האם זה הגיוני בכלל לצפות מעצמנו לעבור ממצב קיצון לחיים כרגיל?
אז לא, הגוף לא עובד עם כפתורי ON ו-OFF.
הוא זוכר. הוא מגיב. לפעמים הוא מחכה. ואז, כשהכול “נגמר”, זה פתאום מתפרץ.
המלחמה שמה לנו זרקור על המעבר החד הזה, אבל הוא קורה לנו גם בחיים בהרבה רגעים קטנים שאנחנו לא שמים לב ואנחנו מתעלמים ומפספסים.
אז איך יכול להיות שדווקא כשיש שקט- מגיעה העייפות, החרדה, הדיכאון?
למה דווקא אחרי שהצלחתי, כשהכול הסתדר, דווקא אז הלב נשבר והריקנות מגיעה?
בואי ליחצי פליי ונעבור את המעבר הזה ביחד.