האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם איך אני ב"חברים"?" האם אני מרוצה מכמות החברים שיש לי כרגע? מאיכות הקשרים שיש לי? האם זה בא לי בקלות? האם יש חברים שהייתי שמח לפטר? האם הייתי רוצה יותר? או רוצה אחרת? ומיהו בכלל חבר עבורי? ומתי אני מרגיש "בבית" עם חברים?  בפרק הזה אנחנו צוללים לעומקם של קשרי החברות בחיינו וחוקרים את המיומנות המיוחדת הזו – היכולת להיות "חבר". רבים טועים לחשוב שזו יכולת מולדת, כמו סוג של תכונה שיש לי או אין לי (חברותי/ביישן  או מוחצן/מופנם) כשלמעשה מדובר ביכולת נפשית שאפשר לפתח ולשכלל, וניתן להשתפר בה מאד. החבר שלי לשיחה הוא ד"ר אלון וסרמן, נוירופסיכולוג שיקומי, מהמקימים של "חברים", מרכז ייחודי מסוגו בארץ המציע טיפול קבוצתי לילדים נוער ומבוגרים, טיפול הממוקד בכישורי החברות שלנו. בשיחה שלנו -נציע דרכים שיעזרו לכם להעשיר, להעמיק ולהרחיב את מעגל החברים שלכם, נעודד אתכם להיות "יזמים", להציע חברויות ולחתור למגע. נבהיר למה חברות צריכה מקום ושעה ביומן, ואיך מסורות והרגלים קבועים, הם הדלק של חברות ארוכת שנים. נסביר למה כהורים אנחנו מאוד מודאגים לגלות שהילד שלנו לא מסתדר מבחינה חברתית, ומהו התפקיד האבולוציוני של חברים במסע ההתפתחות שלנו. נזכיר את המחקרים הפסיכולוגים המוכיחים שוב ושוב- שהחברים שלנו, אלה שבמחיצתם אנחנו מרגישים אהובים ומשמעותיים, הם הנדל"ן הנפשי החשוב ביותר שיש לנו 

אני אדם בריא, עם כמה מחלות - אמר לי פעם בחורצ'יק בן 90, איש נמרץ ומלא חיוניות, שבמסיבת יום ההולדת שלו, דיבר על השפע בחייו והתייחס בקריצה גם למחלה הכרונית שליוותה אותו מאז שהיה בן 60.  זוהי בעיניי חוכמת חיים אמיתית. היכולת לראות את הקשיים והמהמורות שאנחנו חווים, את המשברים המחלות - כחלק ממסע חיינו ולא בתור מה שמגדיר אותנו ומשתלט על כל פינה של המחשבות שלנו.  להיות "אדם עם מחלה" - זה לא כמו להיות "אדם חולה". זו גישה בריאה - הן לבריאות והן לחולי .וזה גם הנושא של הפרק שלנו שבו יש לי הכבוד לארח את ד"ר עופר כספי, מנהל הרפואה האינטגרטיבית והיחידה לרפואה משלימה בסרטן במרכז דוידוף בלינסון.  כספי הוא רופא פנימאי, שגדל מבחינה מקצועית בבית חולים הדסה, ובשלב מסוים החל להרחיב את תיק המפות שיש לו להבנה העמוקה של מהי רפואה. הוא נסע ללמוד רפואה סינית, עשה phd בפסיכולוגיה כדי להבין טוב יותר את הקשר בין הגוף לנפש, ועם ארגז הכלים הרחב הזה, חזר ארצה וסלל את הדרך למה שהוא עושה היום כדי לעזור לאנשים להחלים. בשיחה מרתקת הוא מספר לי -מה גילה במסעות שלו כרופא - על מהי מחלה ועל מהי בריאות,  מה ניתן לעשות כדי לעזור לעצמנו להתחבר לכוחות הריפוי שיש בתוכנו, איך משפיעות המחשבות והאמונות שלנו על מהלך המחלה ועל ההתאוששות ממנה, מה חלקם של אמון ואמונה ביחסי מטפל מטופל,  ולמה המפתח שלנו להחלמה נמצא בכלל בנפש?   

מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר…שרה פעם חוה אלברשטיין…. והנה עוד זירה, עוד חזית, ושוב התחושה שאנחנו יודעים איך נראית דלת הכניסה, ואין מושג איפה תהיה דלת היציאה, ואנחנו עייפים ומבוהלים ומדוללי כוחות אחרי כמעט שנתים של מלחמה בישראל. אבל, אין לנו ברירה אלא להתגבר. בשעת חירום, שבה רבים מאתנו חווים חרדה קיומית, ושדה הקרב עבר לעורף, אנחנו מתמקדים במשימה האישית הנדרשת מכל אחת ואחת מאתנו - לתפקד. כל אחד בהתאם לנסיבות חייו. במצבי חירום אנחנו לא עוסקים באינטרוספקציה, "בפסיכולוגיית מעמקים", בנסיון להבין מה הביא אותנו עד הלום וגם לא במחשבות על המחר, על ה"מה יהיה". אז עינים על המשימה -  ארזתי לכם כאן כמה פעולות מומלצות של הנפש ושל הגוף - כאלה שיעזרו לכם לתפקד בצורה טובה ובריאה יותר לנוכח האתדר, עד שנצלח גם את התקופה הקשה הזו  

