על אף שהתרבות הדיגיטלית נתפסת אצלו כנקודת שבר, שתייצר עתיד שונה בתכלית מהעבר, ג’רמי פוגל סבור שהדרך היחידה לייצר מרחק ביקורתי מהעולם החדש שאנו משוקעים בו, היא להתבונן בו דרך עיניה של הפילוסופיה העתיקה. אך איזה כוח ישכנע אותנו שכדאי לצאת מהמערה, בתרבות הכופרת בהנחות היסוד של אפלטון?

כוונת הפרק הייתה לסקור מספר טכנולוגיות מפציעות, אך רועי הסביר מדוע לדעתו בינה מלאכותית היא המחולל המרכזי של כל חידוש עתידי, וביקש להתמקד בה. הפרק פורש חזון אוטופי וטרנס הומניסטי של חיים עם בינה מלאכותית כללית עוד בעשור הקרוב, כשהכלכלה הופכת למוזרה וממוקדת בייחוד האנושי. אבל אפילו האוטופיסט הנלהב מכיר לבסוף בסיכוי הגובר לכך, שהכח האדיר הזה ינוצל לרעת המין האנושי

איך הגענו מהפדרציה של סטאר טרק לגלעד של מרגרט אטווד? כז’אנר, המדע הבדיוני של המאה ה21 משנה את יחסו לדת, רוח וקסם, והדבר הופך גם את המד”ב לפנטסיה. זה מאפשר לז’אנר לבטא מסרים מורכבים יותר לגבי מקומם של הדת, הספיריטואליזם או המיתוס בחברה כיום, אבל איך נראית בחירה חילונית הומניסטית, בעולם שבו לא ניתן עוד להבחין בין מדע וטכנולוגיה לדת, רוח, וקסם? פרק סולו המבוסס על הרצאות בנושא בכנסי האגודה למד”ב ופנטסיה

בעידן שבו האמון במדע חווה טלטלה, הצצה לפילוסופיה של המדע מגלה, כי לא כל כך פשוט להצדיק אותה כצורת הידע מועדפת. דת ופמיניזם מוצאים את עצמם באותו צד של המתרס, כצורות ידע שמבקרות את המדע, אך האם אפשר להיות מחויבים גם לערכים חברתיים וגם למדע? פילוסופיה תהליכית מציעה נתיב כזה, והדבר משפיע גם על איך אנחנו חושבים על עצמנו, על התודעה שלנו, ובהתאמה, על בינה מלאכותית

כשחברות הטכנולוגיה מציעות לנו מרחב חברתי עתיר בינות מלאכותיות, הפנומנולוגיה מסבירה מדוע כשאין שם אדם אחר אנחנו בעצם לבד ולא נוצר עולם. המקום שבו אנחנו מצמצמים לכאורה סיכון רגשי ומחליפים אותו בגירויים דיגיטליים, הוא גם המקום שבו נשחקת האמפתיה שלנו ונפגעת האנושיות שלנו

מה קורה כשצ’טבוט הופך לתקין פוליטית מדי, איך הופכים אותו לאמפתי, ועד כמה הוא צריך לחקות אנושיות? כלי בינה מלאכותית הם למעשה מדיה חדשים. בדיוק כמו הקולנוע, גם בינה מלאכותית מייצרת ייצוג של העולם, וראוי לחקור את תהליכי ההפקה שלה כתהליכים של ייצור מדיה. ד”ר מעיין כהן עושה מחקרים אתנוגרפיים בחברות הייטק ובטוויטר, על מנת לחשוף את הסוגיות האתיות העולות מהשטח לגבי מודלי שפה

גליץ’ הוא לא רק סגנון אמנותי המסמל התנגדות ושיבוש. יואל בוטביניק מנתח אותו כתופעת תקשורת, ומפתח תיאוריה עם נקודת מבט חדשה על האנושי והמכונה. אם נעקוב אחר החתול השחור שמופיע פעמיים במטריקס, לאן נגיע? ואם נציץ עם יואל אל הבור שנפער לרגע בהבזק של הגליץ’, האם נראה את העבר מתפוגג לנגד עינינו כמו אורפאוס, או שמא נגלה עתיד חדש?

