כבר יותר משנה, מאות אלפי אנשי מילואים מוצאים את עצמם בתווך הבלתי אפשרי, של מאות ימי מילואים לצד חיים משפחה, זוגיות, קריירה וסתם חיים אישיים שנבלמו.
כולנו מתמודדים, כולנו חווים קשיים, לא כולנו מרגישים נח לדבר עליהם ובעיקר, כמעט כולנו מרגישים שאי אפשר להבין את זה.
לכן, הקמנו את הפודקאסט ״מאחורי המדים״, שמספק הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם המילואים.
כבר יותר משנה, מאות אלפי אנשי מילואים מוצאים את עצמם בתווך הבלתי אפשרי, של מאות ימי מילואים לצד חיים משפחה, זוגיות, קריירה וסתם חיים אישיים שנבלמו.
כולנו מתמודדים, כולנו חווים קשיים, לא כולנו מרגישים נח לדבר עליהם ובעיקר, כמעט כולנו מרגישים שאי אפשר להבין את זה.
לכן, הקמנו את הפודקאסט ״מאחורי המדים״, שמספק הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם המילואים.
כשהחלטנו לעשות רגע עצירה ומחשבה מחדש, הבנו שעברנו כאן דרך מאוד משמעותית.
דרך עם האורחים שלנו, שבאו ושיתפו ודיברו, ולמדנו מכל אחד כל כך הרבה.
דרך שלנו עם עצמנו, של איך לנהל את השיחות האלה, איפה להתעמק ואיפה לשחרר וגם איך להיות יותר מקצועיים בשיחה ואפילו בהקלטות ובעריכה.
וכמובן עשינו דרך איתכם המאזינים, שמעתם עוד ועוד סיפורים וזוויות, למדתם להכיר אותנו ואת האורחים שלנו, כתבתם לנו ושמענו מחשבות, בקשות והערות.
ולא יכולנו שלא לעשות מעבר מהתחלה עד הסוף של כל מה שעברנו ביחד ולראות כמה דברים מרתקים, קשים כואבים וחשובים שמענו והשמענו בדרך הזאת...
תודה לכם שליוויתם אותנו בעונה הזאת, כאורחים, כמאזינים ובעיקר שנכנסתם לקהילת ״מאחורי המדים״.
ניפגש בקרוב.
ישבנו והתלבטנו איך והאם אנחנו ממשיכים מכאן, ואז החלטנו פשוט לפתוח את המיקרופונים והמצלמות ולשתף אתכם...
אז תקשיבו, ונשמח לשמוע את דעתכם...
החלטנו שהגיע הזמן קצת לשתף בהוואי, ואין דרך יותר טובה וקלה מאשר לשלוף כרטיסיות ופשוט לדבר על מה שיוצא. בזכות השיטה הצלחנו בפרק אחד לדבר גם על פחדים ותחושות אחריות וגם על ציוד מטופש או קריטי שמביאים מהבית.
פרק מיוחד, התיישבנו אנחנו לדבר קצת על ההקפצה המפתיעה בעקבות פתיחת מבצע ״עם כלביא״.
מה היה שונה מתמיד? למה לאנשים היה יותר קשה?
הבנו שאחד ההבדלים הוא בין מצב שבדרך כלל קורה שאנחנו מוקפצים במלחמה מפתיעה לבין מצב שבו ״אנחנו יזמנו״ ותחושת הדחיפות והחשיבות קצת שונה.
חוץ מזה, הפעם, לעורף היה מאוד לא פשוט והקונפליקט של להיות במילואים או בבית היה חזק מתמיד.
וכל זה התחדד עוד יותר כשהתחלנו לדבר על התמודדויות מוסריות ומורכבות יותר שמלוות אותנו בעזיבת הבית לטובת גזרה מורכבת עם זוויות של אנושיות, מוסר, מקצועיות עד הבנה שאנחנו לעיתים עושים תנועות נפש לא טבעיות.
