רונה גרושה בת 40 ומשהו מתפרנסת ככותבת צללים כבר יותר מידיי שנים והאמת שממש נמאס לה כבר, לשים את הנשמה שלה במילים של אנשים אחרים, כל כך נמאס לה, שיום אחד היא נהיית חולה מזה. היא פונה למכשפה תורנית בחיפוש אחר ישועה וזאת נכנסת בה בראבק כשהיא אומרת לה שהנשמה שלה לא יכולה לסבול יותר את ההתנהלות שלה והגיע הזמן לתת לכל היצירות העצורות בתוכה לצאת לאור ולעשות את מה שהיא נועדה לעשות. כדי שזה יקרה היא צריכה לבחור לחיות, כי כרגע היצר והיצירה שלה בחזקת נעלם ואם זה ימשיך ככה גם היא תעלם וזה יגמר רע. ממש. האם החיים ראויים לחיות אותם כשמוותרים על היצר ועל היצירה? איך זה מרגיש כשמוותרים על הדבר שנותן לנו משמעות לחיים?
All content for סטטוס: מוצאת אהבה is the property of SHEMMA || שרון בג and is served directly from their servers
with no modification, redirects, or rehosting. The podcast is not affiliated with or endorsed by Podjoint in any way.
רונה גרושה בת 40 ומשהו מתפרנסת ככותבת צללים כבר יותר מידיי שנים והאמת שממש נמאס לה כבר, לשים את הנשמה שלה במילים של אנשים אחרים, כל כך נמאס לה, שיום אחד היא נהיית חולה מזה. היא פונה למכשפה תורנית בחיפוש אחר ישועה וזאת נכנסת בה בראבק כשהיא אומרת לה שהנשמה שלה לא יכולה לסבול יותר את ההתנהלות שלה והגיע הזמן לתת לכל היצירות העצורות בתוכה לצאת לאור ולעשות את מה שהיא נועדה לעשות. כדי שזה יקרה היא צריכה לבחור לחיות, כי כרגע היצר והיצירה שלה בחזקת נעלם ואם זה ימשיך ככה גם היא תעלם וזה יגמר רע. ממש. האם החיים ראויים לחיות אותם כשמוותרים על היצר ועל היצירה? איך זה מרגיש כשמוותרים על הדבר שנותן לנו משמעות לחיים?
כל אומן שמכבד את עצמו צריך לגנוז משהו. זה מעיד על ביקורת עצמית ויסורי נפש. שני תבלינים חשובים ליצירה מדממת.
היצירות הגנוזות של רונה רודפות אחריה ומזכירות לה שהגיע הזמן לעשות משהו חדש.
לא לפני שהיא תתרפק על עוד אחת.
באמת שאלה טובה. רונה עדיין לא מצאה את התשובה אבל היא נהנית להיזכר.
פעם היא הייתה מתאהבת סדרתית אבל עם השנים משהו קרה. היא לא סגורה אם לגברים או לה.
כן כן דברי המכשפה על היצר והיצירה נושפים בעורפה אבל בואנה זה לא פשוט כמו שזה נשמע.
איזון כפי שכבר שמעתם מעולם לא היה הצד החזק של רונה. אבל דווקא כאן ניכרת הקפדה.
פרק זה בהמשך ישיר לקודם, סוקר את דמותו של האב לו הייתה השפעה מכרעת על התבגרותה.
השילוב בין שני הפרקים מאיר בצורה חד משמעית את הרקע הקשוח (שלשות לימין שור) עליו גדלה רונה וההשפעה הדרמטית על היצר והיצירה.
"יצירה זאת לא פרנסה ואת היצר שלך תשמרי במגירה. יחד עם יומנך היקר ומכתבי התאבדות".
אחרי זה לכי תבני מדינה. או יצירה. או אהבה.
לא אהבה ולא נעליים. רונה עדיין תקועה אך לא מרפה. רוצה לקבל חוות דעת שניה על מצבה ולרדת לשורש הבעיה. מגיעה ליחזקאל בית, שקורא בה כמו ספר פתוח בעוד היא לא מצליחה להשאיר עין פקוחה. יחזקאל טווה את הקשרים בין ילדותה, הוריה וההווה "הלא קורה" שלה.
רונה לא מוותרת וממשיכה לחפש משמעות שתחלץ אותה מתקיעותה ותספק סיבה משמעותית לקיומה. היא מבינה שהדרך היחידה להציל את עצמה היא לכתוב. הפעם היא מחליטה לשחזר סיפור אהבה.
*
*
*
אהבה? נו שויין.
הפרק הוא סוג של אקספוזיציה. השקט (טוב... לא בדיוק שקט אצל רונה) שלפני הסערה. עד לפני כמה שנים הייתה רונה נשואה. איש נחמד. שלושה ילדים. בית צמוד קרקע וכלבה. כל מה שחשבה שהיא צריכה כדי להיות מאושרת. אבל לא. היא לא הייתה
רונה גרושה בת 40 ומשהו מתפרנסת ככותבת צללים כבר יותר מידיי שנים והאמת שממש נמאס לה כבר, לשים את הנשמה שלה במילים של אנשים אחרים, כל כך נמאס לה, שיום אחד היא נהיית חולה מזה. היא פונה למכשפה תורנית בחיפוש אחר ישועה וזאת נכנסת בה בראבק כשהיא אומרת לה שהנשמה שלה לא יכולה לסבול יותר את ההתנהלות שלה והגיע הזמן לתת לכל היצירות העצורות בתוכה לצאת לאור ולעשות את מה שהיא נועדה לעשות. כדי שזה יקרה היא צריכה לבחור לחיות, כי כרגע היצר והיצירה שלה בחזקת נעלם ואם זה ימשיך ככה גם היא תעלם וזה יגמר רע. ממש. האם החיים ראויים לחיות אותם כשמוותרים על היצר ועל היצירה? איך זה מרגיש כשמוותרים על הדבר שנותן לנו משמעות לחיים?