אם מישהו לא עומד בקצב של האחרים, ייתכן שזה משום שהוא שומע תוף אחר. תנו לו ללכת בקצב שלו., כך כתב הפילוסוף הנרי דייוויד תורו, והתייחס באופן מטאפורי לשאלת ההתאמה בין אדם לבין זולתו, סביבתו, החברה שבה הוא ח והדרישות שלו ממנה, ואכן, שאלות על הקצב הפרטי שלי לעומת זה של אחרים מלוות את כולנו, למעשה עוד משחר היותנו עוברים בבטן של אמא, גדלים בתוך רחם המשמיע לנו את קצב הלמות ליבה, ובו זמנית מרגישים את קצב הלמות ליבנו העוברי. מיום היוולדנו, ממשיך הדיאלוג הזה בין קצב הלב הפרטי, לבין זה של אנשים סביבנו. לפעמים נעים לנו "לנגן" יחד עם אחרים ולהיות על אותה פעמה, לפעמים אנחנו מבקשים לפעול על פי מטרונום פנימי, אחר.הפרק הזה יוקדש לשאלות על קצב ומקצב בחיים, ועל החיבור שלהם ללב. דרך העינים של מתופף מיוחד, שגם מלמד אנשים להתחבר למקצב הנכון להם. דורון רפאלי הוא מתופף, מוזיקאי ויוצר, מייסד להקת טררם, מלמד תיפוף ו"תיגוף" - תיפוף על הגוף". וכבר שנים רבות שהוא מנחה אנשים להשתמש בתופים ובמקצבים כאמצעי לחיבור פנימה לתוך עצמם, וגם החוצה, אחד לשני, ליצירת יחדנס משקם ומשמח

כשנולד תינוק, נולדת איתו באותו רגע גם אמא. ובלידת האמא נולד יחד אתה שק של דאגות חדשות, מסוג שהיא לא הכירה קודם. זה שק שילך אתה תמיד, לצד האהבה והשמחה והפרך שיש בגידול ילדים, תלווה אותה תמיד גם הדאגה לשלומם. "שלומי קשור בחוט לשלומך" כתבה פעם המשוררת זלדה והיטיבה לתאר בהקשר הזה גם את שלומה של האמא, הקשור תמיד בחוט לשלומו של הילד שלה.  להיות "אמא של" במדינת ישראל זה לסחוב קיטבג של דאגות. זה לגדל ילד או ילדה במקום שיש בו הרבה סכנות, זה ללוות אותו ואותה כשהם הופכים לחיילים, זה לדאוג לילדים של הילדים שלך כשהם רצים מבוהלים לממ"ד. ולפעמים - זה להיות אמא של ילד או ילדה שנקלעו לסיטואציה שלא כתובה בשום ספר. האורחת שלי בפרק הנוכחי היא אשה שהפכה בעל כורחה, לסמל ה"אמא של". מירב לשם גונן, מוכרת לרבים מכם בתור אמא של רומי גונן, שהייתה חטופה בשבי החמאס ושוחררה כעבור 471 ימים. לפני ה7 באוקטובר, מירב היתה אשה עסוקה שחיה את חייה הפרטיים, גידלה 5 ילדים, ניהלה עסק, וברגע אחד הפכה לאשה שמוכרת בכל בית בישראל, שיושבת באולפני הטלוויזיה באיפוק עם המון שליטה עצמית וקול נעים אך בטוח, שמסתובבת בעולם והופכת אבן על אבן בניסיון להציל את בתה, ובמאבק הציבורי שהצטרפה אליו גם עם יתר משפחות החטופים. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על אמהות ברגעים הקשים ביותר, וגם על היכולת שלה לא לאבד תקווה, להמשיך ולהאמין שרומי תצא משם. זו שיחה על מה שעזר לה למצוא כוחות, ולגייס משאבים פנימיים וחיצוניים, זו שיחה על צמיחה פוסט טראומטית,  ועל התפקיד והשליחות שמירב שלקחה על עצמה לאור מה שקרה לה ולמשפחתה -  לעסוק בקירוב לבבות, בתיקון השיח המפלג במדינה שלנו, בריפוי השברים

