על הפאשיזם של הפופ האמוני. כלומר של הפופ. כי אין פופ ללא אמונה. ועוד יותר פוד ועוד יותר פוד, אנד סו און אנד סו און

חזרנו, אבל זה לא פרק חזרה. זה לא שיר אהבה לפודקאסט. לא לשלנו, לא לפורמט, לא לג'ו רוגן. אז למה כן? כי קנינו מיקרופון, אנד סו און אנד זו און

למען השבת החטופים לאלתר, בינג'ג'נו ברצף את שני טקסי ציון השנה לשביעי באוקטובר ושיתפנו תובנות ספיריטואליות על־טבעיות. התווכחנו על מה יותר ממלכתי, כסאות כתר ריקים או השיר החדש של אביב גפן, ותהינו כמה ילדות לוהקו לאותה נדנדה. חשנו המון, אנד סו און אנד סו און

כמיטב המסורת של נטפליקס, גם לנו יש חרא טאקט ואפס מאופס של רגישות. ככה יוצא ש… במיוחד לציון שנה לטבח ה-7 באוקטובר… מצאנו את עצמנו משחררים פרק על הדוקו החדש של נטפליקס "מיסטר מקמהן" - הלוא הוא המוח שמאחורי ארגון ההיאבקות הבידורית שהשתלט על העולם - כל כך השתלט שאין שום דרך שלא לדבר על כל דבר בעולם, כולל המלחמה הישראלית במצבה הנוכחי, כאירוע רסלינג בידורי אחד ענקי. דיברנו על הקהלים השונים שעוקבים אחרי הדמויות המיתולוגיות, על נסראללה הנבל, על מיסטר נתניהו (האב או הבן?) והעסקים המשפחתיים הסבוכים שמתפרצים מאחורי הקלעים אל מרכז הזירה, על הטרנים והספינים בעלילה דרך דמויות צד כמו גדעון סער, על איך ברסלינג כמו ברסלינג, תמיד המנצח האמיתי הוא לא מי שמרביץ הכי חזק אלא מי ששולט בנרטיב, וסו און וסו און…

אחרי ביקור מולדת של שבוע שהתחיל עם טיל חות'י ליד נתב"ג, המשיך בכטב"מ מעל הגג אצל אבא בכנרת וכמעט נגמר בממ"ד… זמן טוב לביקורת סרטים עם מלא ציצי. ככה זה מלחמה, המזוין מתחיל לזיין, המציף נהיה מוצף, המחזק יוצא מחוזק, המומחז נהיה מחוזי, וסו און וסו און

שיחה שמתחילה בספורט ונגמרת בספורט אבל היא בכלל, בדיעבד, כולה על היפ הופ, כלומר, על פופ שהפך כולו לשלוחה מורחבת של היפ הופ לא משנה באיזה תחום, ועל כמה גבי עייף מזה שהכל נהיה ספורט של וויראליות מודעת לעצמה שממנפת ביטוי אישי וחוויה אישית שכבר מזמן לא מעניינת אותו, שיחה שאיכשהו נעה בין מייקל ג׳קסון למייקל ג׳ורדן, בין רייגאן למיילי סיירוס, בין אגיינסט מי! לפורטר רובינסון, גבי קורא לזה "משבר אוטופיקציה", יואב קורא לגבי זקן, גבי מתנגד, יואב מאגד, הכל מתגמד, השיח מתנדנד, משהו שמתחרז עם נד, או מד או בד, אנד סו און אנד סו או

ליין חדש של פרקי ריאקציה עם טעם של פעם, קונטרריינים על סטרואידים, או במלים אחרות, רסלינג פרו פרימיום דלוקס. מעין המשך לשיחה מקיימנו בשבוע שעבר בנושא זקנה, הפעם על הצד ההופכי של המשוואה: הנוער של היום ומה לעזאזל הבעיה עם להגיד שיש איתו בעיה. כי מה יותר ריאקציונרי מלדרוש שהנוער של מחר יתנהג כמו הנוער של אתמול? אז סגרנו כמה חשבונות עם הקידז: התלוננו על מחדלי התקשורת וההבעה של דור אלפא, ועל הזוּמרים שבסוף יוצאים הכי בוּמרים, עפנו על טיפה נוסטלגיה ניינטיזית של ימי קלינטון, גור ובלייר, על בריטפופ על הדוקו החדש של נטפליקס על להקות הבנים דאז ועל למה טיילור סוויפט זה בעצם הרבה יותר אינפנטילי מבריטני, אנד סו און אנד סו און

