כשאנחנו קוראים על אברהם שיצא מחרן, קל לשכוח שהוא לא היה הראשון שיצא – אלא המשך למסע שהתחיל אביו, תרח, אך נעצר בדרך. הפרשה מזכירה לנו שכל אחד מאתנו מכיר את הרגע הזה שבו נתקענו בחיים, עצרנו באמצע הדרך. ואז באה הקריאה: לך-לך. לא אל יעד גיאוגרפי – אלא אל הייעוד הפנימי. אל המקום שבו אנחנו אמורים להיות באמת. בפרק הזה נדבר על מה קורה כשיוצאים לדרך בגיל 75, על בריתות שמתחילות דווקא בחושך, ועל הקול שלפעמים נשמע דווקא מהשוליים – מהגר, מישמעאל, ממי שנראה לכאורה "לא שייך". כי התורה מלמדת: כל מסע ראוי להתחיל. כל קול ראוי להישמע. וכל אדם – יש לו ארץ פנימית אחת שמחכה להתגלות.