תחום המשלוחים הוא שבור.

כולם לא מרוצים. המסעדות מפסידות על זה כסף ועובדות כפול קשה בשביל לתת חוויה חסרה ורעה, הלקוחות – שאינם אורחים יותר כשמדובר במשלוחים ואינם מתארחים בסלון הבית של המסעדן אלא אוכלים את האוכל שלו בסלון הבית שלהם – אז הלקוחות מקבלים מוצר קר, אחרי שחיכו מלא זמן, שילמו מלא כסף ולא מרוצים, שלא לדבר על זה שלא מקבלים צ'ייסרים בחינם דרך וולט, והשליחים סובלים עם תנאי העסקה בעייתיים, סיכון חיים אדיר בכבישים ולקוחות שלא משאירים טיפ יותר כי המשלוחים יקרים טילים בכל מקרה ומה השליח כבר עשה? העביר את המנה מפה לשם וזהו, זה כמו מלגזה בעצם, מי משאיר טיפ לנהג מלגזה?

איך זה שהתחום הזה רק מתפתח וגדל למרות זאת? מה יהיה העתיד שלו? האם זו העצלנות של "אין לי כוח לצאת היום" או משהו מעבר?

און משען, השף של רעמסס ביי דה בוקס, מסעדן, מעצב תעשייתי, כימאי ומי יודע מה עוד? שהעביר יותר זמן במסעדות מישלן מפורסמות מאשר בבית ספר, שהקים את הפוד-לאב, את הליטל-ברגר-שופ, את הדה-פיצה, הדייויד צ'אנג הישראלי עם אוכל גרמני מהבית, ומי שכל עסק מצליח שלו מגיע מוקדם או מאוחר לשלוח את הכל בוולט כי לגייס מלא מלצרים זה ממש אבל ממש קשה.

גיא גרלניק, הבעלים והמנהל של ליקווידיום, החברה שמספקת למסעדות וברים את הקוקטיילים המבוקבקים שלהם מוכנים למשלוח בוולט, שמוכר לחובבי קוקטיילים בוולט את המרכיבים הכי הזויים שאפשר לדמיין (מישהו אמר תמצית ווסאבי וקוביית קרח שקופה?) ואיכשהו הם עוד קונים את זה! ומי שבעוונותיו היה מראשוני המתניעים של הטרנד הארור הזה לשלוח קוקטיילים בוולט ובכך לבטל לגמרי את הצורך בברי קוקטיילים בעיר, שבדיוק ברגעים אלה נסגרים. עצוב!

ואורון לרנר,שהצליח להתגבר על ההתמכרות לוולט ע"י זה שהוא הכין לעצמו פאד קפאו בבית ויצא לו ממש טעים ואז משפחת אונקאם צחקה עליו ואמרה לו שאוכל תאילנדי זה תמיד טעים ותמיד פשוט רק חבל שהוא כבר הוציא איזה מאה אלף ₪ על פאד קפאו בוולט. זה ממש קפאו לחשבון בנק שלו.