"מוות הוא הנושא האהוב עלי", אומרת פריידי מרגלית בחיוך גדול. לפני 14 שנים, אחיה הקטן חיים נפטר ממחלת הסרטן בגיל 14. רגע מותו היה הקלה גדולה לאחר שנים של סבל ולמרות העצב פריידי חזרה מהר מאוד לקריירה שלה כאשת נדל"ן. אבל בערך שבועיים אחר כך קרה משהו ששינה את חייה: אחיה חזר והחל לדבר איתה.
"פתאום הבנתי שלא מתים. אפילו יותר מזה – החיים האמיתיים הם שם, לא כאן".מאותו רגע עזבה פריידי את תחום הנדל"ן והחלה לחקור את המציאות שמעבר. דרך התקשורת עם אחיה היא פיתחה את שיטת המטאיזם – שיטה לתרגול התבוננות ומודעות עצמית.
בפרק היא משתפת על מה שקורה לנשמה אחרי המוות, על ספרה שייראה אור בקרוב "שיחות עם מלאך המוות" ועל הדרך הייחודית שלה ללוות אנשים נוטים למות.
פריידי מבקשת דבר אחד: למוסס את הפחד מהמוות. "זה תהליך טבעי, כמו גיל ההתבגרות"היא אומרת ועיניה מאירות, "המוות הוא חלק טוב בקיום שלנו, אם ניפתח לאפשרות הזו יהיה לנו קל יותר לחיות".
אנו מודות מקרב לב לפריידי על שיחה מרתקת, מלאת חיים, שנעה בין עולמות של מעלה ושל מטה, בין גוף לרוח.
חגית בק נמצאת היום בהוספיס בית. במשך שנים רבות היא הקימה והובילה מיזמים קהילתיים גדולים, התנדבה בלי סוף, ואף ליוותה אנשים בסוף חייהם. ועכשיו היא שם בעצמה ומדברת איתנו בגילוי לב, בהומור ובתום על התקופה האחרונה של חייה.
חגית מספרת על הכאב, שהפך להיות רכיב מהותי בחייה. בניסיון להעביר לנו משהו מחוויית הכאב, היא מדמה אותו לציר לידה שלא נפסק לעולם”. זה כאב שאין לו הפוגות, שמכלה כל חלקה טובה בגוף".
גם מתוך הכאב והקושי להוסיף ולחיות, היא חשה סיפוק ונחת מהחיים שהיו לה ואומרת בחיוך “במבט לאחור אני ממש מבסוטית ממני, מאיך שהתהלכתי בעולם. בהנחה שאין חיים בלי שגיאות, אז אני לא מתחרטת על כלום.” היא גאה להצהיר כי עשתה טוב בחייה, במשפחה שגידלה, בזוגיות האוהבת עם שלמה ובשמחת החיים והכרת הטוב שהורישה לילדיה האהובים מכל – איה ויונתן.
שוחחנו על המתח שבין הרצון לשחרר לבין הידיעה שיש מי שזקוק לה ורוצה שתמשיך לחיות. “אני בשביל עצמי כבר יכולה לשחרר" היא אומרת, "אבל כל עוד אני אהיה חשובה לאחרים – אז אני חשובה.” גם בתוך הכאב חגית נותרת נאמנה לערכים שהובילו אותה כל חייה: “אני לא יכולה למות אחרת ממה שחייתי כל החיים, וכל החיים אנשים אחרים היו חשובים לי. אז לכן אני רוצה להתחשב.”
השיחה עם חגית מביאה קול חשוב שכמעט אינו נשמע במחוזותינו, שמספר לנו על החיים עם כאב מתמשך וחריף, ואיך אפשר בו זמנית גם לאהוב את החיים שהיו וגם לרצות בקיצם וכמה ערך יש לשיח פתוח בסוף החיים, כי כמו שמציינת חגית " אחד הדברים המעצבנים הוא שאין מי שמלמד איך למות."
אבל חגית בהחלט נותנת שיעור מאלף על איך לחיות, ובסופו של דבר זו אותה שאלה בדיוק.
"אמא פשוט ידעה למות", מספר יוני. "כשאני חושב על כל התקופה הזו, כל הדברים שנאמרו וכל התהליכים שהיא עשתה, הכל היה במקום. אני לא יודע מאיפה. הרי לא לומדים שום דבר מזה. הכל אצלה היה מאוד ברור. היא ישר אמרה לנו - אני מקבלת, ואני מבקשת שגם אתם תקבלו".
לוסי הייתה אישיות מיוחדת בחייה, והמשיכה להיות מיוחדת גם לנוכח אבחנה קשה של סרטן סופני. היא מיד החליטה שלא לעבור טיפולים ולהקדיש את הזמן שנותר לה כדי לחיות ולהינות ככל האפשר עם משפחתה וחברותיה. היא חיה שלושה חודשים שהיו עולם ומלואו, והותירו מורשת עמוקה בחייהם של יוני בנה ויתר בני המשפחה.
