לילך ביקשה שנפרסם את השיחה איתה לאחר מותה. היא נפרדה מעולמנו לפני מספר שבועות, לאחר כשנתיים של התמודדות עם סרטן מפושט.

"זה לא סרטן שהוא בר ריפוי", היא אומרת מיד בתחילת השיחה, "זה די ברור לי שבשלב כלשהו אני אגיד – רבותיי, סיימתי עם הכימו', זה ממש מיותר לי לשהות כאן כשאני כל-כך סובלת. בעצם אנחנו נלחמים בסבל שנגרם לי מהטיפולים". הסבל לא ניכר עליה. ההפך הוא הנכון – היא קורנת בריאות, מרץ ושמחה.

לילך מדברת על סוף החיים בבהירות חדה, בלי דרמה מיותרת, בקבלה עמוקה, בנוכחות מלאה אהבה ובהכרת תודה על החיים שיש לה. בעיקר על הילדים שלה, או כפי שהיא מכנה אותם "יהלומי לבי".

"ידעתי שיש לי סרטן, הגעתי מוכנה. מההתחלה ידעתי שאני הולכת אל מותי ומיד השלמתי עם זה, יש בי חלק שמבקש לסיים את המסע פה. מיציתי, טעמתי, חוויתי, אהבתי, בראתי. זה נשמע הזוי להסכים לוותר על חיים עם שלושה ילדים אהובים. אני מאוד מאוד אוהבת אותם אבל אני מבקשת לנוח, כזאת עייפה אני."

לצד הרצון לנוח יש בלילך רצון עז לעשות עוד ועוד בזמן שנותר מתוך ידיעה שכל רגע, בייחוד עם הילדים, הוא יקר מאי פעם. "אין קושי גדול יותר, שום כימו', שום ניתוח - אל מול הילדים. אני יודעת שזה הקיץ האחרון שלי איתם אז אני עפה עליהם, אני נהנית אתם כל רגע, אני משקה אותם במורשת שלי. זה כאב וזו פרידה וזה שבר, אבל נדמה לי שהאופן שבו אני מבקשת לעזוב את העולם הזה, הוא האופן שבו הם יבחרו להמשיך את החיים שלהם. זאת הצוואה שלי"

"דבר בתפיסת עולמי לא נשבר בגלל הסרטן" היא אומרת, "להפך, הוא תמך בסגירת מעגלי חיים. פרידה מאנשים בעודי בחיים, זו זכות מאוד גדולה. במיוחד עבור הילדים שלי. זו המתנה הכי אדירה שזכיתי בה".

זה על קצה המזלג, באמת. לילך היא סופת שמש, התפרצות וולקנית. היא סחפה אותנו איתה והותירה אותנו בתום המפגש מרחפות כמה סנטימטרים מעל האדמה, מאושרות שזכינו לפגוש באישה הזו, ללמוד ממנה ולזכות להעביר הלאה את מילותיה ואת רוחה.

"אני דופקת ת'הדרן של החיים שלי", היא אומרת ומעניקה לנו במתנה כרטיס כניסה.