באחד הרגעים בשיחה שלנו, יונת אומרת...איזה ״מזל״ שלי זה קרה אחרי שהספקתי לחיות חיים שלמים כרואה. כאילו שאפשר לקבל את זה בשקט, את העובדה שאתה מתעוור בשיא חייך אי שם בחלק האחרון של שנות ה-50 שלך.
זאת דוגמה מייצגת בעיני של יונת, שרואה את החיובי ורואה את מה שכן ולא את מה שחסר. את כל זה היא מתבלת ביכולת תיאורית שמשאירה אותי מלא פליאה. אולי זה הפיצוי של אובדן ראיה שהופך את היכולת המילולית לכל כך מפורטת, אולי זה בכלל טבעי אצלה - מה שבטוח, לשמוע את יונת מתארת את החוויות שלה זה מרתק.
יונת לא מטיילת בקבוצות עוורים, ולא חותרת בקייאק עם עוד מישהו. היא עושה את הכל ״רגיל״. יחד עם זה, היא לא מתכחשת לקושי ולצורך שלה בעזרה. כל זה הוא הבסיס ל״מנוע״ שלה, שמביא אותה להמשיך ולחוות את המסעות שלה בצורה הכי חזקה שאפשר.