יוני מספר שעד לרגע הבשורה על מחלתה, דבר בחייה של לוסי לא הכין אותה למוות. עם זאת, לוסי עברה חיים מלאי אתגרים, שכללו הגירה מחיי עיר הומים בפריז, להקמת מושב על פסגה נידחת בישראל, עם ילדים קטנים, ללא שפה וללא חברה. היא תמיד עברה את משברי החיים מתוך הכרה במציאות, קבלת מגבלותיה, ובחירה להיות ולפעול מתוך רכות, עדינות ואהבה. כך גידלה את ילדיה וכך בחרה גם להיות בפרק הסיום של חייה.
שוחחנו עם יוני על הטרנספורמציה העמוקה שתהליך הפרידה והמוות של אמא יצרו ומוסיפים ליצור בחייו, על קבוצת התמיכה שהוא שותף בה בשנתיים האחרונות ועל תהליך האבל שהוא עובר מתוך הכרה בחשיבות המוות לחיים.
תודה ליוני היקר על השיחה העדינה, החכמה והאוהבת, ועל השיתוף בתהליך הפרידה מאמא. ותודה ללוסי, שעדינותה, חכמתה ואהבתה מהדהדים דרך יוני אלינו ומציעים אפשרות אחרת למות. וגם לחיות.
מה עובר על אדם שנמצא בסוף חייו?בפרק החדש של סוף הדרך ניסינו להיכנס יחד, עינת ואני, אל התודעה הייחודית של אדם חולה ברגעים האלה. זהו ניסיון מוגבל, מטבע הדברים, ובכל זאת חשבנו שנכון לתת ביטוי לדברים שאנו עדות להם במגע עם אנשים בסוף חייהם.
ניסינו להתייחס לסוגיות שמעסיקות אנשים לקראת מותם ואת האנשים שמלווים אותם, וכמובן שלא הקפנו הכל בשיחה אחת:)
בפרק הזה שוחחנו על חשיבותו של הקשב, הקשב הדק והעדין שנדרש כדי לשמוע לא רק את המילים שנאמרות, אלא גם את השתיקות, את ההיסוסים, את מבטי העיניים.
דיברנו על הקושי להיפרד ועל הקושי להעביר במלים חוויה שאין מלים עבורה; על הפחד לומר את מה שעל הלב והפחד לא לומר. ניסינו לגעת בשפה המיוחדת שנולדת בסוף החיים, שפה שהיא פחות מילים ויותר נוכחות, פחות הסברים ויותר תחושות.
ודיברנו גם על בני המשפחה והחברים, שנמצאים לא פעם מבולבלים מול המציאות הזאת ולא בטוחים מה מותר להגיד, איך לשאול, ואיך לא לפגוע.
הפרק הזה מבקש לתת מקום גם לבלבול הזה, ולהראות איך אפשר להפוך אותו להזדמנות – למרחב של קרבה, של מגע אנושי אמיתי, ושל רגעים שיש בהם משמעות.
בסיבוב הראשון של הסרטן, לפני כשלושים שנים, גינת רייס החליטה להפסיק את הטיפולים הקשים בניגוד לעצת הרופאים.
לפני כחמש שנים נפטר בן זוגה מסרטן אחרי תקופה בהוספיס בית, ולאחר מכן היא עצמה אובחנה פעם נוספת עם סרטן, הפעם בשלב ארבע.
מאז חלפו כארבע שנים וגינת עדיין כאן, חיה בכל מאודה, גם במגבלות ההולכות ומתרבות שמציב הגוף. את גינת אי אפשר להכניס תחת שום הגדרה מוכרת. היא חומקת באלגנטיות מכל משבצת, ובמשפטים קצרים ונטולי פתוס היא מתעקשת לדייק את התמונה, לא להוסיף או לקשט או להגזים. לא לעשות ממנה עניין. לא להיות רציניים מדי.
עבור גינת הדברים פשוטים: מה שיש זה מה שיש. יש סרטן גרורתי. יש אהבה לאנשים ולחיים. יש טיפולים בסרטן ויש קבלה שהמוות עשוי להיות קרוב. אין סתירה בין הדברים. הכל חי מאוד ונוכח ובתוך כך גינת מרחפת בין עולמות של מעלה ושל מטה, של פנים וחוץ, בלי מאמץ ובלי יומרות.
במקום להיאבק או להיאחז בשליטה, היא בוחרת בענווה, באי-ידיעה, בפתיחות ובזרימה עם הדברים כפי שהם. הגישה שלה משחררת ומכניסה פרופורציה לחיים, גם בתוך מחלה."בזכות המחלה אני מרגישה שאני מתקרבת יותר למשהו שהוא גדול מאיתנו", היא אומרת.
אנו זוכות ללוות את גינת בהוספיס בית ולהידבק בכל פעם מחדש בחיוך שלה, בתשוקה שלה לחיים ובאהבה שלה לאנשים המקיפים אותה.
