בפרק הזה המשכנו וסיימנו בעז״ה את ההקדמה של הרמב״ם לשמונה פרקים.
___________________
ראינו איך הרמב״ם מתנצל שהוא לא חידש כלום בספר, ושיש בספר הרבה ציטוטים של קודמיו, מחז״ל מהפילוסופים ואפילו מחיבורי ״הרבה בני אדם״.
נזכרנו שגם הרמח״ל מביא התנצלות די דומה בפתיחה למסילת ישרים, שם הוא כותב שהחיבור הזה לא נועד ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא דווקא דברים שהם כבר יודעים.
חשבנו שאולי בלימוד המוסר אין חשיבות גדולה לחידוש, מטרת הספר היא לא לחדש משהו שאנחנו לא יודעים, כולנו יודעים פחות או יותר איך להיות אנשים מוסריים.
החידוש הגדול הוא איך עושים את זה בפועל!
____________________
ושם החידוש של הרמב״ם, הוא רוצה ללמד אותנו איך להשתמש בתורת המידות של אריסטו כדי להבין את מסכת אבות בצורה נכונה יותר, כדי שנוכל ליישם את העצות שלה באמת באופן פרקטי בחיים שלנו.
____________________
משם הרמב״ם המשיך להתנצלות אחרת, על כך שהוא לא מצטט את המקורות שלו.
הוא מציין שהוא עושה זאת לשתי סיבות.
אחת כדי שהקריאה תהיה רצופה ולא תרגיש כמו מאמר אקדמי מלא ציטוטים ומקורות.
ו2, והיא אולי הסיבה היותר חשובה, כדי שלא ירגיש ״מי שאין לו חיך״, כלומר אדם חסר חוש טעם, שאם הרמב״ם מצטט את אריסטו, אז אין לו מה ללמוד ממנו.
״מי שאין לו חיך״ עשוי לומר שבתורה כבר יש את הכל, ושבאקדמיה יש רק כפירה ושטויות, וממילא הוא לא צריך ללמוד את אריסטו.
_____________________
מכיוון שהרמב״ם חשב שמטרת החיבור חשובה יותר מזהות האומר, הוא בחר להשמיט את שמות המקורות שלו.
דיברנו קצת (הרבה) על החולקים על הרמב״ם, והאם באמת אפשר ללמוד מוסר גם ממי שאינו יהודי.
ראינו חיבור נפלא לסוגיה של רבי מאיר שלמד מאלישע אחר.
זכינו אולי להבין את דרכו הייחודית של הרמב״ם בנושא, שמתמצית באמירה הנצחית שלו ״שמע האמת ממי שאמרה״.
____________________
נשמח כתמיד לתגובות ושיתופים