עוד רגע נשב כולנו מסובין סביב השולחן ונספר על יציאת מצרים, ועל צרות אחרות, נזכר ברגעי המשבר הקשים בהיסטוריה שלנו, נדגיש שוב ושוב ש"החיים זה לא פיקניק". נעביר לילדינו את המסר החשוב על כך שיש לנו סיפור של עבר משותף מלא בשואה ותקומה, ועל כך שמסע החיים רצוף אתגרים והתמודדויות. (ואולי ישתרבב לשם גם מסר חשוב נוסף - שגם תקופות קשות עוברות בסוף) אבל סביב החג הזה, ביקשתי להזכיר לעצמי ולכם, שיש עוד סיפורי "הגדת לבנך" סביב השולחן, וגם הם חשובים לא פחות - הסיפורים על הרגעים הטובים בחיינו, על שותפים מיטיבים, על אהבה ומשמעות, על הכוחות והמשאבים העומדים לרשותנו, על טעם החיים ועל מה שעושה אותם ראויים לחיותם. הפרק הזה הוא פרק חגיגי שמתפרסם סביב חג הפסח אבל גם מציין 6 שנים לפודקאסט הזה ולכן חזרתי לאורח הראשון שלי, ד"ר טל בן-שחר. חבר וקולגה ומומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית. הפעם - נכיר אותו בדרך חדשה, באמצעות  שאלות ה""תּוֹדוּ לִיסְט". נצלול לתוך חווית החיים שלו, לזכרונות מבית ההורים, לתהליכים שעזרו לו לצמוח, ולשאלה - איך בונים ספירלה חיובית בחיים. נשמע גם על המחקרים האחרונים בתחום המדע של האושר, המוכיחים שכאשר אנחנו מודעים ומזהים את החיובי בחיינו, לא רק שזה עוזר לנו לחוש רגשות יותר חיוביים, ולהיות יותר שמחים ומסופקים במה שיש לנו, אלא שזה גם מפחית מהעוצמה שיש לרגשות השליליים שלנו, עוזר לנו לשאת את העצב והכאב, לבנות חוסן ולחזק את מערכת החיסון  

את הפרק הנוכחי, אני מקליטה בירושלים. שוב רוחות מלחמה, שוב אזעקות בלילה, שוב דאגה נוראית גם לשלום הדמוקרטיה. ובדרך למחאה בירושלים, עצרתי לפגוש את שאנן סטריט לשיחה מלב אל לב. האיש שכתב את השיר "חדוות המאבק" ומעיד בו על עצמו : "ולא אזנח ולא אזניח את חדוות המאבק/ כי יש כחול אחרי הפיח ויש אויר בין האבק". שאנן סטריט הוא מוזיקאי, סולן הדג נחש, כותב טקסטים, תסריטאי, סופר, פעיל חברתי, ואיש שלא התייאש מלדבר על שלום. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על הילדות שלו ועל אירועים מכוננים, על הכתיבה והמוזיקה ככוח מרפא בחייו, על העצב ועל אובדנים שידע, על העין שלו שייבשה מדמעות בגיל חמש ונותרה כך עד גיל 45, ועל זרם הדמעות שנפתח בבת אחת. שיחה שתכניס לכם אויר בתוך ענן האבק של הימים האלה  

האביב בפתח, ריחות של פריחה באוויר, הטבע מתחדש,  הימים מתארכים אבל עדיין קשה לנו לנשום, ועדיין לא רואים את האור שבקצה המלחמה הזו. בפתיחת הספר האוטוביוגרפי של האורחת שלי מופיע המוטו מתוך שיר של לאונרד כהן - "יש סדק, הוא אומר, "יש סדק בכל דבר, ככה נכנס האור". גם אנחנו מתפללים ומייחלים שיתרחב כבר הסדק. בשיחה שלנו היום נדבר גם על רגעי החושך וגם על הסדקים. נדבר על האופן שבו לבנת פורן ידעה לאורך המסע האישי שלה, ממש להכנס עם המרפקים שלה דרך הסדקים וליצור עוד מרחב שדרכו נכנס אור לחייה. לבנת פורן הקימה ב2005 את חברת  "זכותי" במטרה לעזור לאנשים לקבל את המגיע להם בעקבות מצב רפואי לקוי, אירוע תאונתי או מחלה,בעשורים שמאז הוקמה החברה, היא סייעה למאות אלפי אנשים שנפצעו או חלו לממש את זכויותיהם בסבך הבירוקרטיה. "זכותי" היא מפעל החיים של לבנת וגם השליחות שלה, אבל  מעטים יודעים באיזה עמל, יזע, דרך חתחתים היא היתה לפסוע על מנת לממש את הפוטנציאל הגלום בה עצמה, ולצמוח מתוך ילדות קשה, שבה חוותה הזנחה, נידוי ובדידות. נפגשנו לשיחה מרגשת במיוחד - על מימוש זכויות, אבל לא אלה הכלכליות, אלא יותר מהכל - על הזכות לשנות את מצבי, לא להישאר קורבן של הקשיים והנסיבות שלי. להמציא לעצמי את הגלגל. זו שיחה על מרדנות, ויזמות, על בדידות ועל הכוח המרפא של האהבה, על מותו של בנה הבכור ועל ההחלטה האמיצה שלה, זו שהיא נדרשת לה בכל יום מחדש - להמשיך ולבחור בחיים. 

