בהוספיס בית ישנה אפשרות למוות רך: כזה שמתרחש עם הכנה, תמיכה וליווי, איזון סימפטומים, זמן לפרידה ולרגעים של קרבה והודיה.

אבל לא כל מוות נראה כך. למעשה, רוב האנשים בחברה המערבית לא מתים ברכות. הם מתים מתוך תחושות של התנגדות, חרדה, כאב, כעס, בדידות והחמצה. זוהי התוצאה של הכחשת המוות בחברה המערבית. רוב האנשים ובני משפחותיהם לא רוצים לדבר על המוות, גם כשהוא קרוב אליהם.

כשאין הכנה או שפה לדבר בה על מוות, כשלא חשבנו עליו ולא פגשנו בו מעולם, חוויית הגסיסה והמוות יכולה להפוך לטעונה ומורכבת הרבה יותר – עבור מי שעומד למות ועבור האנשים המלווים אותו.

בפרק הזה נשוחח על הסוף במופעו הקשוח: איך ולמה הוא קורה, וכיצד אפשר להתמודד גם עם הרגעים הקשים ביותר, ליצור עוגן ומשמעות כשנדמה שהכול מתפרק, ולאפשר פרידה שיש בה, לצד הכאב והפחד, גם תחושות של חיבור, אהבה וחמלה.