תודה מקרב לב לגינת האהובה, ששיתפה אותנו ברוחב לב בסיפורה
פרופ' דן אריאלי נפרד לפני כחודש מאמו האהובה, דפנה אריאלי. בפוסט מרגש שפרסם לאחר מותה הוא סיפר על הבחירות האמיצות שלה בפרק הסיום של חייה ושיתף במחשבות ובמסקנות שלו מתוך מחקריו, על מהי מיתה טובה.
דן, שחוקר בשנים האחרונות את תחום סוף החיים ואף השלים קורס "דולות מוות", מאמין שההכנה שעשה הועילה לו ולמשפחתו וכי “כל משפחה צריכה מישהו שמבין את התהליך הזה ויכול להוביל אותו”.
בשיחה שלנו הוא נע הלוך ושוב בין החוויה האישית של ליווי אמו אל מותה, לבין בחינת התהליך במונחים חברתיים ופסיכולוגיים.
שוחחנו על הדרך שעבר דן לצד אמו בתקופת חייה האחרונה ועל השיח המשפחתי הצלול והפתוח על המוות הקרב. דיברנו על סבל וכאב, על "בגידת הגוף", על חופש בחירה והכנה למוות, על הוספיס בית, על המורכבות של שלב סוף החיים בעידן המודרני, על הנצחה ומורשת.
בתוך כל אלה הורגשה בשיחה האהבה, הגאווה וההערכה של דן לאמו –אישה שהיינו שמחות להכיר, ושבחרה לחיות עד הסוף כפי שחיה תמיד – מתוך בחירה.
אנו מודות מקרב לב לפרופ' אריאלי שהסכים לשוחח אתנו בזמן אבל טרי, ולשתף אותנו בפתיחות ובנדיבות מתוך חוויותיו האישיות והידע המקצועי העצום שלו.
ישראל נפרד אתמול מהעולם, בדיוק באופן ובמועד שקבע, שכשהוא מוקף במשפחתו האהובה.לפני שבוע שוחחנו איתו, רגע לפני שהוא ומשפחתו טסים לשווייץ, למרכז Dignitas, שם בחר להיפרד מהחיים.
בספטמבר האחרון ישראל אובחן עם סרטן אלים במוח, כזה שאין לו ריפוי. אחרי ניתוח וטיפולים לדחיית הקץ, וחזרה מהירה של הסרטן, הוא הבין שהבחירה שנותרה בידו היא איך לחיות את הזמן שנותר לו. ואיך למות.
בשיחה המרתקת עם ישראל - פסיכולוג חברתי וטייס בן קיבוץ הרדוף - הוא מדבר בכנות ובצלילות על הבחירה הלא שגרתית שלו בהמתת חסד, ואומר "תמיד הסתכלתי למציאות בלבן של העין, וכשאתה לא מפחד להכיר במציאות, אלא מקבל אותה, אתה שואל את עצמך – מה הכלים שעומדים לרשותי כדי לפגוש את המציאות הזו ולנהל אותה בצורה המיטבית?"
על התקופה האחרונה בחייו הוא מספר כי "זו באמת תקופה מדהימה. מודה על התקופה הזו שהייתה כל כך מיוחדת וכל כך לא באפיק הרגיל של החיים שלי. פה היה שינוי אישיותי, משהו מאוד פנימי...נוספה שכבה לחיים שלי שהיא מפתיעה, לא ידעתי שהיא קיימת, לא ידעתי שאני יכול לחוות אותה."
אסתר (ריקוש) אהובתו מוסיפה: "הדרך לא נטולת כאב ועצב על הפרידה הקרבה, אך יש בה שמחה והערכה לרגעים פשוטים, ורצון להיות נוכחים יחד, להעמיק קשרים וחיבורים ולחגוג את זה." היא מדגישה "חשוב לא לשכוח ולא לבטל את כל היופי שהיה עד עכשיו, היינו עשרים וחמש שנה ביחד, נבנינו יחד וכל אחד לחוד, וזה לא יילקח מאתנו, גם לא על ידי המוות."
גם בתו של ישראל, אלה, הצטרפה לשיחה בשלב כלשהו, והשלימה את התמונה המשפחתית שמציירת התמודדות קרובה, פתוחה, מלאת אהבה והערכה.
זכינו להכיר את ישראל לרגע קט, ולהעביר משהו מרוחו של האיש המיוחד, המצחיק, החכם והאמיץ הזה הלאה.
תודה מקרב לב לישראל היקר, וגם לאסתריקוש ואלה הנפלאות.
מוזמנות ומוזמנים להקשיב וגם לשתף🙏
יצא לכן לאכול סרט על סרטן?
אם כן, אתן בחברה טובה!
הפרק הזה התחיל בסרטים על סרטן שכל אחת מאיתנו נכנסה אליהם בנפרד אך כמעט במקביל. אחרי שהחלמנו בדרך נס כמעט מיד, חשבנו שבעצם, מי לא נגע בתחושה הזו שהנה, עכשיו הסוף מגיע?
