החלק השני של השיחה עם נשים שכבר שמונה חודשים מפונות מביתן, ועם הנשים שמלוות אותן ומנסות לעזור להן.

שיחה בין ספק לאמונה.

בין הביטחון שהמדינה עשתה נכון כשפינתה את יישובי הצפון כבר בתחילת המלחמה, ובין המחשבה שמיהרה מידי לפנות.

בין האמונה שיש מי שדואג להן ויודע מה הוא עושה, ובין התחושה ששכחו אותן ושלמי שצריך לטפל בהן לא אכפת.

והן, בסך הכל רוצות להיות בבית שלהן. בפינה שלהן, פינה שקטה ורגועה.

לקבל חזרה את את היכולת לקבל החלטות על החיים שלהן בעצמן, לחזור לשגרה ולוודאות.

אותה שגרה שמי שלא פונו מביתם חיים. או כך לפחות נדמה להן.

אצל חלקן, האופטימיות פינתה מעט ממקומה לעצב.

ואם יש משהו שמשותף לכולן, זה הפחד. פחד ממה שיקרה אם המלחמה תגיע גם לחיפה.

ובסוף, נקודת אור. בשורה משמחת. בירה לחיות את החיים בכל העוצמה.

משתתפות בפרק הזה: חנה זכריה משלומי, שמחה כהן משלומי, רחל ליזמי משלומי, לבנת פרידמן מחיפה, אביבה אדרי מחיפה.