אליסף פרץ, בן 38, נשוי ואב לשלושה. בחיים הרגילים הוא מנהל אגף חברה בירושלים, אבל בשנה וחצי האחרונות למרות שהוא אומר שזאת לא תחרות, עשה מעל 400 ימים ולטענתו הוא בחטיבה שעשתה הכי הרבה מילואים...הוא מנסה קצת לברוח מזה אבל אין ברירה והוא יותר ידוע בכינוי של ״הבן של מרים פרץ ואח שלי אוריאל ואלירז״. אליסף כמו כל אחיו, משרת בסיירת גולני כי אי אפשר משהו אחר, מסביר כמה לא הגיוני לעבור בין בתים בכפרים (בסיסים איראניים) ובכל חדר למצוא פצצות וטילים ולאחר מכן לחזור לעבודה ושידברו איתך על עוד יום חופש עוד עוד תקציב. משתף אותנו ברגעים הקשים של לחימה וסכנת חיים וגם רגעים קשים נפשית, של עוד ועוד חדרי ילדות שמאחורי הארון יש מרגמות וטילים, אבל הכל מתכנס לרגע הזה שהוא עומד בנקודה בלבנון ומניף דגל של גולני במקום שממנו רואים איפה אוריאל נהרג והוא מרגיש אותו חזק איתו. האם אפשר במציאות הזו לחגוג? כאח שקול בפרט וכאזרח בכלל? התשובה שלו ברורה - ״במותם ציוו לנו לחגוג את החיים״ - בשביל זה אנחנו נלחמים.
יואב הרשקוביץ (הרשקו), בן 39 ואב לשלוש בנות, קצין תותחנים שאחרי לימודי הרפואה הבין שהוא לא רק רופא טיפול נמרץ בין ארבע קירות אלא במילואים הוא הרופא של גדס״ר נח״ל. במהלך התמרון הוא מרגיש לא מאוד שייך, לוחם במרכז האש, עם תיק רופא כבד על הגב, הולך מרחקים, נכנס לבתים וזה לא המקצוע שלו.אבל הכל מתהפך ברגע אחד שבו יש אירוע רפואי ופתאום הוא מרגיש שזה אזור הנוחות שלו, 40 דקות של הטיפול המקצועי והמסור שלו.שאחריהן הוא מרגיש בנח להעביר את הפצועים הלאה כי הוא יודע שהוא והצוות שלו היו הכי טובים שאפשר והצילו את כל מי שיכלו. הרשקו, משתף אותנו בזווית של אחריות בריאות הלוחמים, מהשגרה של כאבי גב ונקע, ועד אירועי אר״ן (אירוע רב נפגעים) קשים מאוד. וגם על הרגע שהוא מרגיש שזה כבר כבד עליו וגם הוא צריך לצאת מהלחימה למנוחה נפשית.
אחד הדברים היפים בחברה הישראלית, שגם הסלבס הם חלק מעולמות המילואים. בפרק הזה ישבנו עם אחת כזו: רביטל ויטלזון יעקבס.
כהרגלה רויטל מאפשרת. מאפשרת להיות אשת מילואים לא לביאה ולא כזו שמחזיקה את הכל. אבל כן כזו שאחרי ששקעה כמו כל עם ישראל בקושי של אחרי השביעי לאוקטובר, מצאה את המקום שלה לתמוך לא רק במשפחה שלה, אלא בעשרות אלפי נשות מילואים. היא לא עשתה את זה לבד, היא עשתה את זה עם קהילת העוקבות שלה. בזכותן היא חזרה לבמה כדי לתת להן כח, ואולי גם לעצמה.
דיברנו על איך לעזור לנשות מילואים שנשארו מאחורה.
על מה הציפיות שלה מהגבר כשהוא חוזר הביתה, וכמה טיפים מה כדאי לו לעשות ולא לעשות.
ולשאלתנו מה הטיפ שלך לאשת המילואים, התשובה שלה, טוב ששאלתם, היא לא פרחים. אלא ערק.