ברגע הזה, שבו נדמה שעולמנו מתהפך, יש הצפה של מטען פיזי ורגשי ומנטלי, המוח פותח בית קולנוע עצום עם המון אולמות בהם מוקרן בו-זמנית מגוון סינמטי עשיר, הכולל סרטי אימה, מתח ופעולה, וגם דרמות רומנטיות סוחטות דמעות.
אז צללנו לתרחישים ולתחושות, גלשנו מפחד סרטן לפחדים אחרים שכולנו כנראה חשים כאן בימינו, ושוחחנו על המשמעות שלהם, והאופנים שבהם אנחנו תופסות ומתמודדות איתם, כל אחת בדרכה.
הקלטנו את הפרק די מזמן, ולא היינו בטוחות מתי נכון להעלות אותו, כי סה"כ ולמרות איך שזה נשמע, זה פרק די קליל ויש בו גם צחוקים, והתקופה לא מצחיקה בכלל.
אבל עושה רושם שהזמן המתאים לא יגיע בקרוב, ובינתיים כולנו חוות פחדים וסרטים במנות גדושות, והכל קשור ולא קשור גם לרוח הפודקאסט שלנו, כי להתמודד עם מחלה סופנית זה להתמודד עם היעדר שליטה, חוסר אונים ואובדנים מכל הסוגים. ועם זה כולנו מתמודדים ברמה כזו או אחרת, בלי קשר למלחמה, וכמובן שבתקופה הזו - עם הרבה קשר אליה.
אז אנחנו מזמינות אתכם.ן לסרטים שלנו, וגם של עצמכם.ן, כי אנחנו מאמינות שלדבר זה עוזר, ולשתף זה תומך, ולעמוד מול פחד - זה משחרר.
למה אנשים קונים חלקות קבר מראש למרות שהחוק מבטיח קבורה ללא עלות במקום המגורים?
מה זה אומר לבחור בקבורה אזרחית בישראל – ולמה זה עדיין לא נגיש לרובנו?
מה זו בעצם "אופרה"? (רמז: קשור לאפר, ולא למוזיקה), מה התהליך בפועל ואילו יתרונות יש באפשרות הזו?
כשמדברים על השלב שלאחר המוות, לא רבים יודעים שגם שם יש לנו אפשרות בחירה. נועם ליפשיץ טילינגר, גרונטולוג וממובילי עלי שלכת – בית הלוויות האזרחי הראשון בישראל – פותח בפנינו עולם שלם של אפשרויות שלא הכרנו.
נועם מספר על הדרך שלו בעולמות הלוויות והקבורה, ומדבר על מצב הדברים כיום בישראל, ועל האפשרויות העומדות לפני מי שמבקש להיפרד מן החיים בדרך אחרת, כזו שמתאימה לערכים שהובילו אותו בחייו.
"לפני חמש עשרה שנים איש לא דיבר על התחום הזה" אומר נועם, "כיום כבר יש שיח ער על בחירות בסוף החיים ובחירות אחרי המוות. אני חושב שזה ראוי לשבח שאנשים כיום - וכבר עשרים שנה בערך – יכולים לבחור".
שיחה מרתקת ועשירה בידע שחשוב לכולנו. כדי שנוכל לבחור, עד סוף.
פרק 20 באוויר!
התחלנו את הפודקאסט הזה מתוך סקרנות עמוקה ואהבה גדולה למרחבים של סוף החיים. רצינו לדבר על המוות שאנחנו מכירות – המוות הטבעי, האנושי, זה שיש בו גם שפיות והזדמנות.
דווקא בימים שבועות חודשים ארוכים בלי אוויר לנשימה, ביקשנו לזכור כמה חיים יש בתוך הידיעה שאנחנו בני תמותה. כמה שבריריים וחולפים אנחנו וכמה יקר הזמן הקצר שלנו כאן.
לא חלמנו שהפודקאסט ייגע בכל כך הרבה לבבות.
שנשמע מכןם, חולים, בני משפחה, אנשי מקצוע וגם אנשים בריאים ואמיצים, את ההדים שהותירו בכןם המלים. שנרגיש בעוצמה את הכמיהה לשפה שמסוגלת להחזיק כאב וגם עדינות, פחד וגם אהבה. שפה שתופסת את המוות כחלק מהחיים ולא כניגודם.
ועכשיו – פרק 20 מוקדש לכןם.
ריכזנו את השאלות (המעולות! תודה!) ששאלתןם, התייחסנו למה שהדהד שוב ושוב, וניסינו לענות בכנות.
איך מדברים עם אדם גוסס?
איך אפשר להתכונן למוות?
מה אנחנו לומדות על החיים מהמפגש עם המוות?
ועוד שאלות מעניינות.
פרק בלי מרואיינים – רק אנחנו ואתןם😊
תודה שאתןם פה, מקשיבים, שואלים, משתפים.