מי שהמציא את המונח "גיל המעבר" עשה עבודה יפה בהטעיית הציבור. נעצר על איזו נקודה בזמן והכריז: זה גיל המעבר. בה' הידיעה!  כאילו שלפני זה לא עשינו מעברים משמעותיים. ומה עם המעבר שלנו מזחילה להליכה? ואח"כ מילדי גן לבית הספר, והמעבר הדרמטי לתוך גיל ההתבגרות ולמקלחת ההורמונים ששטפה אותנו, והמעבר מהחופש שלנו למדי צבא? והמעבר מרווקות לתוך  זוגיות, והמעבר מלהיות אישה עצמאית  להיות אמא שתלוים בה, ועוד ועוד, כי זה סיפור חיינו, רצף של מעברים דרך שלבי החיים, והסתגלות שנדרשת מול כל שלב.  ובכל זאת, מכל המעברים כולם זכינו אנו הנשים בטווח שבין גיל 40 ל-55 פלוס מינוס - למותג משלנו, מלא כבוד והדר. ( וזו עוד גרסה משופרת. עד לא מזמן קראו לשלב הזה "גיל הבלות") לא נכחיש את העובדה שכמו כל מעבר בחיינו, גם לשנים האלה יש מאפיינים ייחודיים. זו עשויה להיות תקופה משברית, וגם תקופה מצמיחה וגם שני הדברים בו זמנית.  לצורך שיחה עמוקה על מצבנו הרגשי סביב תקופת החיים הזו - התארחתי בפודקאסט הנהדר "גיל המעבר" ואתם מוזמנות (ומוזמנים!) לשמוע גם על הפוטנציאל המופלא שיש בתקופות של מעבר, שמזמינות אותנו לחשב מסלולים מחדש, לדייק את הצרכים שלנו, להיפרד ממה שפג תוקפו ולהתחדש במנגנונים חדשים.  בכוונה אני מזמינה כאן להאזנה גם אתכם הגברים, בני הזוג של נשים המטיילות עכשיו דרך הנופים המרתקים של "גיל המעבר" בחייהן כדי שתבינו אותן טוב יותר. (ואולי תהרהרו גם בגיל המעבר שלכם) 

בשיר "שלל שרב", אחד השירים הכי תל-אביביים של מאיר אריאל, הוא מתאר ליל-חיזורים טיפוסי, כזה שבו "אנשים יוצאים לחפש מקרה שיקרה,אם אפשר במקרה", ומנסח בדרכו הנהדרת את המשאלה המוכרת למצוא אהבה, בקלות, בהפתעה, בלי שבכלל נצטרך לחפש אותה.  אבל כל מי שמכיר את עולם הדייטינג יודע שלרוב זה מרגיש רחוק מאד מהתאור הזה, והרבה יותר כמו "אודישן", או ראיון עבודה.  רוב הדייטים מתנהלים כמו פגישה שאליה הגענו עם רשימת משאלות מוקדמות המנוסחות בליבנו לגבי נסיך או נסיכת החלומות שלנו,  במטרה לברר כמה שיותר מהר האם "נועדנו או לא". אז לרגל "וולנטיינס דיי",  נפגשנו לשיחה על האפשרות לעשות את זה קצת אחרת - לבוא לדייט כמו לפגישת "סרנדיפיטי", כזו שאין לנו ממנה שום דרישות מוקדמות. "סרנדיפיטי - דברים טובים שקורים לנו במקרה - הוא מושג שזוכה לתשומת לב מחקרית ולענין רב בשנים האחרונות. האורחת שלי, אסנת מירון, היא מומחית ברישות חברתי החוקרת שנים רבות את רעיון הסרנדיפיטי ומובילה קהילה גדולה סביב הנושא. בפרק הנוכחי אנחנו מדברות על האפשרות להשאיר מקום להפתעות - בדרך לאהבה

אני מלמדת את הילדים שלי לעשות דברים מסוכנים בזהירות - אמרה לי פעם חברה שלי, באחד מטיולי הטבע שלנו עם ילדינו הקטנים, כשתמהתי איך היא ממשיכה לשמור על קור רוח כזה בעוד ילדיה הקטנים מטפסים על כל עץ שזיהו בסביבה. חשבתי הרבה על המשפט ההוא-האם אפשר לעשות דברים מסוכנים בזהירות?  ולחנך את עצמנו לזה?גם האורח שלי בפרק הזה, ספר לי שאם יש משהו שהוא מאחל לעצמו לשנה החדשה הזו, ולחיים בכלל, זה לא לפחד להמשיך ולקחת סיכונים.  אז היום נדבר על "שריר הנפש" החשוב הזה, על התעוזה להמשיך ולקחת סיכון כדי לגדול ולהתפתח.  דן אריאלי,  הוא פרופסור ישראלי לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית. הוא חוקר בעל שם עולמי, המקדיש את חייו לשאלות על האופן שבו אנחנו בני האדם מקבלים החלטות, ולהבנת הכשלים העומדים בדרכנו . בשיחה אמיצה אנחנו מדברים על איך  לוקחים סיכונים וחוזרים הביתה בשלום? על מקומם של המזל והגורל בחיינו,  על תקופות של מתח וסכנה ועל האופן שבו הן פוגעות ביכולות שלנו, וגם על המסע האישי של דן בחייו