אלי הרשקובץ, בן 36, נשוי ואב לשניים שאחד נולד במהלך המלחמה כשעדכונים על הבדיקות עברו מפה לאוזן בכל הגדוד.
במילואים ב-551 עם אותו צוות מהסדיר, מתאמנים קשה מאוד כל שנה כדי להיות מוכנים למשימה האמיתית.
החל מהשביעי באוקטובר הם מתאמנים יום ולילה ובין לבין מדברים על הפחד של הדבר האמיתי שיגיע, וביום פקודה, הם אלו שמובילים את החטיבות הראשונות ברגל לתוך עזה.
חווים את האירוע הקשה ביותר שחוו מילואמניקים, מפ ועוד שלושה חברי פלוגה נהרגו ועוד שישה נפצעו אנוש, וזה משאיר בהם חותם קשה מאוד עד היום.
אבל בכל זאת גאוות היחידה המיוחדת הזאת נשארת והוא מנחיל לכל חייל חדש שמגיע לצוות שיבין שהוא הגיע למקום הכי טוב שיש.
ראובן שרמן, בן 59 שדם כחול זורם בעורקיו, נשוי ואב לשלושה וסב לשניים. מגיל 16 התעניין במטוסים ובסוף מצא את עצמו נשוי לחיל האויר גם בשירות וגם בבית. למרות שכבר היה פטור ממילואים כבר שנים רבות, זיהה בתחילת המלחמה את הבעיה הכי חמורה של חיל האוויר וניסה להציע את עזרתו.לאחר כמה חודשים פנו אליו באותו נושא ונדרש לגייס 10 אנשים, אך לטענתו זה יהיה כשלון ולכן גייס 50 איש ״בלתי נשכחים״ - מילואימניקים בממוצע גיל 52 שמיד התייצבו כולם בלי לשאול שאלות.בהבנה שגיל 60 זה כבר לא אותו דבר, דאג לתנאים הנכונים שגם מי שהגב שלו לפעמים בוגד בו, הוא בעצמו אבא לחייל וסב לנכדים יוכל להיות חלק מהמערך הזה בדרך הטובה ביותר. לאחר שנה של הפעלת צוות ״הבלתי נשכחים״, קיבלו פרס שהוא קורא לו ״פרס ישראל״ של חיל האוויר.
אילה דקל, בת 42, אמא לשלושה, ראש המכינה החילונית ואשתו של יונתן, קצין אג״מ בגדס״ר ביסל״ח ראתה את בן הזוג שלה כותב צוואה ביציאה הראשונה הביתה.
באחת היציאות הראשונות ליוותה אותו במהלך 24 שעות של יציאה הביתה ומצאה את עצמה בבית חולים בביקור פצועים ונחשפת לכל הסיפורים מהשטח, דיברה איתו בטלפון מגג הבית בעזה וראתה אותו עובר תהפוכות בין הבית לצבא.
ביחד עברו משבר משפחתי מורכב כאשר חבר של המשפחה, שהוא גם חייל של יונתן, נהרג בעזה.
אילה בחרה בדרך אחרת, היא נכנסה לתוך הסיפור, הפכה להיות חלק מהגדוד, ממש עם תחושה של תפקיד. ובסוף מהסיפור הזה גם יצא מזה ספר - ״עד שתחזור אלי״
פרק שהוא כולו מדריך לצליחת המילואים כזוג, וכמשפחה.
שושן עם שלם, בן 38 נשוי מירושלים.
בתחילת המלחמה כשהוא יצא מהבית וחשב שהוא הולך ולא חוזר יותר,
השאיר בבית שלושה ילדים שהקטן היה בן פחות מארבעה חודשים ושושן עוד היה מסו״ל (מ״פ בתותחנים)
בינתיים שניהם התקדמו קצת, הילד כבר כמעט בן שנתיים ושושן נהיה סמג״ד.
