לפני כמה חודשים ראיתי כתבה בחדשות
על טייס מסוקים צעיר שנפצע במלחמת לבנון השנייה.
אני זוכרת שלא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך,
והרגשתי שכל המודלים והתיאוריות על חוסן שאני מכירה
מתעוררים ומתנקזים לי מול העיניים לתוך דמותו של אותו בחור.

הבחור היה נועם גרשוני,  
טייס אפאצ'י, אלוף אולימפי, זוכה מדליית הזהב בטניס באולימפיאדת לונדון 2012,
ומרצה בינלאומי מבוקש.

כשסיימתי את השיחה עם נועם,
השיחה שעוד מעט תקשיבו לה,
הרגשתי שהלב שלי התרחב.

יש משהו בענווה של הבחור הזה,
בכריזמה השקטה, בנועם שלו,
שחודר ללב.

כמה דברים שלמדתי מנועם:

1. ל"מה היה קורה אם..." יש שני צדדים

מכירים את זה שכשקורה לנו משהו שלילי, קשה, מבאס,
אנחנו מתחילים להיות עסוקים במחשבות על
"מה היה קורה אם..."?

מה היה קורה אם לא הייתי עושה את זה,
מה היה קורה אם הייתי פועלת אחרת,
מה היה קורה אם...

קוראים לזה רומינציה, חזרתיות במחשבות
וזה אחד מהגורמים החזקים ללחץ.
אני קוראת לזה "לחץ מעשה ידנו".

נועם אומר בשיחה שלנו
שההסתכלות שלנו על "מה היה קורה אם..."
היא לא הוגנת,
כי אנחנו מסתכלים על זה רק בכיוון אחד.

בום! זה כל כך נכון.
אנחנו בדר"כ עסוקים בלבאס את עצמנו עוד יותר
כשאנחנו חושבים על האופציה ה"טובה"
שכביכול פספסנו.

אבל למה היה קורה אם יש גם צד שלילי בדר"כ.
כלומר, היה יכול להיות יותר גרוע.
וכשלוקחים את זה בחשבון,
הפרופורציות נכנסות אולי למקום בריא יותר,
ואנחנו מסוגלים להגיד תודה על מה שיש.

2. "פצוע ישן מבקר פצוע חדש"

זו נקודה כל כך מרגשת בשיחה שלנו.
המסורת הזו ש"פצועים ישנים",
כלומר כאלה שכבר השתקמו והמשיכו בחייהם עם המגבלה / הקושי / האתגר,
מבקרים בבית החולים את ה"פצועים החדשים".

נועם אומר שהתמיכה החברתית הזו
היתה התמיכה החזקה ביותר שהוא קיבל.

אני שואלת את עצמי האם גם בחיים שלי
היו מצבים שבהם לדבר עם "פצועה ישנה"
היה יכול לעזור לי להתמודד?
והאם אני יכולה להוות בסיטואציות כאלו ואחרות
"פצועה ישנה" עבור מישהי אחרת?

3. "אני הולך להנות מהחיים"

התשובה של נועם לשאלת
ה"אדם מחפש משמעות".
אין לי מה להרחיב על זה :)
כל כך פשוט, וכל כך חזק.
תשמעו בעצמכם.

משפט מחץ

"לחיות חיים ללא חרטות".