להב הלוי בכלל לא תכנן להיות מעצב גרפי, הוא הלך לבצלאל להבחן לעיצוב תעשייתי, ובמקרה מצא את עצמו בתקש”ח. רק אחרי כמעט עשור בניו-יורק , הוא הסכים להפוך להיות מעצב גרפי. בשיחה דיברנו על השינויים שעברו על העולם שלנו, על דברים חולפים ועל אמיתות נצחיות, זה לא פרק מלא באקשן אייטמז טקטיים, אלא צעד אחורה, לתמונה הגדולה - שיחה על עיצוב, פרסום, כסף, מטרות גדולות ונקודות קטנות של אושר בתוך המציאות השוחקת. דיברנו על ההבדל בין מיתוג היום לבין פעם, על המרחב הציבורי, על המשמעות האמיתית מאחורי חווית משתמש. להב לא מפחד להגיד שלא כל מסעדה צריכה מיתוג, שהוא מעצב לוגואים באינדיזיין כי ללמוד תוכנה חדשה זה בזבוז זמן מבחינתו, הוא לא מבין מה המעצבים בוויז עושים כל היום כי העיצוב לא טוב, ואין לו בעיה להודות שמסמך אסטרטגיה של 48 עמודים לרוב מכיל 46 עמודים של קשקוש ושרוב העסקים לא צריכים כזה (כולל דוגמה לארגון שכן צריך). כמו מורה טוב, הוא יורה ביקורת חדה ומדוייקת על העולם והמרחב הציבורי, אבל באותה נשימה הוא מקבל בהרבה אמפתיה והבנה את המקום של עיצוב בעולם, את האדישות של הדור שלנו לפוליטיקה ואת העובדה שבסוף יש בני אדם שצורכים את העבודה שלנו - והטבע האנושי לא לא משתנה בקצב של הטכנולוגיה