים שהיא רצתה לחיות.
מה שמייחד אנשים אופטימיים
זה שהם מאמינים שהדברים מסתדרים בסוף,
והאמונה הזו היא שגורמת להם לעשות פעולות
שבסופו של דבר גורמות לדברים להסתדר...
בשביל אומץ צריך חוסן.
בשביל אומץ צריך בטחון, אופטימיות ואמונה בעצמך.
צריך יסודות יציבים מאד
בשביל לצעוק את החלומות שלך לעולם.
מתברר שה"רשימה" היא לא רק ספר -
יובל מספר שכשאימו אובחנה
הוא נכנס למוד תפקודי -
בדיקות, רופאים, חוות דעת, אדמיניסטרציות...
במודל BASIC PH של פרופ' מולי להד,
סגנון ההתמודדות הזה נקרא Cognition – קוגניציה.
אני קוראת לסגנון הזה "אנשי הרשימות והאקסלים".
אלו אנשים שכשהם מתמודדים עם מצוקה או קושי
הם בדר"כ עושים לעצמם רשימות ואקסלים מסודרים.
הם עסוקים בהתמודדות דרך איסוף מידע,
דיבור פנימי, ארגון קוגניטיבי של המציאות והתנהגות יעילה.
יש משהו מאד אפקטיבי בסגנון ההתמודדות הזה,
מאחר והוא סגנון של פתרון בעיות.
החדשות הטובות הן,
שכולנו יכולים להרחיב את משאבי החוסן שלנו
בכך שנתאמן ונכניס לחיינו פעילויות
שהן מסגנונות התמודדות שונים מהסגנון הטבעי שלנו.
משפט מחץ -
"שהשמש תמיד תחייך לנו בבוקר, והעיקר בריאות הנפש".
אני אמא של הילד עם הנקודות
מה עושה אמא כשצוחקים
על הילד המיוחד שלה?
רותי גאון היא אמא של ארז,
שמתמודד עם מחלה נדירה
שמתבטאת בנקודות שמכסות את כל גופו.
יום אחד, אמא וילדה צחקו על ארז, בפניו,
ורותי כתבה פוסט ששינה את חייהם.
מוזמנים להקשיב לשיחה שתרעיד לכם את הלב,
ותפתח לא מעט כיווני חשיבה על חוסן והתמודדות.
זוהי שיחה על התמודדות כשהשמיים נופלים
וכששיש לך תחושה שזהו, עם זה את לא יכולה.
שיחה על הקניית תחושת מסוגלות לילדים,
על אמונה בעצמי, חמלה ואהבה.
הנה כמה דברים שאני לקחתי מהשיחה עם רותי:
זו זכות לתת לאדם אחר לעזור לך -
תמיכה חברתית היא משאב התמודדות.
היא מקור חוסן אצלנו.
בסדנאות שלי לא מעט אנשים אומרים
שיש להם יחסים קרובים וחזקים עם אנשים אחרים,
אבל הם נופלים בחוסר היכולת שלהם לבקש עזרה כשהם צריכים.
מכל משבר אנחנו אוספים משהו
שאנחנו יכולים להשתמש בו במשברים הבאים -
ועל זה נאמר שמה שלא הורג אותך מחשל אותך,
וכנראה שזה ממש נכון.
הבעיה היא שברגעי ההתמודדות,
אנחנו לא תמיד זוכרים את מה שכבר עברנו,
את הדברים שכבר התמודדנו איתם,
ואת הכוחות והמשאבים שיש לנו.
הצעה פרקטית - ברגע של משבר, עצרו רגע
ועשו לכם רשימה של משאבים, כוחות ותמיכה
שיש לכם, שעומדים לרשותכם.
היזכרו בדברים שכבר התמודדתם איתם
ורשמו לעצמכם מה כבר למדתם, אילו כוחות יש בכם
ואילו משאבים עומדים לרשותכם.
סבל מעשה ידנו -
זה מושג בודהיסטי שלמדתי מפרופ' יעקב רז
לכל הרעש הזה שמסתובב לנו בראש,
לביקורת וההלקאה העצמית.
רותי אומרת שהיא סולחת לעצמה ומלאה בחמלה עצמית,
וכשאין את כל הרעש הזה, זה מאפשר לה להתמודד.
משפט מחץ: "חוסן מבחינתי זו האהבה שלי לחיים"
בנימה אישית – רותי, קחי נפל לך 👑👑👑. אוהבת אותך.
כולכם מכירים אותו כַּזמר האנרגטי והסוחף מהפרויקט של עידן רייכל.
הוא הזמר הכי מושמע בפלייליסט שלי,
כי הוא שר את "רוב השעות" שהוא השיר האהוב עלי.