כשאתה מתחיל לפסוע בדרך - הדרך מופיעה, כתב המשורר הפרסי רומי. כניסתה של שנת 2025 היא הזדמנות טובה להסתכל קצת קדימה על הדרך שלנו. לנסות להציב יעדים בוויז של חיינו. בתחילת שנה אני באופן אישי אוהבת להרים רחפן, להסתכל קדימה ומלמעלה - לשאול את עצמי - באיזה שבילים מוכרים אני אמשיך לפסוע? איזה דרכים חדשות יפתחו לי ? כי אני אדם  שאוהב התחדשויות ואני זקוקה להן,  אז הפרק הנוכחי והפותח של השנה, הוא פרק הפוך. פרק שבו ליאור שואל ואני עונה. ליאור פרנקל אירח אותי בפודקאסט המצוין שלו "פופקורן", לשיחה - גם על המסע הפרטי שלי וגם על האופן שבו אני מלווה מסעות של אחרים,  ובעיקר על השאלה מה עוזר לנו גם למצוא את הדרך שלנו וגם להנות ממנה. דיברנו בשיחה הזו - על הילדות שלי, על השנים בהן צעדתי בתוך ערפל, לא בתור מטאפורה, ערפל באמת, בגלל לקות ראיה קשה שאתה נולדתי, כמעט עיוורון,  סיפרתי לו מה תמיד עוזר לי לנווט, ועל הכלים שיש לי בתרמיל שלי, כאלה שעוזרים לי לראות יותר טוב, מקווה שתמצאו אותם משמעותיים גם לדרך שלכם  

  עם היד על הלב תענו לי בכנות - האם אתם מנהלים מערכת יחסים לא בריאה עם איזה הרגל שמנהל אתכם? איזו התנהגות שלכם שברור לכם שהיא לא לטובתכם אבל אתם חוזרים אליה שוב ושוב, ומסבירים לעצמכם שברגע שתרצו תוכלו להפסיק (בא לכם את הכוס קפה החמישית או עוד מנת סוכר או להמשיך ולגלוש שעות על גבי שעות באינטרנט במקום לעשות את העבודה שלכם… ) אם עניתם שכן (ונראה לי שרובנו יכולים לחתום לפחות על משהו אחד מהרשימות שמניתי) אם אתם מוצאים את עצמכם אפשהו על הרצף ההתנהגותי הזה - אני חושבת שתמצאו את השיחה בפרק הנוכחי, משמעותית עבורכם.  היום נדבר על התמכרות בכלל ועל הרגלי ההתמכרות הקטנים שלנו בפרט.נדבר על הקושי המובנה שיש בעידן שבו אנחנו חיים, עידן שמציף אותנו בדופמין, אותו הורמון או נוירוטרנסמיטר   שהמוח שלנו כל כך זקוק לו, אבל גם מסתבך איתו. נדבר על עולם שמוציא אותנו משיווי משקל באמצעות אין ספור חומרים ממכרים שהנגישות שלנו אליהם הפכה קלה מתמיד, רק לחיצת כפתור וזה מולנו על המסך, הדבר הזה שמסב לנו עונג. רק לשלוח הודעת ווצאפ קטנה והחומר המתוק כבר אצלי בדלת עם שליח. נדבר על חיים בעידן שבו יש כל כך הרבה קושי, מצוקה וסטרס  ואנחנו כמהים יותר מאי פעם למצוא רגיעה ומפלט. נדבר גם על החיים בישראל כרגע, על מה עושה לנו טראומה ממושכת, - בהקשר הזה של ההרגלים המגונים שלנו והגלישה לתוך התמכרות. האורח שלי, פרופסור שאולי לב רן, הוא אדם שמקדיש את חייו לטיפול בהתמכרויות, ומחזיק בעמדה מלאת אופטימיות וגם חמלה, למול הנטייה האנושית להתמכרות לצד האמונה שאפשר לתקן. לב רן הוא פסיכיאטר, פרופסור חבר בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי המרכז הישראלי להתמכרויות, המוסד המוביל בארץ בתחום המחקר והטיפול בהתמכרויות. מוזמנים לשיחה אישית, מרגשת וגם מעודדת עם רופא מיוחד של הגוף והנפש  