אנחנו מנהלים קשרים עם הרבה יותר אנשים מכל דור אחר בהיסטוריה, והטכנולוגיה כיום מציעה לנו כלי ניהול, שמממשים פנטזיות עתיקות של להיעלם ולהעלים באמצעות פיצ’רים כמו בלוק, הייד, ריסטריקט וכד’. אבל האם המדיה החברתית היא עדיין פלטפורמה לקשרים אישיים, או ש”עידן השיתוף” דעך, ו”חברים” ברשת הם יותר כמו ערוצי מידע? ומה מיוחד בניתוקי קשרים מקוונים על רקע פוליטי בישראל?

אם עץ נפל ביער, ומישהו ראה, אבל לא צילם ולא העלה לרשת, האם העץ נפל? במלוא שנה לאירוע ששינה אותנו, אנחנו משתפות מחקר שנמצא בעיצומו, על תופעת התיעוד העצמי בזמן מצב סכנה וטראומה ב7.10. מה שנראה קצת חריג בהתחלה, הוא למעשה תגובה הישרדותית בריאה של סובייקט פוסטהומניסטי, שחי במציאות מורחבת, היברידית, והטכנולוגיה היא חלק מגופו. סובייקט הפועל בעולם של פוסט-אמת, שבו כל אדם הוא גוף תקשורת, תרתי משמע, והנטל לתווך ולהפיץ את החוויה ולהפוך אותה לעדות, נופל על האינדיבידואל

מהי הפעולה הפילוסופית מאחורי יזמות, מדוע יש לה משמעות דתית עמוקה, ובאיזה אופן היא אולי מנוגדת באופן מהותי לרעיון של אתיקה? לפי ד”ר ירון כהן צמח, המחבר מחשבה כלכלית עם מדעי הדתות, סוגים שונים של יזמות תואמים סגנונות שונים של פילוסופים, ומהדהדים גם את האופנים שבהם מדע מתפתח. הפרק מדגים זאת על יזמי טכנולוגיה מוכרים כמו ג’ובס, בזוס, צוקרברג ועוד

מדעי החברה והרוח הפכו מזוהים לחלוטין עם הפרדיגמה הפוסטקולוניאלית ופוליטיקת הזהויות. אמנם יש פער בין הספרות האקדמית המורכבת לשפה הפוליטית השטוחה, אך גם בראשונה יש זרעים פוסט הומניסטיים אנטי ליברליים. פרופ’ מיכל פרנקל מבקשת להעביר את הדיון לזירה של אימפריאליזם, כאשר קולוניות לשעבר הן אימפריות כיום, והן נאבקות על יצירת סדר עולמי חדש עם אימפריות מסוגים חדשים, בדמות חברות רב לאומיות, וגם דתות גדולות

ה7.10 הביא למרכז השיח הציבורי הישראלי, את החיים במרחב התרבותי שבין חיים למוות, אותו הצגנו בפרק 13, שלפני כן חוו אותו מספר מועט של משפחות, שיקיריהם נעדרו. בעודנו לומדים לנהל שגרה בלימבו, וכותבים יחד את התסריט התרבותי של מה עושים כשיש חטופים, לד”ר אורי כץ יש המשגה רלוונטית להשוות אליה, ממחקריו על נעדרות אזרחית, ועל מקרים קודמים של חטיפות חיילים

התיאוריה הביקורתית מפספסת את הדרמה האמיתית של תחום השתלות האיברים, כאשר היא ממוקדת בו כמטאפורה ובפן הדיסטופי של הסחר באיברים. פרופ’ חגי בועז, מהמושתלים הראשונים בארץ, עוקב אחר האיברים כשחקנים ברשת סבוכה של כלכלת מחסור תמידי, שלוחות של זהויות, וסוכנים של מיפוי חברתי ויחסי קרבה מסוג חדש. הפרק מתייחס גם לעתיד שבו מחסור זה ייפתר בעזרת בעלי חיים, וטכנולוגיה של הנדסת איברים