ותודה מיוחדת לגיס המהמם של עינת, רועי שנער – על האיור המקסים לפרק
לילך ביקשה שנפרסם את השיחה איתה לאחר מותה. היא נפרדה מעולמנו לפני מספר שבועות, לאחר כשנתיים של התמודדות עם סרטן מפושט.
"זה לא סרטן שהוא בר ריפוי", היא אומרת מיד בתחילת השיחה, "זה די ברור לי שבשלב כלשהו אני אגיד – רבותיי, סיימתי עם הכימו', זה ממש מיותר לי לשהות כאן כשאני כל-כך סובלת. בעצם אנחנו נלחמים בסבל שנגרם לי מהטיפולים". הסבל לא ניכר עליה. ההפך הוא הנכון – היא קורנת בריאות, מרץ ושמחה.
לילך מדברת על סוף החיים בבהירות חדה, בלי דרמה מיותרת, בקבלה עמוקה, בנוכחות מלאה אהבה ובהכרת תודה על החיים שיש לה. בעיקר על הילדים שלה, או כפי שהיא מכנה אותם "יהלומי לבי".
"ידעתי שיש לי סרטן, הגעתי מוכנה. מההתחלה ידעתי שאני הולכת אל מותי ומיד השלמתי עם זה, יש בי חלק שמבקש לסיים את המסע פה. מיציתי, טעמתי, חוויתי, אהבתי, בראתי. זה נשמע הזוי להסכים לוותר על חיים עם שלושה ילדים אהובים. אני מאוד מאוד אוהבת אותם אבל אני מבקשת לנוח, כזאת עייפה אני."
לצד הרצון לנוח יש בלילך רצון עז לעשות עוד ועוד בזמן שנותר מתוך ידיעה שכל רגע, בייחוד עם הילדים, הוא יקר מאי פעם. "אין קושי גדול יותר, שום כימו', שום ניתוח - אל מול הילדים. אני יודעת שזה הקיץ האחרון שלי איתם אז אני עפה עליהם, אני נהנית אתם כל רגע, אני משקה אותם במורשת שלי. זה כאב וזו פרידה וזה שבר, אבל נדמה לי שהאופן שבו אני מבקשת לעזוב את העולם הזה, הוא האופן שבו הם יבחרו להמשיך את החיים שלהם. זאת הצוואה שלי"
"דבר בתפיסת עולמי לא נשבר בגלל הסרטן" היא אומרת, "להפך, הוא תמך בסגירת מעגלי חיים. פרידה מאנשים בעודי בחיים, זו זכות מאוד גדולה. במיוחד עבור הילדים שלי. זו המתנה הכי אדירה שזכיתי בה".
זה על קצה המזלג, באמת. לילך היא סופת שמש, התפרצות וולקנית. היא סחפה אותנו איתה והותירה אותנו בתום המפגש מרחפות כמה סנטימטרים מעל האדמה, מאושרות שזכינו לפגוש באישה הזו, ללמוד ממנה ולזכות להעביר הלאה את מילותיה ואת רוחה.
"אני דופקת ת'הדרן של החיים שלי", היא אומרת ומעניקה לנו במתנה כרטיס כניסה.
"אני עכשיו בסשן הזה של ערש דווי עם הרבה חברים שבאים לבקר, מתפגר לי מוקף אהבה", אומר אודי וצוחק.אודי בא אל חוויית הגסיסה והמוות פתוח, סקרן, נכון לפגוש, להרגיש ולדבר אמת. האנשים סביבו נדבקים מהרוח הזו וזוכים בהתנסות יוצאת דופן של קרבה, אינטימיות ואהבה.
בשיחה איתו, אודי משתף אותנו בסיפור חייו המיוחד, שהתחיל במסלול ה"רגיל" של ילדות עירונית, אך קיבל תפנית בגיל ההתבגרות, כשחווה תחושת זרות וניכור בתבניות החברתיות שסביבו. השאלות הגדולות של החיים משכו אותו למסע שובר מסגרות אל העולם שבחוץ ואל העולם שבפנים.
את הבשורה על הסרטן קיבל לבדו בג’ונגלים של קוסטה ריקה, בעודו עסוק בבניית בקתה על שפת פלג מים בפיסת גן העדן בה תכנו לבלות את פרק חייו האחרון, אי שם בעתיד הרחוק. הוא הבין מיד לאן הדברים הולכים והתמסר לפרק האחרון והלא מתוכנן באופן שקט, שלם וטבעי.בשיחה כנה, חשופה ומחויכת, אודי מספר על החיים בגוף שהולך ודועך, על התחושות והרגשות כשסוף החיים כל כך קרוב, ועל מה שהוא לומד על החיים דווקא מתוך המפגש עם המוות. "זאת אחת התקופות היפות בחיים שלי", הוא אומר.