מכירים את האמרה - "מה שיוצא אני מרוצה"?  היא מיוחסת לגננות, ונועדה למנוע מראש טענות ומענות מצד הילדים/הלקוחות ששלפו כרגע דווקא את הממתק שהם פחות אוהבים מתוך שקית ההפתעות.  אבל לפני מספר חודשים במהלך הרצאה שלי בפני גננות, ציטטתי את המשפט הזה שלהן ולהפתעתי הן עצרו אותי מיד ותיקנו : "לא!  אנחנו כבר לא משתמשות במשפט הזה!  לאחרונה אנחנו מלמדות את הילדים ש- "למרות שרציתי משהו אחר, עם מה שיצא אני מסתדר".  חשבתי לעצמי שזה אחד השיעורים החשובים שגננות יכולות ללמד את ילדי הגן, וכולנו צריכים ללמוד באוניברסיטה של החיים - איך להסתדר ולהתאים את עצמנו להפתעות הפחות נעימות שנקרות בדרכנו, לתקלות, לשיבושים, למה שקורה כשהתוכנית לא מתממשת בדיוק כמו שחזינו אותה.  אז היום נדבר על אחד משרירי הנפש הכי חשובים להסתגלות שלנו -  על היכולת לאלתר.  האורחת שלי היא מומחית בתחום, אורית וולף היא לא רק מוזיקאית מחוננת, ופסנתרנית בעלת שם עולמי, אלא גם מלמדת ומרצה על אלתור, יצירתיות, חדשנות וחותם אישי.  בשיחה מלבבת היא מספרת לי איך ה"בלק אאוט" הראשון שהיא חטפה על הבמה בקונצרט מכובד, שלח אותה למסע חיים, ללמוד איך להכין את עצמה לכל מה שאי אפשר להתכונן אליו. שיחה משובצת גם בפרקטיקות ורעיונות שתוכלו ליישם בחיים שלכם, כשגם אתם צריכים למצוא איזה מעקף באמצע דרך שנחסמה לכם, או חלון להיכנס דרכו כשהדלת נטרקת

בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם נכתב - " ויאמר אלוהים - לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". וכך מרגע שנולד האדם, נולדה לצידו מערכת יחסים מרכזית ומשמעותית, כזו שתעזור לו לגדול ולהתפתח. בפרק הנוכחי נדבר על ה"עזר שבעדי". על האופן שבו אנחנו מווסתים את עצמנו, ממש ברמה של מערכת העצבים שלנו, באמצעות האנשים הקרובים והמיטיבים של חיינו. מבחינה ביולוגית, הגוף שלנו שואף להומאוסטזיס כלומר לאיזון, הגוף שואף להיות במצב שבו התנאים הפיזיקליים והכימיים הפנימיים שלנו נשארים יציבים ומתאימים לפעילות המיטבית שלנו. בכל פעם שהאיזון הזה מופר, הגוף מפעיל תהליכים שונים כדי לנסות ולתקן, אלה תהליכי הוויסות. בפרק הנוכחי נשוחח על האופן שבו תהליכי הוויסות הגופניים והנפשיים שלנו - תלוים בזולת שאתנו. זו תלות טובה, זה צורך קיומי, ובמיוחד בתקופות של משבר, נתאר את מערכת ההפעלה שנולדנו איתה, מערכת שעוזרת לנו להושיט יד אל הזולת, לבקש עזרה ולעזור. המערכת שעושה אותנו מחוברים לטובה. ננסה כמו תמיד להציע לכם גם תובנות אבל גם פעולות שתוכלו לעשות כדי "להשתמש" טוב יותר בקשרים שלכם, כמשאב ריפוי עבורכם וגם להיות משאב ריפוי עבור אחרים. האורחת שלי לשיחה היא מיכל זיו, היא פסיכולוגית חינוכית מומחית. מנהלת מרכז "אפשרויות" לאבחון וטיפול לילדים והורים. מלמדת ומדריכה על טיפול מבוסס התקשרות.. עוד לפני ה7 לאוקטובר היא עסקה בתחום הטראומה ומאז ביתר שאת, היא מדריכה ומטפלת באנשים ועוזרת להם להשתמש במתנה ההדדית של הקשרים הבינאישיים שלהם, כגורם מווסת.  