מה שרובכם לא יודעים עליו,
זה שהוא מוסיקאי מוכשר שגדל עם שני הורים חרשים מלידה.
מוזמנים להקשיב לשיחה שלי עם אילן דמתי,
מוזיקאי ויוצר עם לב ענק,
ותפיסת עולם שרואה את הטוב באנשים ובחיים.
*** מיוחד בפרק הזה - בכורה עולמית לשיר "עולם של דממה"
מתוך האלבום של אילן, "תמונות מהחיים", שיוצא ממש בקרוב. ***
הנה כמה דברים על חוסן, שאהבתי בשיחה שלנו,
והפעם בחרתי לצטט את מה שאילן אמר ולהוסיף פרשנות משלי:
"להרגיש גם את העלייה וגם את הירידה" -
יש משהו כל כך נכון ופשוט באמירה הזו.
היכולת שלנו לקבל את זה שהחיים מורכבים מעליות וירידות.
וככה זה.
וכשהירידות מגיעות,
אפשר לוותר על הקולות שרצים לנו בראש,
על ה"למה זה קרה", ו"הכל באשמתי",
ופשוט להתרכז בהתמודדות עם הירידה עצמה,
ללא ההלקאה העצמית וללא המאבק במציאות.
"כשאני נכנס לרגעי משבר אני הולך למקומות שאני אוהב, שאני יודע, לעולם היצירה" -
זוהי אולי אחת משיטות ההתמודדות הטובות ביותר.
ברגעי משבר, חפשו את הבית שלכם,
את המקום שממלא אתכם, שמאפשר לכם להניח את הראש,
המקום שבו אתם טובים, חזקים, מתמלאים ואהובים.
"מאז יש לי כלל, אני אף פעם לא אומר לא, תבוא תנסה ואם לא מתאים לך אל תחזור לשם" –
במונחים של חוסן, זו דוגמה קלאסית למרכיב ההסתגלות בחוסן האישי שלנו.
זו אולי המהות של פתיחות מחשבתית: בואו עם "כן", תתנסו,
תהיו פתוחים לדברים חדשים, העולם יכול להפתיע.
"החיים שלי הם כאלה שמסתדרים בסופו של דבר" -
אמר התאורן שהפך לזמר סוחף בהרכב הכי מצליח בארץ.
זה מאד קשור בעיני לסעיף הקודם – "לבוא עם כן".
לכן הדברים מסתדרים בסוף, כי ישנה תנועה, התנסות, פתיחות,
ונעשות פעולות שגורמות לדברים לקרות.
כמו שאילן אמר, "כשמישהו מפקפק ביכולות שלי, אני מוכיח שאני מסוגל".
יש אנשים שכשמישהו מפקפק ביכולות שלהם,
זה משתק אותם ומוריד אותם למטה.
יש אנשים שזה דווקא מדרבן אותם להוכיח את ההפך.
איזה סוג אתם רוצים להיות?
שורת מחץ: "קוראים לזה לקבל את האחר, אני קורא לזה להיות בנאדם טוב".
השיחה של השבוע היא עם אישה גדולה מהחיים.
דמיינו את הסיטואציה הבאה:
אישה צעירה, בהריון ראשון עם כל מה המשמעות של זה -
ההתרגשות, הציפייה, השמחה, הפחדים והחששות.
ואז, כשהיא בחודש שביעי – בום. השמיים נופלים.
טלפון אחד שמבשר שבן-זוגה, האיש שהיא אוהבת,
אבי בנה שעוד לא נולד, עבר אירוע מוחי חמור.
מפה מתחילה שרשרת של התמודדויות קשות ומורכבות,
שתימשך, כנראה, כל חייה.
לינוי בר גפן, עיתונאית חוקרת, בת הזוג של בן זילכה ואמא של רנן,
מייסדת ומנכ"לית של "חמ"ל בר גפן".
מוזמנים לצפות ולהאזין לשיחתנו על התמודדות והתאוששות,
שליחות ומשמעות, עם אישה מרשימה,
שהצליחה לגעת בי עמוק בלב.
קבלו Highlights
מהשיחה שלנו:
- חוסן הוא ההבדל בין להיות בנוק-דאון לנוק-אאוט.
כלומר, היכולת To bounce back, היכולת להתאושש,
היא אחד מהדברים שמאפיין את החוסן האישי שלנו.
- כושר הסתגלות – הוא אחד ממקורות החוסן המרכזיים שלנו,
והוא כולל הבנה שמצבים חדשים דורשים Mind-Set חדש.