גבי הפיל על יואב את אבא שלו הפעם, ד״ר אליהו בן משה, דמוגרף, לשעבר סמנכ״ל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.. הכל רק כדי להסתלבט על זקנים. בסוף, באופן אירוני אך מתבקש, גבי מצא את עצמו בשיחה עם שני אבות מאופקים וגם יצא הכי בוּמר בחבורה. על הדרך ניסה להקשות על ההורים שלו בשאלות כמו: מה זה להרגיש זקן? האם פעם באמת היה טוב יותר, מגמתית? האם זקנה תמיד מלווה בתחושות נוסטלגיה וחוסר רלוונטיות והאם זה בהכרח רע? דברנו גם על הדמנציה של ביידן, על החיתולים של טראמפ, בחנו את אחד הטקסטים האחרונים של עופרי אילני ב־הארץ על העולם שמזדקן בזמן שישראל נשארת צעירה לנצח ועד כמה זה בעצם טוב ליהודים, אנד סו און אנד סו און

שיחה עם איימי, שפעם הייתה אמריקאית אבל היא תמיד אינדפנדנט ניו יורקרית, בעקבות הדיבייט בין הנשיאים האמריקאים. למה יואב העדיף את טראמפ ב-2016 ולמה איימי צריכה לשקול להצביע לטראמפ ב-2024. הוא פשוט עושה אמנות אינסטינקטיבית טובה, כזו שיש בה חיכוך אבל אין בה סיכון. או שזה בעצם בידור. בכל מקרה זה ספקטקל. אנד סו און אנד סו און

חלק שלא נכנסה לשיחה שתצא בשישי

מיהו יהודי ומיהו אמן? האם דוסים הם המודל ללימודי (מדעי ה)רוח בישראל? מה תורמים אמנים ומה תורמים אברכים לחברה? מהיכן מגיעה השנאה לחברת הלומדים ומדוע החרדים הם התקווה הגדולה של השמאל? אנד סו און אנד סו און

שיחה עם ניר יעקובי מאמריקה, חוקר פסיכולוגיה דרך מדעי המוח (נראה לנו?) שמתחילה בניסיון להבין על מה המחקר שלו וממשיכה לשאלות בסגנון של הדודה המלחיצה בארוחת שישי, כמו למה הוא שם בכלל, תרתי משמע: איך השתחרר ממסלול סחי של עתודאי הייטקיסט ועבר למחקר אקדמי מעבר לים, למה התחום שלו תקוע, מה הטעם לעסוק במדע כשבסוף עובדים גם שם בשביל ההייטקיסטים הסחים שמממנים הכל, מה הטעם בכלל לנסות לצאת מהתקיעות כשהעולם עוד שניה נגמר, ולמה יהודים בסופו של דבר בכל זאת מאושרים והאם יש לכך סימוכין נוירולוגים או לפחות איזה משהו במוח שיעזור לנו להבין מה עובר בראש של החמאס, אנד סו און אנד סו און

ממשיכים לטחון עד דק את סוגיית הפשעים האמיתיים נגד האנושות יחד עם חבר הפרלמנט, יותם וקס. הפעם על הכוונת "אייל קטן" (בייבי ריינדיר) סדרת הסטוקינג האחרונה של נטפליקס, שלא ברור בה עד כמה היא אמיתית, מה חומרת הפשע ואם זו לא בעצם אשמת האנושות הפעם. בהקשר, למילה האחרונה על סטוקינג בסושיאל, זימנו גם את בוגרת החוג, קיקי וסרמן. שיחה שמתחילה בטלוויזיה מעוררת מחלוקת והופכת די מהר לויכוח מהותי על יחסי אומן וחברה בשלהי עידן הרשתות החברתיות, תוך הפניית אצבעות מאשימות על היוצר שהתרשל מדי, על הקהל שהסתקרן מדי, על הרשתות שמהתלות בכולנו, על התרבות שמערבת ומערבבת את כולנו, אנד סו און אנד סו און

