כבר יותר משנה, מאות אלפי אנשי מילואים מוצאים את עצמם בתווך הבלתי אפשרי, של מאות ימי מילואים לצד חיים משפחה, זוגיות, קריירה וסתם חיים אישיים שנבלמו.
כולנו מתמודדים, כולנו חווים קשיים, לא כולנו מרגישים נח לדבר עליהם ובעיקר, כמעט כולנו מרגישים שאי אפשר להבין את זה.
לכן, הקמנו את הפודקאסט ״מאחורי המדים״, שמספק הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם המילואים.
כבר יותר משנה, מאות אלפי אנשי מילואים מוצאים את עצמם בתווך הבלתי אפשרי, של מאות ימי מילואים לצד חיים משפחה, זוגיות, קריירה וסתם חיים אישיים שנבלמו.
כולנו מתמודדים, כולנו חווים קשיים, לא כולנו מרגישים נח לדבר עליהם ובעיקר, כמעט כולנו מרגישים שאי אפשר להבין את זה.
לכן, הקמנו את הפודקאסט ״מאחורי המדים״, שמספק הצצה אל מאחורי הקלעים של עולם המילואים.
אליסף פרץ, בן 38, נשוי ואב לשלושה. בחיים הרגילים הוא מנהל אגף חברה בירושלים, אבל בשנה וחצי האחרונות למרות שהוא אומר שזאת לא תחרות, עשה מעל 400 ימים ולטענתו הוא בחטיבה שעשתה הכי הרבה מילואים...הוא מנסה קצת לברוח מזה אבל אין ברירה והוא יותר ידוע בכינוי של ״הבן של מרים פרץ ואח שלי אוריאל ואלירז״. אליסף כמו כל אחיו, משרת בסיירת גולני כי אי אפשר משהו אחר, מסביר כמה לא הגיוני לעבור בין בתים בכפרים (בסיסים איראניים) ובכל חדר למצוא פצצות וטילים ולאחר מכן לחזור לעבודה ושידברו איתך על עוד יום חופש עוד עוד תקציב. משתף אותנו ברגעים הקשים של לחימה וסכנת חיים וגם רגעים קשים נפשית, של עוד ועוד חדרי ילדות שמאחורי הארון יש מרגמות וטילים, אבל הכל מתכנס לרגע הזה שהוא עומד בנקודה בלבנון ומניף דגל של גולני במקום שממנו רואים איפה אוריאל נהרג והוא מרגיש אותו חזק איתו. האם אפשר במציאות הזו לחגוג? כאח שקול בפרט וכאזרח בכלל? התשובה שלו ברורה - ״במותם ציוו לנו לחגוג את החיים״ - בשביל זה אנחנו נלחמים.