את הפרק הזה הקדמנו להעלות כדי שאודי יספיק לשמוע אותו. היו כמה אתגרים טכניים בהקלטה ובעריכה, אבל הם שוליים לעומת לב המפגש הזה, שהוא שיחה עם אדם חכם, מקסים וגוסס שמדבר על החיים ועל המוות ובעיקר - על אהבה.
לפני מותו של נח, שוחחנו עם אמא שלו, כרמל המופלאה, על ההליכה לצידו בתוך תהליך הגסיסה – על האומץ לדעת, להרגיש, להחזיק באמת. ארבעה שבועות אחרי מותו, כרמל חוזרת לדבר איתנו – והקול שהיא מביאה איתה נותר אותו קול כן, פשוט ועמוק שמבטא תפיסת עולם נדירה מדי במחוזותינו ומעוררת השראה.
כרמל מספרת לנו על הימים והרגעים האחרונים של נח ומתארת את רגע המוות עצמו באופן מפתיע ביופיו."זה ממש היה רגע שבו הוא, הגוף שלו, הנשמה שלו מיצו את התהליך," היא אומרת. "זה היה כל כך שלם, כל כך פשוט, ממש הופתעתי מכמה זה בנאלי. עוד תנועה שקורית, עוד צעד שאדם עושה ברחוב. שיא הפשטות."
בפרק הזה כרמל משתפת אותנו גם בפרידה המרגשת מנוח, בשבעה ובתהליך שהיא ומשפחתה עוברים מאז, שבו נח נוכח באופן עמוק וטבעי ומלא עדינות בתוך החיים. אנחנו פוגשות את כרמל לא רק כאמא שמתאבלת, אלא כאדם שמצליח להביט במוות מקרוב – ולהישאר עם העיניים והלב פקוחים לרווחה.
"הייתי צריכה להגיע לבד למסקנה שאני אוהבת את החיים", משתפת אסטלה, ששרדה את סרטן הלבלב, וקיבלה תוספת זמן חיים לצד הידיעה כי הסרטן יחזור כנראה ביום מן הימים.
אסטלה אישה תמירה, מרשימה ואנרגטית. לאורך כל השיחה אתנו היא מחייכת וצוחקת, ומדברת בפתיחות ובמבטא ארגנטינאי מתגלגל, על מה שעברה מאז אובחנה ועד היום. והיא עברה המון. אסטלה נגעה במוות - פיזית ונפשית, ובחרה בחיים.
בנקודת השפל של חייה, בעודה מאושפזת במצב קשה, חלשה ומדוכאת, משהו קרה. "זה התחיל מחלום בו בעלי המנוח בא לומר לי שהכל יהיה בסדר". בו ברגע החל תהליך חזרתה של אסטלה לחיים, דרך שיקום ממושך במחלקה הפליאטיבית שמנהלת ד"ר טל פרגר (שגם איתה הייתה לנו הזכות לשוחח בפודאקסט) במרכז הגריאטרי דורות. בסופו של התהליך אסטלה חזרה לביתה והיום היא לומדת לחיות מחדש: "בזכות הסרטן והעובדה שניצלתי- בינתיים, גיליתי אסטלה אחרת, חיים אחרים, מטרות אחרות".
אסטלה רוצה לעזור לאנשים שנמצאים בנקודה של הרמת ידיים - למצוא תקווה. היא רוצה להדביק את כולם באמונתה העמוקה בחיים ובאנשים ובתשוקה הגדולה שלה לחיות - עד הסוף.
איך מלווים אנשים ברגעים הכי קשים בחייהם? איזו משמעות יש לנוכחות אמיתית מול סבל וכאב? וכיצד מתמודדים עם סוף החיים ועם האבל מתוך חמלה וקבלה?
בפרק החדש של "סוף הדרך" שוחחנו עם ד"ר בעז עמיחי. בעז הוא ממייסדי "שותפים למסע" - ארגון מתנדבים ששם לעצמו למטרה להעניק תמיכה רוחנית לאנשים שמתמודדים עם המוות, בין שהם בני משפחה של חולה נוטה למות ובין שהם מתמודדים עם אבל.
שוחחנו עם בעז על הליווי הרוחני, שמטרתו לסייע לאנשים למצוא טעם, נחמה וחיבור פנימי לנוכח מחלות קשות, אובדן ומוות. בעז, מתרגל בודהיסטי ותיק, סיפר לנו על הדרך שהובילה להקמת "שותפים למסע" אחרי ששב מהודו ואנשים החלו לפנות אליו כ"מומחה למוות". גם בחלוף כמעט עשרים שנה של פעילות בתחום, בועז אומר: "אני לא יודע שום דבר על המוות שלא כולם יודעים, מה שאנחנו עושים זה פשוט לפתוח מרחב שבו אפשר לדבר על הדברים"
"לא טוב היות האדם לבדו", נכתב במקורות, ובעינינו זה נכון במיוחד כאשר אדם פוסע בדרך אל מותו. אנו מזמינות אתכן לשמוע כיצד אפשר להיות יחד, גם כשאין מילים, גם כשהשבילים שלנו מתפצלים.