קארן באראד היא פיזיקאית חלקיקים ופילוסופית שהפכה את המציאות על פיה, והדגימה עד כמה היקום קווירי בבסיסו. מדוע העולם נחווה כיציב כשהוא בעצם מתהווה מחדש כל רגע, ואפילו יוצר עבר חדש בדיעבד לפי ניסוי המחיקה הקוונטית? איך נראית אתיקה שבה אני אחראית לכל מה שקשור אלי ומכונן אותי ואני מכוננת אותו? בפרק נקרא עם באראד גם את עולם הגנים ונסביר מדוע אי אפשר למחוק מהגוף זיכרונות וטראומות

הראשון שגידל בשר שלא הגיע מהחי במעבדה, היה אמן ביוארט שעשה זאת כפרויקט ביקורתי, במטרה לעורר שאלות אתיות על יחסינו לחיים. בפרק הוא מסביר מדוע בשר בלי סבל לא באמת אפשרי, מה הוא למד מכלתו של המפלצת של פרנקנשטיין אותה גילה בסקוטלנד, ואיך גם הקסם הטכנולוגי, בדיוק כמו הקסם באגדות, מגיע עם תג מחיר גבוה

לפי דונה הרוואי, הסייבורג נתון במשחקי גבול מתמידים בין האורגני, המכאני, והבלתי חומרי. פרק זה ידגיש כמה מהאספקטים הפחות מדוברים של ההתמוססויות הללו, בגוף הפוסט אנושי: הצטלבויות בין חושים, תקשורת בלתי מילולית, אטמוספריקס, אפקט, פרמקולוגיה בגוף, פרוטזות שחשות כאב, ועוד

ריח הוא החוש שהמדע יודע עליו הכי מעט. יש בו משהו חייתי קדם-אנושי, וגם רוחני פוסט-אנושי. ריח מטשטש את הגבול בינינו לבין סביבתנו, ובכך מסייע לפתח תודעה פוליטית. בהיסטוריה של המחשבה המערבית, התרבות כוננה על ידי הדחקת הריח והעברת הדגש לראייה. המודרנה השיבה לנו רגישות לריח, והפכה את המרחב הציבורי לפחות מסריח, אבל אם יפן היא העתיד, אז אולי מצפה לנו עתיד נטול ריח

מהם הם המאפיינים של ”להיות אנושי” וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על מצב זה? מה זה אומר להיות אותנטיים בעידן הפוסט צילומי? האם צ’אטג’יפיטי יכול לנהל דיאלוג ”אני ואתה” בובריאני? באיזה מובן יש לנו קושי לדמיין את העתיד? אלו רק כמה שאלות שעלו בשיחה הפילוסופית עם פרופ’ חגי כנען, שהחלה בשם של הפודקאסט, והסתיימה בעתיד של מישל וולבק

הלוגיקה והמטפיזיקה של ימי הביניים, היא מסגרת החשיבה המתאימה ביותר להבנת הטכנולוגיה בימינו. הם הבינו מה זה לחיות בתוך מציאות רבודה סימבולית, והתפיסה שלהם לגבי מהי החשיבה, יכולה לספק תשובה מעניינת לשאלה הפתוחה, האם בינה מלאכותית אכן חושבת. המסע למענה על השאלה שאלן טיורינג התחמק ממנה, עובר גם דרך שאלת הממשות של הדיגיטלי, וסוגיית הרצון האלוהי, כשבין הפילוסופיה לתיאולוגיה נמצא את הפסיכולוגיה האנושית

שיחה ממקום סובייקטיבי על הסובייקטיביות כצורה של ידיעה, ועל חיי היומיום שאחרי השביעי לאוקטובר, כהלם אונטולוגי, שפותח פתח לשובו של המיתוס לחיינו. זגזגו איתנו ברצינות אבל בקלילות, בין הווייב של חטיפה ע”י עב”מים, לווייב הסיינפלדי של התלמוד, ואיך לצמוח מכאן או לפחות להצליח להיות כאן