שושן הראה לנו את המורכבות בתפקיד התותחנים שלא תמיד מצליחים להבין בדיוק את המשימה שאליה הם נקראו ואיך זה פוגש אותו כסמג״ד שצריך להמשיך לגרום לחיילים לבוא שוב ושוב גם למשימות פחות מובנות או מתאימות למקצוע שלהם.
עם זה שהוא מעיד על עצמו כמסו״ל מצוין, טעות ירי קטנה (שלא עלתה בחיי אדם) גרמה לו להתערער מאוד ולחשוב שהוא איבד פוקוס.
אבל הוא גם זוכר את ההצלחות שליוו אותו ולא רק במובן הצבאי.
דניאל, בן 42 ממודיעין נשוי + 3.
מנהל מוסך באזרחות אבל זה לא במקרה - את כל הידע הוא קיבל מהמקצוע הצבאי שלו כמכונאי רכב באיו״ש.
הוא חושף בפנינו את עולמם של ישראל השניה של עולם המילואים, חיילי המפקדה שעובדים ימים ולילות כדי שכל הכח הלוחם יפעל אבל לא מאוד מוערכים בתוך הצבא ומחוצה לו.
דניאל מצליח לשתף אותנו במחויבות למשימה שיש לו כדי שהכח הלוחם יעמוד במשימתו וזאת גם תחת אש ובמקרים מורכבים ביותר.
וכל זאת במקביל להחזקת קריירה דורשת ובית שלפעמים נשאר אחרון ברשימת סדרי העדיפויות.
אלעד מלכא, בין 39 מאפרת ואב לארבעה. הפעם הגיע תורו לעבור צד ולהפוך ממראיין לאורח.
במהלך המלחמה עשה חישוב מסלול מחדש על התפקיד הציבורי שהיה בו והלך
להיות יועץ אסטרטגי.
בגזרת המילואים, הוא מתקרב לגיל הפטור ואשתו מצפה שיגיד די והוא עוד חושב שיש לו פרק חשוב בהסטוריה שלנו שהוא צריך לכתוב.
אלעד משתף רגעים קשים בתוך המלחמה הזו שהוא גילה לאחרונה שהוא סוחב איתו ומשפיעים לו על התפקוד היומיומי והעיקרי שבהם הוא הקלות שהוא גילה שאפשר להרוג מחבל בלחיצת אצבע קטנה ומה יקרה ביום שהילדים שלו גילו שהוא הרג בן אדם.
זאב בלומנצויג, בן 39, מהנדס תוכנה, אבא לשלושה ילדים, משרת ביו״ש וממייסדי הפודקאסט מגיע לדבר.
איך זה לחזור הביתה כשאתה מתמודד עם פוסט טראומה?
מתי רואים עליך את זה? איך זה משפיע על בת הזוג, הילדים וסתם חיים חברתיים?
איך בכלל מתחילים להבין שאתם סובלים מפוסט טראומה ולא פחות חשוב: מה אנחנו, הסביבה, יכולים לעשות כדי להקל, להבין ולעזור גם להם להתרגל למצב החדש.
רונאל בן 33, עורך דין מתל אביב.
גר 3 שנים בנחל עוז ומגדיר אותו כ 100% גן עדן.
כשהגדוד שלו קפץ לעוטף עזה הוא קיבל התקף חרדה ולא הצליח להגיע מדאגה לחברים שלו ומצא את עצמו בסלון בתל אביב מדמיין שהוא יושב בממ״ד בעוטף.
כל צו שהוא מקבל הוא מרגיש שהוא מקבל ברקס לשגרת חיים ונכנס בחוזקה בשמשה של הרכב, ולמרות שהוא כבר מרגיש שמנצלים את המילואימניקים הוא ימשיך לעשות מילואים כי ״בלי האנשים האלו אין לנו מדינה״.
בפרק הזה אירחנו אשת מילואימניק, זאת שכשאנחנו ברגע נעלמים, נשארת בכל הכאוס הזה בבית.