קישור לסרט griefwalker:
https://youtu.be/nJQEm40HwjY?si=hWB1P1vaDVouW7CZ
קישור לכתבה על סטיבן ג'נקינסון:
https://www.haaretz.co.il/magazine/2023-07-19/ty-article-magazine/.highlight/00000189-6dbb-d2f8-afeb-7dbf67e40000?gift=732a34f65fe048f6a3da2e8e71d4f04b
קבוצת הפייסבוק שלנו
https://www.facebook.com/groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi
קבוצת הוואטסאפ השקטה:
https://chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV
הליווי בהוספיס מעניק לנו את הזכות להכיר אנשים שהופכים להשראה גדולה לחיים ולמוות.
סאטורי ומיטרה הם זוג כזה, שהותיר בנו חותם עמוק.
סאטורי הייתה אישה צעירה ויפה, בת זוג למיטרה ואמא לפריה ונרי, אשר התמודדה עם מחלת הסרטן, שהפכה עם הזמן לסופנית. מיטרה חקר וחיפש כל העת אפשרויות חדשות לריפוי עבור סאטורי, והיה לצדה באופן שתמיד ריגש אותנו לראות מהצד: מרוכז בה, קשוב אליה, מלא רוך ועדינות ותמיד מלטף או מעסה את רגליה. היה לה בו אמון מלא, וזה ניכר בשפת הגוף ובמבטים. חיבור מלא אהבה.
סאטורי הלכה לעולמה לפני פחות משנה. בשיחה שערכנו עם מיטרה, הוא מתאר את הדרך שעבר יחד עם סאטורי מאז אבחון המחלה – את הבחירות, הדילמות, והשינויים שעברו יחד ולחוד, את החיבור שהלך והעמיק ביניהם ואת רגעי המוות, שהיו מלאי חסד, הודיה ואהבה.
מיטרה מספר ש"היו דברים קשים אבל במבט לאחור הדבר שהכי בולט לי מהקשר עם סאטורי ומהדרך שהיא מתה היא הכרת תודה. זה כמו זרקור שמאיר את כל הדרך אחורה".
בפרק החדש של "סוף הדרך", נשוחח איתו על זוגיות ומשפחה צעירה לצד מחלה קשה, על פרידה והמשכיות ועל איך יכול המוות להותיר אחריו כל כך הרבה אהבה לחיים.
מהי עמדת ההלכה על סוף החיים?
מה מקומו של המוות ביהדות?
ארגון רבני צהר, שבראש מרכז האתיקה שלו עומד הרב יובל שרלו, משיק בימים אלה את "צהר עד מאה ועשרים" – מיזם ליווי משפחות סביב סוף החיים על פי ההלכה והאתיקה היהודית.
לכבוד פתיחת המיזם החשוב נפגשנו לשיחה עם הרב שרלו, על הלכה, אתיקה והרגעים הרגישים ביותר של החיים – סופם.
הרב שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול, ממייסדי ארגון רבני צהר ופורום תקנה, ופעיל ציבורי בולט בציונות הדתית. הוא עוסק בתחומים כמו לימודי תורה, פובליציסטיקה ואתיקה, ומשמש כחבר בוועדות שונות של משרד הבריאות.
בריאיון עמו מנפץ הרב שרלו מיתוסים רווחים ביחס להלכה ואומר, למשל, כי "התדמית של ההלכה כמי שתובעת מאבק על כל שניית חיים בכל מחיר – היא שגויה. גדולי הפוסקים מהעולם החרדי מוכיחים שבשלב מסוים של טיפול מותר להגיד 'מספיק' ולאפשר לאדם להיפרד מן העולם. יותר מכך, בתנאים מסוימים המשך טיפול אף נחשב תקיפה."
באמצעות דוגמאות מהשטח מתאר הרב שרלו את הדילמות שעולות בסוף חיים כתוצאה מהתקדמות הטכנולוגיה והארכת תוחלת החיים. הוא מספר על האופן שבו המיזם פועל על מנת לסייע למשפחות לשוחח על סוף החיים ולקבל החלטות כבדות משקל ביחד. אנשי המיזם גם מסייעים לצוותי רפואה מכל הדרגים והתפקידים לחשוב אחרת על שלב סוף החיים ולשפר את התקשורת בנושא זה בינם לבין המטופלים ומשפחותיהם.
השיחה הזו לא הייתה רק על הלכה, אלא גם על החיים עצמם.
על הדרך שבה המודעות למוות יכולה דווקא להקל, לשחרר אותנו, וללמד אותנו לחיות נכון יותר. הרב שרלו מתאר את השינוי המתרחש סביב השיח על מוות, ומספר כי "פעם זה היה ממש מעליב להתייחס למוות, והיום עושים את זה, ואני רואה בזה תופעה מבורכת. זה גורם לי להתייחס אל עצמי קצת פחות ברצינות – היום אני פה בעולם, יום אחד לא אהיה, ולא יקרה כלום, העולם הזה יתקיים גם בלעדי."