במיוחד לסוכות, אירחתי ב"סוכה הנפשית שלי" 5 חברים חדשים בחיי, התקבצנו ביחד, חתיכות מחלקי הפאזל של החברה הישראלית ותראו מה יצא כשמוכנים להתעניין באמת אחד בשני. הכרנו לפני מספר חודשים במסגרת תוכנית שנקראת "המעבדה לחיבורים", יוזמה של הפדרציה היהודית של ניו יורק, במטרה לקדם לכידות חברתית דרך עשיה משותפת.  משתתפים בתוכנית הזו  אלה ש"תורתם אמונתם", וכאלה שרק הדיבור על אלוהים עושה להם לזוז באי נוחות בכיסא. יש כמה שעומדים כבר כמעט שנתיים בקפלן, וכאלה שעומדים בצמתים אחרים. יש מי שחולם על פדרציה יהודית פלשתינאית שתקום כאן יום אחד, ויש מי שחולם על מדינה יהודית הלכתית. יש כאלה שעבורם האדמה היא קדושה, ואת אלה שעבורם הנאמנות למשפחה היא ערך עליון, יש כאלה שמבקשים לא להכנס לשום תווית. בקיצור הבנתם - חילוניים ודתיים, ליברליים ושמרנים, ימין ושמאל - מכל וכל.  אנחנו כבר כמה חודשים בדרכים  מנסים לסלול איזה נתיב שעליו נוכל לצעוד יחד, ולמצוא איך אנחנו יכולים להיות שותפים. איך עושים "אנחנו". בפרק הזה, סביב השולחן שלי באולפן מתארחים  5 מתוך החברים - רמזי הוא בדואי מרהט, יזם ומוביל טכנולוגי, מייסד ומנכ"ל עמותת science club , מעיhן היא חרדית מבית שמש, והיא מנהלת עירונית של תוכנית אורבן 95 בבית שמש, תוכנית המנגישה את המרחב הציבורי לקטנטנים, מיכל- מהישוב מורשת שבצפון' היא מנהלת התכניות בעמותת פעמונים - עמותה המסייעת ליחידים ולמשפחות לנהל חיים כלכליים מאוזנים. עדי מירושלים, היא הבעלים והסמנכ"לית של אתר החדשות "כיפה" והיא עוסקת כבר למעלה מעשרים שנה בתחום התקשורת וקשרי ממשל. עמרי מתל אביב, מנהל קריאטיב, תסריטאי ויוצר תוכן, פעיל במערך ההסברה נגד אנטישמיות. ואנוכי - פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית מהוד השרון.  6 אנשים שצמחו בבתי גידול שונים, באזורים גאוגרפיים אחרים, עם תפיסה פוליטית שונה, עם מקצועות שונים, ועם אהבה מאד דומה ועמוקה לבית הזה שלנו - ישראל. בשיחה אישית, מלב אל לב - שיחקנו יחד במשחק ה"תודו ליסט" ובאמצעות שאלות ההודיה - חלקנו אחד עם השני זכרונות ותקוות, סיפרנו על אבא ואמא, על המשפחות בהן צמחנו ועל אלה שיצרנו בהתבגרותנו, על אתגרים שעברנו, על המקומות האהובים עלינו כאן בארץ וגם קצת על החלומות שלנו לעתיד. לא דיברנו פוליטיקה, דיברנו "אנושיות" .לא דיברנו "מגזר", דיברנו חוויה פרטית ואישית.ועשינו לנו סוכת שלום, סוכה של שלום בתוכנו. בדיוק כמו המשאלה ההיא של שלומית שעליה אנחנו שרים מילדות   אם גם אתם רוצים לפתוח שולחן בסוכה שלכם או סביב ארוח החברים הבא - מוזמנים להכיר את ה"תודו ליסט"   בלינק - https://tinyurl.com/2v4ey55c עוד על הקולאב, מעבדת החיבורים' תוכלו למצוא בלינק הזה  https://www.colab.org.il/

בתוך המציאות הישראלית הכל כך מורכבת בשנה/שנתים האחרונות, הספוגה בכאב ובדאגה, יש לא מעט ייאוש, ולא פעם רצון לברוח, להמריא מכאן לאנשהו, למקום שקט ובטוח, כזה שבו השמים לא מטפטפים טילים או רסיסי יירוט, כזה שלא צריך לצרוך בו חדשות על בסיס שעתי.  רבים מפנזטים על חופשה, או רילוקיישן, או סתם הרפייה זמנית עד שהעניינים יסתדרו כאן ומישהו יתקן בשבילנו את המציאות.  אבל זה לא באמת אפשרי, עבור רובנו, אפילו כשאנחנו נוסעים, אנחנו מופתעים לא פעם לגלות שארזנו גם את עצמנו במזוודה, עם כל ענייני הלב/הדאגות/הטרדות, והחיבור העמוק שיש לנו לבית שלנו, כאן בישראל. אז לכבוד השנה החדשה - קבלו את מה שאני מכנה "חומר מרחיב תודעה - גרסת הסאחית" (הגירסה שלי),  הנה כמה דברים שאני עושה כדי להתרחב בימים של צמצום, כדי לא להרגיש נחנקת, כדי להיזכר בטעם החיים ובמשמעותם.  לפני כמה שבועות אירחה אותי תאיר מורדוך בפודקאסט שלה. באתי לדבר אתה על האפשרות לצאת למסעות, להגביר את תחושת האנרגיה והחיוניות שלנו, ולגלות תגליות, גם בלי להחתים דרכון. אז הנה השיחה שלנו, ואני מאמינה שהיא תעודד אתכם בימים המורכבים האלה. ואמן שתשפ"ה תשיב אלינו במהרה את החטופים שלנו, את החיילים שלנו, את המדינה למסלול של תיקון ושיקום, ואת תחושת השפיות בבית הזה שלנו

שולה מודן, היא פסיכותראפיסטית, סופרת, עורכת, אשה רבת פעלים. ממש לאחרונה היא חגגה יומולדת 80 ובצמוד לזה היא חוגגת גם את לידתו של ספר חדש שלה. הזמנתי אותה לשיחה, ביקשתי לשמוע ממנה: "מה את כבר סוף סוף מבינה על החיים בגיל 80?  ועל איך זה להיות בת 80? היא צחקה ואמרה לי מיד : "אני לא ממליצה", אז פירטתי ואמרתי שאני רוצה ללמוד מחוכמת הדרך שלה, כי היא אשה חכמה מאד בעיני, והיא אמרה שוב - "תראי, הרי כל אחד חורש את אדמתו בעצמו".. אז תספרי לי הנוף , ביקשתי ממנה, כי שולה יודעת לספר על נוף,  על נוף פיזי ועל נופי הנפש, והיא מנסחת את זה כבר שנים רבות בכל העשייה המיוחדת והמגוונת שלה. הספר החדש שלה - "כל יום בולע שמש", נכתב בעקבות חוויה שעברה לפני חמש שנים כשהתאשפזה באיכילוב, אשפוז טראומטי,של מחלה בימי קורונה ובידוד. בימים ההם של בגידת הגוף, העסיקה אותה מאד השאלה - איך אפשר לחיות כשמחכים למוות? כמה שנים אח"כ היא כתבה על זה רומןץ במרכזו - חיבור מפתיע בין אשה שמאושפזת באיכילוב, המחליטה בלילה אחד של כמעט יאוש, לברוח לכמה שעות החוצה, אל הספסל שברחוב, ספסל, שעליו היא תפגוש הומלס.  הספר עוסק בשאלות עמוקות על החיים ועל המוות, על הומלסיות ובית, על רכוש והיעדרו. וגם על האפשרות לחיבורי נשמה מפתיעים שהחיים מזמנים לנו. בעמודים הראשונים היא כותבת כך - "בלילה השישי בבית החולים, בבידוד, מיוסרת, הגיחה מתוכי ההבנה שבכל יום, אני מידרדרת יותר ויותר, מחליקה לעומקו של בור. יכולה פחות, מתקשה בפעולות פשוטות, נחטפים ממני חלקיי המוכרים, בגדיי הרגליי, הגנותי, מעשיי ומחשבותי… כוח זר השתלט עלי. כבו לי האורות של עצמי". המשפטים האלה נשמעים כאילו נכתבו על כולנו, היום. על החוויה הישראלית שלנו עכשיו, על כך שנחטפים מאתנו חלקיינו המוכרים. רבים חווים את התקופה הזו כבור, ומרגישים גם הם את החשיכה הזו של "כבו לי האורות של עצמי".  מוזמנים לשיחה על השאלה מה ניתן לעשות כדי להדליק את האור בחזרה.   

אנחנו רגילים לשאול את עצמנו - מה אנחנו חייבים לילדים שלנו? איך להיות הורים טובים? אבל בשיחה הזו, הפכנו את השאלה - "מה הילדים שלנו חייבים לנו?" והאם בכלל?  ומה עושים עם התלות שלנו בילדינו? עם המשאלות והאכזבות והשמחות והדאגות,וכל עיסקת החבילה הרגשית הזו הכרוכה בחווית האימהות.  האורחת שלי היא  ליהיא לפיד, עיתונאית, פעילה חברתית, צלמת וסופרת. היא פרסמה 13 ספרים, ברבים מהם היא משרטטת קווים לדמות החוויה האימהית. ליהיא היא בעצמה אמא לשני ילדים. בתה יעלי שאובחנה כבר לפני שנים על הרצף האוטיסטי,היא ילדה מיוחדת שהפכה את ליהיא לאמא מיוחדת ועיצבה גם משהו בתחושת השליחות שלה - להשמיע את קולם של אנשים מיוחדים, לעשות להם מקום בשולחן המשפחתי ושייכות במרקם החברתי. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על הקשר המורכב והפלאי הזה שבין הורים לילדיהם. על קירבה ומרחק, משאלות ואכזבות, שייכות וזרות. אני בטוחה שתתחברו או כ"ילדים של" אמא כלשהי… או  כ"הורים של" ילד כלשהו, או גם וגם

"עוד לא אבדה תקוותנו" - מזכיר לנו ההמנון הלאומי שלנו, אבל בימים האלה - נראה שצריך להתפלל לא רק לשלומנו ולהישרדותנו אלא גם ליכולת שלנו לשמור על התקווה.   תקוה, יש הגורסים, היא מה שנשאר לנו "להחזיק" כשאין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות, אבל בפרק הנוכחי נדבר על תקווה פעילה- על תקווה שכרוכה בהגדרת מטרות ברות מימוש ובחתירה בלתי נלאית למימושן. נספר על מחקרי המדע של התקווה, ונצייד אתכם לא רק במחשבות אלא גם בטכניקות שיעזרו לכם למלא את מחסני התקווה שלכם שהתרוקנו. האורח שלי, פרופ' בן קורן הוא רופא, אונקולוג בכיר, והוא גם חוקר כבר למעלה מ 20 שנה את המדע של התקווה. יחד עם אשתו דבורה, מטפלת משפחתית  הקים את ארגון "גישה לחיים", שמציע סדנאות תקוה לאנשים. בשיחה מרגשת במיוחד הוא מספר לי על חייו, על תפיסת עולמו ועל השליחות המקצועית שלו. בימים עכורים שכאלה, השיחה והמפגש שלי עם פרופסור קורן היו קרניים של אור ומזור לנפש. אני בטוחה שכך תרגישו גם אתם כשתאזינו. ואם אתם רוצים לבחון את עצמכם - עד כמה אתם "תקוותיים" - הנה המדד - the adult hope scale מתורגם לעברית - https://forms.gle/55oVriKEkanKM4KN7