אז תכירו את שחר, בת 29 נשואה ואמא לשלוש בנות קטנות מלשם. מנהלת מוצר.
ביום יום היא ובן זוגה, גב, מנהלים חיים שוויוניים ומחלקים את העבודה והבית ביניהם בצורה שווה.
לקח לה זמן להבין שהשנה הזאת הוסיפה לה טייטל נוסף של ״אשת מילואימניק״ שטרף את כל הקלפים וגרם לה להמשיך להיות אשת קריירה במשרה מלאה ובנוסף אמא במשרה מלאה פלוס, כי השנה הזאת הוסיפה סיטואציות ומשימות נפשיות מורכבות שהיא לא תיארה לעצמה שאמא צריכה לעבור.
בדרך כלל הוא יושב בצד השני איתנו ומראיין, אבל הפעם בחרנו לשמוע אותו. יואל (יויו) הוא קודם כל אבא במשרה מלאה ובזמנו החופשי מתכנת, השנה מצא את עצמו משנה את סדרי העדיפויות והמילואים עברו להיות המקום הראשון (אפילו מעל האבהות).
שיתף אותנו שכנראה זה מגיע מהחינוך שקיבל בבית לציונות עד כדי כך שיצא לקורס קצינים במילואים כדי לתת יד בכל מה שהוא יכול.
והמחיר המובהק שהוא משלם זה שבבית הילדים בטרללת ובחזרה לעבודה הוא לא מוצא את עצמו כל כך מהר.
בפרק הזה עצרנו רגע כדי להבין מה בעצם אנחנו עושים כאן.
התחלנו את המיזם הזה עם תחושה שיש כאן קהילה ענקית שחיה את אתגר המילואים כל יום, גם בין הסבבים. שמתקשה לדבר על זה. מתוך תחושה קשה ש״זר לא יבין זאת״ ושחייבים להוריד את החומה בין קהילת המילואים לציבור בישראל.
התחלנו בלי לדעת בדיוק לאן הוא ילך ולאט לאט גילינו שיש כאן אוסף סיפורים, תחושות וחוויות דומות, משותפות אך מאוד שונות לכל מילואמניק/ית, המשפחה והחברים שמסביב.
אז ישבנו ודיברנו קצת על מה הביא אותנו להקים את הפודקאסט הזה.
פרק שכולו מאחורי הקלעים של החזון שלנו לפודקאסט.
טניה, בת 29, קמב״צית באיו״ש, התחתנה בדיוק חודשיים לפני תחילת המלחמה ובמשך שנה וחצי מתמודדת עם זוגיות מורכבת כששניהם הולכים וחוזרים למילואים (לא תמיד באותם זמנים) ובעצם כמעט לא נמצאים ביחד.
במקצועה מחנכת בתיכון ומחוברת מאוד לתלמידים שלה ששולחים לה סרטונים כל הזמן, אבל בכל זאת חושבת שמילואים זה מסר ותפקיד חשוב יותר בשנה הזאת ובוחרת כל פעם מחדש למרות כל הקושי להמשיך לעשות מילואים.
אריאל אוחנה, בן 25 נשוי ואב טרי, שירת בסדיר כחפ״ק מח״ט באיו״ש והתרגל להיות תמיד עם חצי עין פתוחה כדי להיות מוכן להקפצה בכל רגע ולהגיע לארועים קשים מאוד במהירות.
במילואים אריאל משרת באותה גזרה בחפ״ק מג״ד.
״מה שכולם חוו בשביעי באוקטובר אני כבר חוויתי מזמן״ כך הוא אומר ומשתף אותנו בחלק מהארועים שהשאירו לו זכורנות כואבים ובעקבותם הוא מאובחן כבר כמה שנים עם פוסט טראומה.
התרופה הגדולה שהוא מצא זה לדבר על זה ולשתף אנשים, כך מבינים אותו יותר והוא מצליח לשלוט בזה יותר ואולי גם יגרום לעוד אדם או שניים להבין מה עובר עליהם בעצמם.