פרק קדם לאירוע ריאקשן לייב לאירוויזיון של רסלינג פרו. למה ישראלים הכי מאושרים בעולם? כי יש לנו את הצבא המוסרי בעולם. על סטטיק ובן אל שלנו וחנן סביון וגיא עמיר שלנו, על רות פתיר שלנו ומייה שם שלנו, על הוליווד שלנו וג'יימס בונד שלנו, על הוריקן שלנו ופינק וושינג שלנו, ועל קראקהד בארני שהיא לא משלנו אבל הלוואי שהייתה, אנד סו און אנד סו און ###### לפרטים על פרק ההמשך – אירוע פרלמנט ריאקשן לייב לאירוויזיון – לחצו כאן

יצאנו לפגרה משונה, גבי עשה טיול שורשים עם אבא ויואב מצא את עצמו במסע מסוג שונה עם אבא שלו שנפטר לפני שלושים יום בדיוק. כשחזרנו לעצמנו טיפה, לפחות חילצנו מזה שיחה טובה, על איך בעצם לכל טיול שורשים יוצאים מבלי באמת להצליח לזוז מהמקום, על המאבק בקיטש של המוות שהוא כשלעצמו מטפורה למשהו שאנחנו בעצמנו לא בטוחים מהו, על ההלוויה של הנפש שבאה אחרי זו של הגוף ונמשכת עד שעושים סדר בעיזבון, על נקודות הדימיון להורים שמגלים דווקא כשעוברים על כרטיסיות מפוזרות שהשאירו במגירה הלא נכונה עם המפתחות למחסן, ואיכשהו כל זה מיתרגם ליחס שלנו לרגשות עם או בלי רגשנות שבכל זאת מתגלית ביחס שלנו לאומנות, ובתקווה גם מיתרגמת למסקנות בונות או לפחות לאנקדוטות מצחיקות, או לפחות לטיפה יותר האזנות, אנד סו און אנד סו און

לקראת גילוי המצבה ביום שישי

אז יצאנו לפגרה כי... כי החיים כי. נשוב בקרוב מאד אבל עד אז, מהדרך, כבר כינסנו את הפרלמנט לשיחה אחרונה, רגשנית באופן בלתי נסלח, על הפרק הקודם (על אשמה לבנה), התחלנו בניסיון לבאר את היחס בין תחושות האשמה, המבוכה והבושה, או שאולי בעצם כל אלו מונעות ממגלומניה וכעס תועים, איכשהו זה גם התקשר לשניה לאירוביזיון והשארנו בעריכה כדי שירגיש אקטואלי, הגברים בוכים בלילה ואז יורים בהודעות קוליות חופשי

בשעה טובה, שיחה שהיא לא על המלחמה, אבל בכל זאת שיחת המשך של השיחות הקודמות שלנו על סוגות מדיה, סיקור ובידור והמניפולציות שמאפיינות אותן. הפעם הבאנו את טל אבידן, קולנוען (בטיזר מלפני יומיים תמצאו מלא דברים שלו) ומרצה באוניברסיטת תל אביב שביקש לשתף שני סודות גדולים ובתמורה, אכלנו לו טיפה את הראש על תיק העבודות שלו, על איך הוא מגדיר את סוגת הסוגות 'מטא־קולנוע' ואם יש בכלל דבר כזה, על האחות הקולית הממוסחרת הקטנה שלה 'דוקו־היברידי', על למה בהחלט קריטי לתהות איפה טמון ההבדל בין דוקו לקולנוע עלילתי, בעיקר אחרי סדרות כמו אטלנטה, סווארם, החזרה, הקללה וכו', על למה כל עסק המטא הזה מסריח מיהודיוּת במקרה הטוב ומיהודיוּת פמיניסטיות במקרה הפחות טוב, על איך רומן רוי תמיד אומר את הכל בקלות בזמן שההוא מהסופרנוס עדין מתאבק עם ההתחכמויות של עצמו, אנד סו און אנד סו און