- ללמוד לספר את הסיפור שלנו מחדש -
כשאנחנו נאלצים להתמודד עם מצבים קשים ו/או מורכבים בחיים,
צריך לשים לב שבמקום לרצות לחזור "למה שהיה" אנחנו צריכים לספר את
ההיסטוריה האישית שלנו מחדש, כמסלול שהיו בו מכשולים שהתגברנו עליהם,
ולחלץ מהסיפור הזה את הכלים שסייעו לנו.
- המנטרה של לינוי, שבעיני היא סופר חשובה
כשמדובר בהתמודדות ובחיזוק החוסן שלנו,
היא: "זה לא תמיד יהיה ככה".
ההבנה שאין מצבים סטאטיים, לא במצבים הטובים ולא ברעים.
- "רוח שנייה" – מושג מעולם האגרוף שמתאר מצב שבו המתאגרף כמעט מובס,
ולפתע נגלים לו כוחות-על לצאת מהחבלים בפינה
ולתקוף את היריב באנרגיה מתפרצת אדירה.
מבחינת לינוי, בחיים - תמיד יש רוח שניה. גם בתחתית של התחתית.
- שורת מחץ: "אני עובדת עם מה שיש, לא עם מה שאין".
השבוע היתה לי הזכות לשוחח עם אדם מיוחד במינו,
שהשיחה איתו נשארה לי בלב ובראש,
ולקחה אותי למחשבות ולתובנות על עצמי ועל החיים שלי בבית עם המשפחה שלי.
תכירו את גיל יהושע דרייפוס –
מעצב ומרצה, אב לארבעה ילדים בני 7,
שניים מהם עם שיתוק מוחין.
מיכאל, בן זוגו של גיל, נפטר לפני כארבע שנים,
כשארבעת ילדיהם היו בני 3.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד על השיחה עם גיל...
אני אשאיר לכם לצפות ולהאזין,
ואשים פה את הסיכום הזה:
מקורות החוסן
1. אהבה עצמית – אמיתית, עמוקה, אותנטית.
לא כזו שזורקים לאוויר "תאהב את עצמך".
אלא כזו שמגובה במעשים, ששתולה ביומיום.
אהבה עצמית שמאפשרת לנו לאהוב אחרים,
ולהיות אנחנו בלי מאמץ מיותר,
בלי להשקיע משאבים בזיופים.
ולא, אהבה עצמית זה לא אומר שאנחנו נרקיסיסטים, וגם לא אגואיסטים.
אפשר לאהוב את עצמנו בפשטות, בחן, בצניעות.
2. אופטימיות – ההבנה שגם כשאין במה להיאחז כשמסתכלים קדימה לעתיד,
יש במה להיאחז כשמסתכלים לפה, על ההווה.
לראות את חצי הכוס המלאה זו דרך חיים,
השקפת עולם, שהיא אבן סופר מרכזית בחוסן שלנו.
מסתבר שאפשר להחליט שככה חיים.
3. בחירה – בכל רגע נתון יש בחירה.
גם כשאנחנו חושבים שאין לנו אפשרויות ושאין בחירה,
ברוב המוחלט של המקרים – יש בחירה.
גם להישאר באותו מקום – זו בחירה. גם להמשיך – זו בחירה.
טיפ אחד מנצח
יש סיטואציות ורגעים בחיים שאנחנו צריכים לעשות "Alt Ctrl Del".
לעצור הכל, לקחת לעצמנו כמה דקות של שקט, של "הטענה",
כדי לשמור על השפיות ועל הבריאות שלנו,
וכדי שנוכל להמשיך להיות שם בשביל אחרים.
"אל תחפש רחוק
תישאר קרוב
כי ככה זה
לאהוב את עצמך
לא מול המראה
תיכנס לתוך
כן זה יכול
להאיר אותך"
ברי סחרוף
ואפרופו אותנטיות...
לצערי במהלך הקלטת השיחה שלנו היו בעיות סאונד
שנבעו כנראה מחוסר הניסיון שלי בהקלטת וולוג ופודקאסט.
העניין הוא שהשיחה היתה כל כך זורמת, כנה, אמיתית ועמוקה,
שלא רצינו להקליט שוב, אלא להביא אותה אליכם ככה, כמו שהיא.
אני מתנצלת על איכות השמע ומבטיחה להשתפר בהמשך.
פרק 1 - שיחה על חוסן עם נעמה גולדברג
נעמה היא מייסדת ומנכ"לית עמותת ״לא עומדות מנגד - מסייעות לנשים במעגל הזנות״
בשיחה מרתקת בת 20 דקות דיברנו על מקורות החוסן, על סיוע לאחרים, ועל המשמעות ומילוי המצברים שזה נותן לחיים שלנו.
שיחה מעוררת השראה, נוגעת ללב ומרגשת.
