"אמא פשוט ידעה למות", מספר יוני. "כשאני חושב על כל התקופה הזו, כל הדברים שנאמרו וכל התהליכים שהיא עשתה, הכל היה במקום. אני לא יודע מאיפה. הרי לא לומדים שום דבר מזה. הכל אצלה היה מאוד ברור. היא ישר אמרה לנו - אני מקבלת, ואני מבקשת שגם אתם תקבלו".

לוסי הייתה אישיות מיוחדת בחייה, והמשיכה להיות מיוחדת גם לנוכח אבחנה קשה של סרטן סופני. היא מיד החליטה שלא לעבור טיפולים ולהקדיש את הזמן שנותר לה כדי לחיות ולהינות ככל האפשר עם משפחתה וחברותיה. היא חיה שלושה חודשים שהיו עולם ומלואו, והותירו מורשת עמוקה בחייהם של יוני בנה ויתר בני המשפחה. 

יוני מספר שעד לרגע הבשורה על מחלתה, דבר בחייה של לוסי לא הכין אותה למוות. עם זאת, לוסי עברה חיים מלאי אתגרים, שכללו הגירה מחיי עיר הומים בפריז, להקמת מושב על פסגה נידחת בישראל, עם ילדים קטנים, ללא שפה וללא חברה. היא תמיד עברה את משברי החיים מתוך הכרה במציאות, קבלת מגבלותיה, ובחירה להיות ולפעול מתוך רכות, עדינות ואהבה. כך גידלה את ילדיה וכך בחרה גם להיות בפרק הסיום של חייה. 

שוחחנו עם יוני על הטרנספורמציה העמוקה שתהליך הפרידה והמוות של אמא יצרו ומוסיפים ליצור בחייו, על קבוצת התמיכה שהוא שותף בה בשנתיים האחרונות ועל תהליך האבל שהוא עובר מתוך הכרה בחשיבות המוות לחיים. 

תודה ליוני היקר על השיחה העדינה, החכמה והאוהבת, ועל השיתוף בתהליך הפרידה מאמא. ותודה ללוסי, שעדינותה, חכמתה ואהבתה מהדהדים דרך יוני אלינו ומציעים אפשרות אחרת למות. וגם לחיות.