_________________
המשכנו בפרק רביעי, ואחרי שהרמב״ם פרש את משנתו לגבי איך מגיעים לדרך האמצע, הוא עובר לעסוק בחסידות.
אם באמת צריכים ללכת תמיד בדרך האמצע, איזה מקום יש לחסידות? ללכת לפנים משורת הדין?
הוא מסביר, שהחסידים לא היו הולכים לקיצוניות, אלא נוטים קצת מהאמצע. ראינו קודם שיש משיכה לאחת המידות, למשל יתכן שיותר קל ליפול לקמצנות מאשר לפזרנות. אז החסידים לא היו בול באמצע על הנדיבות, אלא קצת לכיוון הפזרנות, כדי שאם יפלו, יפלו לנדיבות.
__________________
אבל זה לא מסביר את כל המקרים, כי גם בתנ״ך וגם בחז״ל ראינו מקרים שצדיקים גדולים הלכו ממש אל הקיצון, כמו למשל משה רבנו שפרש מאשתו.
איך מפרשים את זה?
הרמב״ם עונה שתי תשובות:
1. זה היה על דרך הרפואה, כמו שראינו קודם כדי לתקן למשל קמצנות צריכים ללכת לקיצון של הפשרנות ורק אחר כך לחזור לאמצע.
2. זה התאים לאותו זמן ספציפי.
למשל אצל משה רבנו, דווקא כדי להרים את העם למעלה, הוא היה צריך לפרוש מהם, כדי להיות מחובר באמת אל הקב״ה ולהביא אל העם חוקים ומשפטים צדיקים.
___________________
ואז עברנו לדבר על כך שלדעת הרמב״ם דרך האמצע היא בדיוק כוונת התורה, ראינו את זה קצת בשמונה פרקים, אבל הרחבנו והבאנו פרק שלם מהמורה נבוכים, שם ראינו שהרמב״ם מסביר שיש לתורה שתי מטרות, המטרה העליונה היא להקנות לאדם דעות נכונות כדי לתקן את הנפש הנצחית.
והמטרה השניה, שהיא אמצעית מבחינת החשיבות, אבל ראשונה מבחינת הזמן, היא לתקן את החברה.
אם תהיה חברה מתוקנת, בני אדם יוכלו להתעלות למדרגות גבוהות בתיקון הנפש הנצחית.
וזו מטרת רוב המצוות, להביא אל תיקון החברה.
תיקון החברה מתאפשר כמובן על ידי כך שבני אדם ילכו בדרך האמצע, להיות יהודי נורמלי, שקם בבוקר והולך לעבודה, מתפלל שחרית, אוכל אוכל כשר וכו׳.
כל הדברים האלה, מובילים את האדם להיות נורמלי ומאוזן - וזה מה שהתורה רוצה.
_____________________
מקווה שהיה מעניין, נשמח לשמוע תגובות