בפרק זה נספר את סיפורה של קהילת מונקאץ בכלל ואת סיפורה של הגימנסיה העברית בה בפרט. הסיפור של מונקאץ' מחזיק ביסודות הקיום היהודי המורכב והעשיר ערב השואה, ו"התקווה" של ילדי הגימנסיה היא לא רק שיר, אלא סימבול מושלם לכך. 

צוות יד ושם – ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן – ד"ר בלהה שילה; עורכת ראשית – ד"ר בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גלילעריכת סאונד

בשבת כא' בתמוז תש"ג, 24 ליולי 1943, התקים בגטו קובנה שבליטא קונצרט חגיגי ומיוחד, אותו ניגנה תזמורת הגטו. הקונצרט התקיים בעברית ובסתר מחשש הגרמנים שאסרו על כל פעילות לאומית וציונית בגטו. חלקם הגדול של השותפים לקונצרט זה-  הנגנים, הזמרים וקהל הגטו - לא שרד ונרצח בשואה. פרק זה של 'עושים זיכרון' מוקדש לזכרם.
צוות יד ושם - ניהול פרויקט: לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק: נעמה גליל; עורכת ראשית: ד"ר בלהה שילה; יעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה: נעמה גליל; עריכת סאונד: אנזה אוט ושלי נוי

גטו טרזין היה המחנה גטו היחיד שהוקם במרכז אירופה. אחד המאפיינים הייחודיים שלו היו בתי הילדים, ''היים'. פרק זה של "עושים זיכרון" עוסק בְילדי גטו מחנה טֶרֶזין והוא מביא את סיפורם של הילדים מהיים 1, יוצרי עיתון הילדים "ודם".צוות יד ושם: ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – בלהה שילה ונעמה גליל; עורכת ראשית – בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גליל עריכת סאונד – שלי נוי

גל או"שתיקת הניצולים" הוא דימוי רווח שהשתרש לאחר השואה ונוכח לעיתים גם בשיח הציבורי כיום. אבל, האם באמת הניצולים לא דיברו? האם לא רצו לספר ולהשמיע את שעבר עליהם בתקופת השואה? אם דיברו, אז מי, ובפני מי. על מה דיברו, ומדוע נוצר הדימוי של "השתיקה"? פרק זה של עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם, יוקדש לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ולנושא השנתי של יד ושם – כאב השחרור והצמיחה. 

צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק: מיכל סטרנין; עורכת ראשית: בלהה שילה; ייעוץ פדגוגי: ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה:: נעמה גליל; עריכת סאונד: גל אוהב ציון ושלי נוי

 ד"ר אלה פלורסהיים מראיינת את ההיסטוריונית מגלי רונו קטורזה על ספרה "מריאן – חייה ומותה של גיבורת המחתרת היהודית בצרפת". הספר מתאר את סיפורה של מריאן כהן, יהודייה ילידת גרמניה, שפעלה במסגרת המחתרת היהודית בצרפת והבריחה ילדים יהודים מעבר לגבול לשווייץ, תחת הכינוי המחתרתי "קולן".הפרק הופק על ידי מכון המחקר הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.

ד"ר  אלה פלורסהיים מראיינת את ד"ר נעמה שי"ק על ספרה, בצריחות אילמות'. הספר עוסק בתלאותיהן של האסירות היהודיות באושוויץ־בירקנאו והוא משרטט קווים לדמותה של ההתנסות הנשית במחנה- מהפרדת הנשים מהילדיהן ועד הריון, מחזור ופגישות עם מנגלה.
הפרק הופק על ידי מכון המחקר הבינלאומי ביד ושם.

בפרק זה נעקוב אחר גלגוליו של שיר הפרטיזן. על מנת להבין את דרכו המפותלת, נחזור אחורה, הרחק בזמן ובמקום, אל אירופה של שנות ה-40' של המאה ה-20, אל יערות הפרטיזנים, נלווה את השיר במסע עלייתו משם אל ארץ ישראל והפיכתו, בשינוי אדרת, לאחד השירים המזוהים ביותר עם מלחמת העצמאות ונגלה כיצד הפך לאחד השירים המושרים בפי זמרי הז'אנר הים תיכוני כדוגמת זוהר ארגוב, אביהו מדינה ואחרים. 


צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – לירז לחמנוביץ; עורכת ראשית: בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גליל

עריכת סאונד – שלי נוי

עבור היהודים היוונים היו לַשירה ולַשירים תפקידים ייחודיים. פרק זה יוקדש לַתופעה המרתקת של שירים ששרו יהודי יוון בְמַחֲנות אושוויץ, שאליהם נשלחו מרביתם, ולסיפור של קהילות שהעבירו את תרבותן השירית לכל מקום.

צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – נעמה גליל; עורכת ראשית: בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; הגשה – נעמה גליל

בתוך 'אפר ואבק', האלבום הביוגרפי והאינטימי של יהודה פוליקר ושותפו לדרך יעקב גלעד נמצא גם שיר אחד זר לכאורה, הגרעין שממנו התחיל הפרויקט; השיר "התחנה הקטנה טרבלינקה". השיר נכתב בגטו ורשה על ידי ולדיסלב שְלֶנְגֶל, מי שזכה לַכינוי "משורר הגטו". מה ידעו בגטו על טרבלינקה? מתי נכתב השיר? איך הוא הגיע לידיהם של פוליקר וגלעד?  

אנחנו מזמינים אתכם להאזין לסיפור המרתק הטומן בחובו השיר הזה.צוות יד ושם - ניהול פרויקט – לירז לחמנוביץ; כתיבה ועריכת תוכן הפרק – בלהה שילה; יעוץ פדגוגי – ד"ר יעל ריצ'לר-פרידמן; קריינות – נעמה גליל

בפרק הקודם "המורדים הצעירים בגטאות" ניסינו לענות על השאלה מדוע דווקא חברי תנועות הנוער החלוציות היו הראשונים לזהות את גודל האסון המתקרב ולהבין שמדובר באירוע של השמדה טוטאלית החורג מאירועים שהכירו בעבר. הפעם ב"עושים זיכרון" יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על המעבר שעשו התנועות החינוכיות למחתרות לוחמות, על פעולותיו של ארגון המחתרת ה"חלוץ הלוחם" בקראקוב, ועל השאלה מדוע הפך המרד בגטו ורשה- למרד היהודי הגדול, והמפורסם ביותר בתקופת השואה.

חברי תנועות הנוער החלוציות היו מראשי תנועת ההתנגדות היהודית בגטאות. למרות שבמרחק השנים הדבר אולי נתפס כטבעי, אין הדבר מובן מאליו שכן, אין דבר זר יותר לתפיסת עולמן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בין שתי מלחמות העולם מאשר לחימה בנשק והתקוממות. יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על תפיסת העולם שהביאה את חברי תנועות הנוער בגטאות להביט למציאות בעיניים, ועל הדרך הארוכה שעשו ממועדון נוער למחתרת לוחמת.

בשנת 1970 פירסם המשורר ושורד השואה דן פגיס שיר קצר בן שש שורות. הוא לא מזכיר את הנאצים, הוא לא מזכיר את הגטאות או המחנות או את ההשמדה של קרוב לשישה מיליון יהודים. ועדיין נדמה שהשיר האיקוני הזה לוכד בשש שורותיו את המהות של השואה כולה. בפרק הזה ג'קי מצגר, מורה, מדריך ומרצה ותיק ביד ושם, חושף את שלל הרמיזות החבויות בין מילות השיר, במרכזו מציב פגיס את חוה- אם כל חי.

אלפרד וצלר ורודולף ורבה נשלחו לאושוויץ בשנת 1942. במשך שנתיים הם היו עדים להתרוקנותה של אירופה מיהודיה, לרציחתם היעילה והשיטתית. בראשית 1944, לאחר שרוב היהודים בה כבר נרצחו, אסירי המחנה קיבלו פקודה להרחיבו, ואף להכניס את מסילות הרכבת לתוך מחנה ההשמדה, כמעט עד למשרפות עצמן. וצלר וורבה ידעו כי הקהילה היהודית האחרונה שנשארה- יהודי הונגריה הם הבאים בתור. הם החליטו לעשות את הבלתי אפשרי. לאסוף ראיות ולברוח כדי להציל את אחרוני העם היהודי, ולספר לעולם מהו אושוויץ. 3

אורח בפרק: פרופ' גדעון גרייף, היסטוריון וחוקר שואה המתמחה בתולדות מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו. מחבר הספר "בכינו בלי דמעות- עדויותיהם של אנשי הזונדרקומנדו היהודים באושוויץ".

בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי איבד רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה את בנו, כלתו, גיסתו ואימו. לאחר מכן נכלא יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ורשה. מראשית הכיבוש, נשא האדמו"ר דרשות, אותן העלה על הכתב, תחת הכותרת 'חידושי תורה משנות הזעם'. בדרשות אלה ניסה לחפש את הפשר והמשמעות של הסבל והגורל של העם היהודי בתקופת השואה. בפרק זה נבחן כיצד הוא מבין את המאורעות שעובר העם היהודי בתקופת השואה ומה השיח שהוא מנהל עם ריבונו של עולם בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות?

אורחים בפרק:
פרופ' דניאל רייזר- ראש החוג למחשבת ישראל במכללת הרצוג, אשר פירסם וערך את המהדורה המדעית של דרשות האדמו"ר בשם:"רבי קלונימוס קלמיש שפירא: דרשות משנות הזעם".
הרב ד"ר צבי לשם מנהל אוסף גרשם שלום לחקר הקבלה והחסידות בספריה הלאומית בירושלים.

