עמית ושרה דיברו על הבחירה בתמונה שמעבירים לקצין העיר, על האובדן הכפול שחווה עמית, נפילתו של אורן והתאבדותו של אחיו השני, יריב, כתוצאה מהשכול הלא מטופל של יריב; חשיבות הטיפול; יום הזיכרון הראשון של שרה; המפגש הראשון של עמית עם עמותת ״האחים שלנו״, משמעות צמד המילים ״הותר לפרסום״ שקיבל משמעות מחודשת עבור שניהם; הסיפורים שהתגלו במהלך השבעה על האחים; מה האובדן עשה לאמונה? ועל היכולת לתמלל את התחושות ובעיקר - הבחירה בחיים.
זוהר ויוגב דיברו על רגע הבשורה של כל אחד: יוגב שבמשך 3 ימים חיפש את אחיו בכל מקום עד שקיבל שיחת טלפון מקורב משפחה שבישר לו את הנורא מכל, ועל הסוד שנאלץ לשאת עמו עד הדפיקה בדלת שתבשר להוריו.
ההבדל בין ההתמודדות של ההורים לעומת זו של האחים ועל הציפייה להזדקן ביחד; על איך אפשר לבנות את עצמך מחדש; הפחד מלהתרסק; על החגים המשותפים בלי האחים; שימוש בהומור שחור להקלה על הכאב; ופעולות ההנצחה שכל אחד מהם נוקט.
דבורי ואור דיברו על אחוות האחים המשותפת, הליווי המשותף שלהם את אחיהם, דבורי במשך 9 ימים ואור במשך 25 שנה, ועל השאלה שנשאל אור ללא הפסקה – מה היה מעדיף, לקבל את הדפיקה על הדלת שמודיעה על הבשורה או לחיות 25 שנה לצד אחיו עם פגיעת ראש קשה?
תחושת השמחה של יצירת תא משפחתי אל מול תחושת הפספוס שלאח שנפל לא תהיה הזדמנות כזו; המשפט שנחקק בזיכרון של דבורי שמלווה אותה עד היום, ״תשמרי על אמא״; על האנשים שלאט לאט נעלמו מהחיים, על המחויבות לאח ועל העזיבה של אור את עבודת חלומותיו כדי לעזור למשפחה; המשפחה של דבורי שהתפרקה; החשש של אור מיום הזיכרון ומחגיגות יום העצמאות; ועל הקליע שקיבל מתנה מידידה שאיתו מסתובב מאז ההלוויה של אחיו.וכיצד זכתה שירה-אמונה לדעת מה זה קבל כדורי בזכות אחיה.
השתיים דיברו על השאלה כיצד להגדיר את אח שלי שנהרג? בין אידיאליזציה למציאות, הצבעוניות של האדם בחייו ובמותו, החיים החדשים שמתחילים לאחר שהאחים נהרגו, משפטי תנחומים שמטרגרים אותנו ותהליך שיום הכאב.
יחד דיברו על הדפיקה בדלת ששינתה הכל; הזכרונות האישיים מהאח שנפל; ההבדל שבין שכול צה״לי אל מול שכול אזרחי; מה השתנה אצל כל אחד מהם בעקבות השכול, במישור המשפחתי, האישי והחברתי; ״שנת הסטאז׳״, כפי שמכנה ציפי את השנה הראשונה הקשה מכל, שבה הכל נחווה בפעם הראשונה במתכונת החדשה: ימי חג ומועד, יום הולדת, יום זיכרון ויום עצמאות.
בשיחה דיברו השתיים על ההבדל שבין הנצחת אח שנהרג באירוע פרטני לבין הנצחה והרצון שלא יישכח בין אלפי ההרוגים והנרצחים מאז פרוץ המלחמה הנוכחית.
העיסוק בהנצחה המשפחתית והאישית, על השינוי שחל בהילה מאז 7.10, בעקבות נפילתו של איתי ועל השאלה - האם איתי או שלומי היו מעוניינים שכך ינציחו אותם?
שיחה בין מקימות העמותה ובה עירית ונוי משתפות כיצד הצליחה עירית לדבר בפעם הראשונה, בזכות נוי, על אחיה אחרי 25 שנה; החיים לצד השכול והאבל; הקושי לתמלל את התחושות השונות בתור ״אחות שקופה״ ועל המפגש עם אלה החיים בגישת ״cool להיות שכול״, בגובה העיניים, באותנטיות, בלי מסיכות, וההבנה שאמנם איבדת אח או אחות, אבל קיבלת אחים על מלא.
כוחה של העמותה - הבחירה בחיים ומתן תשומת הלב לנו, האחים, לחיים האישיים שלנו, לסיפורים המשותפים, הרצונות, התשוקות, החלומות, שהשתנו מאז נפילת האח/האחות.
והטיפ של עירית ונוי - איך אפשר להתמודד עם השכול ולהצליח לחיות לצידו.