מומלץ מאוד גם להיכנס לאתר של צהר עד מאה ועשרים, יש שם הרבה מידע חשוב ומעניין:
https://ad120.tzohar.org.il/
קבוצת הפייסבוק של סוף הדרך:
https://www.facebook.com/groups/1257258018871953/?ref=share&mibextid=KtfwRi
קבוצת הוואטסאפ השקטה של סוף הדרך:
https://chat.whatsapp.com/CBOaWDSfmGqGT8ODFoiLRV
בהוספיס בית ישנה אפשרות למוות רך: כזה שמתרחש עם הכנה, תמיכה וליווי, איזון סימפטומים, זמן לפרידה ולרגעים של קרבה והודיה.
אבל לא כל מוות נראה כך. למעשה, רוב האנשים בחברה המערבית לא מתים ברכות. הם מתים מתוך תחושות של התנגדות, חרדה, כאב, כעס, בדידות והחמצה. זוהי התוצאה של הכחשת המוות בחברה המערבית. רוב האנשים ובני משפחותיהם לא רוצים לדבר על המוות, גם כשהוא קרוב אליהם.
כשאין הכנה או שפה לדבר בה על מוות, כשלא חשבנו עליו ולא פגשנו בו מעולם, חוויית הגסיסה והמוות יכולה להפוך לטעונה ומורכבת הרבה יותר – עבור מי שעומד למות ועבור האנשים המלווים אותו.
בפרק הזה נשוחח על הסוף במופעו הקשוח: איך ולמה הוא קורה, וכיצד אפשר להתמודד גם עם הרגעים הקשים ביותר, ליצור עוגן ומשמעות כשנדמה שהכול מתפרק, ולאפשר פרידה שיש בה, לצד הכאב והפחד, גם תחושות של חיבור, אהבה וחמלה.
לפני 19 שנים מת נתן, אביה של שרית. שבע שנות מחלתו, גסיסתו ומותו שינו את מסלולה בתוך מקצוע העבודה סוציאלית, והפכו את השיח עם ועל המוות לדבר בעל חשיבות אישית וחברתית עמוקה עבורה. היא למדה שהמוות הוא חלק מהחיים, למרות שרופאים נוטים להתייחס אליו כאל כשלון מקצועי. היא חוותה מקרוב את האטימות המוסדית ואת הנטישה החברתית שחווים חולים סופניים, וגם את החסד וההשראה שמעניק שיח פתוח על מחלה ומוות לחולה, למשפחה ולחברים. היא זכתה באבא שידע למות טוב למרות החברה שהוא חי בה, ולימד אותה בכך את חשיבות המוות לחיים.
מה זה בכלל טיפול פליאטיבי? (ממש לא רק סוף חיים)
למי הוא מתאים? (ממש לא רק סרטן)
אולי מגיע לכם או לאחרים סביבכם טיפול פליאטיבי ולא ידעתם?
איך הוא נראה ואיפה הוא קיים?
ד"ר טל פרגר-גלר עושה סדר במושגים שאנשים רבים הולכים בתוכם לאיבוד, ומשתפת אותנו בחזון שהיא מגשימה במחלקה לטיפול פליאטיבי שהיא מנהלת בתוך בית החולים הגריאטרי "דורות", שם בשקט ובענווה טל מחוללת מהפיכה😊
בשיחה מרתקת, היא מתארת לנו באופן מוחשי ומרגש את "הדרך הפליאטיבית" – כך היא מכנה אותה, אשר היא וצוותה סוללים עבור המטופלות והמטופלים, כאשר העקרון המנחה הוא זרימה עם המטופלת ומשפחתה, גמישות מרבית ביחס לצרכיהם ולמשאלותיהם, ודגש על מנוחה, בטחון ונוחות בכל היבטי החיים: "אנחנו רוצים להזיז קצת את המלחמה הצידה, אנחנו אומרים למטופל – בוא ננוח רגע, בוא ננשום עמוק". המחלקה שטל מנהלת היא ייחודית בנוף ונותנת מענה לאנשים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא שאינם בהכרח בסוף חייהם, וביניהם גם חולים צעירים. הדרך הפליאטיבית שטל מובילה היא דרך אנושית, אין בה תכנית טיפול מוכתבת מלמעלה, אלא להפך – היא משתדלת להתאים את עצמה כל הזמן למטופלים ולמשפחות תוך שהצוות הולך עמם יד ביד, בקצב שלהם ועל פי הבחירות שלהם.
בימים כל כך קשים, זה לא מעט לגלות שיש דברים שעובדים כמו שצריך, כמו שאנחנו מדמיינות שהיינו רוצות עבור אהובינו ועבור עצמנו כאשר יגיע הרגע. דברים יפים קורים כשהראש וגם הלב במקום הנכון ויש אומץ להגשים חלומות.