בנובמבר 1940 הכניסו הכובשים הגרמנים של ורשה קרוב ל 400 אלף יהודים, שהיוו למעלה משליש מאוכלוסיית העיר, לתוך שטח של פחות מ 2.5 אחוזים משטח העיר, ולאחר מכן הקיפו אותו בחומה. בגטו הסגור התכנסה קבוצה של יהודים כדי לתעד את המתרחש. הם כתבו על מחלות, רעב ועינויים פיזיים ופסיכולוגיים כאחד, אבל גם על עצמם, על משפחותיהם ועל רגעים מעטים של נורמליות בתוך כל הזוועה. הקבוצה הזו ייסדה את הארכיון המחתרתי "עונג שבת", והוא מהווה את מקור התיעוד העיקרי שלנו אודות גטו ורשה עד היום.
אורח בפרק: סמואל ד. קאסוב, פרופסור להיסטוריה בטריניטי קולג', הרטפורד, קונטיקט.

ב 12 בנובמבר 1938 כינס הרמן גרינג, מי שהיה מספר 2 במפלגה הנאצית, ישיבה גורלית, רבת משתתפים מן הדרג הבכיר של המפלגה והממשל. במהלכה, לאחר שורה של גזירות חדשות שנקבעו אמר: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה". בשש השנים הראשונות לקיומה, תיקנה הממשלה הנאצית למעלה מ-400 גזירות ותקנות שנישלו את היהודים בהדרגה שיטתית מזכויותיהם ורכושם והפכה אותם למוקצים במדינתם. הכל במסגרת "חוקית" וללא התנגדות ממשית. שש השנים האלה התנקזו למעשה והגיעו לנקודת שיא בליל ה-9 בנובמבר אשר זכה לכינוי "ליל הבדולח". אותו פוגרום היה נקודת מפנה הן ברמת האלימות המאורגנת ומשולחת הרסן והן בשורת הצעדים שהגיעו בעקבותיה. הפעם ב 'עושים זיכרון' פרק מיוחד לציון ליל הבדולח - מדוע הוא פרץ? מי היו המתנגדים לו? ומה הייתה המשמעות של להיות יהודי בגרמניה, החל מהיום שאחריו.
אורחים בפרק:
פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית, המתמחה בהיסטוריה חברתית ותרבותית של גרמניה בעת החדשה.
פרופ' גיא מירון מהאוניברסיטה הפתוחה המתמחה בהיסטוריה יהודית מודרנית בגרמניה ובמרכז אירופה וראש המרכז לחקר יהדות גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם.

כשעוסקים בשואה יש לפעמים נטייה לתאר את הנאצים ושותפיהם כמפלצות, כמי שביצעו פשעים לא אנושיים, שלא מן העולם הזה. אבל חשוב לזכור שהשואה היא אירוע היסטורי שמבצעיו היו בני אדם וקורבנותיו היו בני אדם. עשרות אלפי גרמנים ובני לאומים אחרים נטלו חלק ממשי ברצח המוני ומאות אלפי אנשים אחרים אפשרו את ביצועו. הפעם ב 'עושים זיכרון' ננסה לענות על אחת השאלות הגדולות והמאתגרות ביותר מתקופת השואה- כיצד הפכו בני אדם לרוצחי המונים? כיצד הסכימו אנשים לוותר על מערכת הערכים שלהם ולפעול בצורה המנוגדת באופן קיצוני כל כך לסט הערכים שהיה להם? כיצד איבדו אנשים רבים כל כך את היכולת להבחין בין טוב ורע ולבצע מעשים איומים מדי יום.

אורח בפרק: ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר במכון המחקר ביד ושם.

ב 23 באוגוסט 1942 נתפס והובל יעקב ויירניק, נגר ובנאי, לכיכר השילוחים בגטו ורשה, משם נשלח בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. ויירניק צורף לקבוצת עבודה של בנאים שבין היתר הופקדה על בנייתם של עשרה תאי גז במחנה. בשניים באוגוסט 1942 פרץ מרד אסירים במסגרתו הצליחו לברוח מן המחנה כמה עשרות אסירים, ויירניק ביניהם. כבר בשנת 1944 כתב ויירניק עדות אודות המחנה שפורסמה עוד בשנה זו תחת הכותרת 'שנה בטרבלינקה'. הפעם ב 'עושים זיכרון' נספר אודות מחנה ההשמדה טרבלינקה ואודות מרד האסירים הייחודי שארע בו, דרך הכתבים של יעקב ויירניק.

אורחת בפרק: גב' נעמה גליל, היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה והסברה ביד ושם

את הפרק מלווים ציטוטים מתוך הספר 'שנה בטרבלינקה' שנכתב ע"י יעקב ויירניק. הוצאת 'דרור לנפש'.

אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019 נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה.