לעיתים ההפטרה היא חתרנית ומערערת על העמדה העולה מן הפרשה. המדרש אומר "פנחס זה אליהו", ובכך מזהה את הקשר העמוק בין השניים המקנאים לה'. בתורה יזכה פנחס לשכר ובהפטרה אליהו יקבל כתב פיטורים; ובשיעורנו נעמוד על המסר העולה ממבנה כפול זה ונשאל מה מקומה של הקנאות בעולמנו.
נבואת המרכבה של יחזקאל חוזרת בספר שלוש פעמים. מדוע חשוב לספר על המרכבה? ומה בעצם המראה מספר לנו על הקב"ה והגלות? הדרך לפענוח הנבואה תבוא בעזרת הקבלת חזון יחזקאל לחזון ישעיה, המציג תמונה שונה של מה שמתרחש שם בשמים. ואולי הפתרון אינו בשמים אלא בארץ?!
מה הקשר בין ההפטרה לפרשה? הזיקה הבולטת היא הפסוק המתאר את החורבן שיבוא על ממלכת ישראל, אשר תהפוך למדבר אם ימשיכו בחטאיהם. אולם ברובד העמוק יותר תפקידו של המדבר בהפטרה ובספר הושע כולו הוא שהמדבר הוא המקום שבו ניתן לעשות אתחול של המערכת, ולבנות את היחסים שבין הקב"ה לעם ישראל מחדש. המדבר, המשוחרר מחיי הממלכה העשירה, יאפשר להיזכר ולחוש את ה' כמקור החיים ומתוך כך לצאת לדרך חדשה. כך ההפטרה מובילה אותנו לראות את הפרשה באור חדש, של בניית עולם רוחני שה' במרכזו – ומסר זה רלוונטי בכל עת.
ירמיהו יושב בכלא בשעת המצור ופתאום מתגלה אליו ה' ומורה לו לגאול את שדהו של בן משפחתו. מדוע ה' מתערב בעסקת נדלן? ומדוע לאורך הסיפור ירמיהו לא יודע מה משמעות המעשה ואם אכן זהו דבר ה'? בשיעורנו נעמוד על המוטיב המרכזי בספר ירמיהו, שלאחר החורבן תבוא הגאולה, וכיצד הדברים קשורים לעסקת קניית השדה. בנוסף נעמוד על הדמיון והפער בין פרשת בהר העוסקת בהלכות גאולה לבין ההפטרה המתארת את הגאולה בעיניים נבואיות.
אליהו הנביא דומה למשה רבנו, וההפטרה דומה לפרשה בנקודות רבות. ועם זאת מתוך ההקבלה הרבה עולה הבדל מאוד גדול ביניהם בשאלה איך לעמוד מול עם חוטא וכיצד לשנות את פני הדברים.
כמו יוסף, גם שלמה חולם חלום, וגם הוא ניחן ביכולת לפצח חידה מורכבת. אצל שניהם החלום מוביל לתבונה עמוקה ולפתרון דילמה (השובע והרעב אצל יוסף, וזהות אם הילד והרמאית – אצל שלמה). מה מלמדת ההשוואה? וכיצד הצליח שלמה לגלות מי הייתה אם הילד החי? האם תוכלו למצוא אותה בחכמתכם שלכם?
אז מה עכשיו? לאן ממשיכים כשמסיימים את התורה? את השאלה הזו שאלה אותי אישה בתהליכי גיור שנלחצה שסיימנו את התורה. והאמת היא שיש שתי תשובות נכונות. האחת, מתחילים מבראשית, שהרי המעגל הוא אינסופי. אבל ההפטרה מלמדת שגם ממשיכים הלאה – לספר יהושע. ועיון בפרק א בספר יהושע מגלה שהוא משמש בתפקיד כפול: הוא גם תחילתו של ספר יהושע אבל גם תחילתו של ספרות הנבואה כולה, ודווקא כשמתקדמים הלאה – אז מתבהר מקומה של התורה. מחדש.
לספר יונה שתי מחציות, וכל אחת עוסקת בעניין אחר. את לימודנו הפעם הקדשנו לחלק הראשון, שבו יונה בורח מה' ובעצם בורח משליחותו ומייעודו. ספר יונה מלמדנו שאדם אינו יכול לברוח מייעודו, שהרי אם יעשה כן, המציאות הנתונה בידי ה' תמחיש לו שאינו יכול לברוח מעצמו ומאלוהיו. מבחינה זו ספר יונה מציב לנו תמונת מראה – האם אנו בורחים מייעודנו?
בספרות הנבואה יש מאות רבות של נבואות הקוראות לתשובה, כשהשורש שו"ב מככב בהן. לכן עולה מיד השאלה מדוע נבחרה דווקא הנבואה החותמת את ספר הושע לתפקיד החשוב כל כך של הפרזנטור של התשובה? בעיניי, אחד הדברים המיוחדים בהפטרה הזו הוא הדיאלוג בין עם ישראל לה' סביב התשובה, החושף את עומק הכמיהה לקשר מחודש. בבחינת אני לדודי ודודי לי.
אין הרבה סיפורי לידה בתנ"ך, משום שהוא מתמקד בעשייה ובבחירה בטוב ואלה בדרך כלל קשורים ברגעי אחריות המתרחשים מן הבגרות ואילך. משום כך, אם יש סיפור לידה הרי שהוא חשוב מאוד להבנת הדמות ופועלה. לידת שמואל נבחרה כהפטרה ליום הראשון בראש השנה והיא מתקשרת לקריאה בתורה על לידת יצחק. מדוע יש בתנ"ך סיפור על לידת שמואל? ומה הדבר מלמד על פועלו? ומדוע זו ההפטרה לראש השנה דווקא?
ההפטרה השביעית סוגרת את חטיבת שבע דנחמתא שהתחילה במוצאי תשעה באב וגלשה אל תוככי אלול, וזהו זמן לסיכומים. נבואת הנחמה שלנו, כמו שאר הפטרות הנחמה, חוזרת על המילה צדקה במובן של ישועה ומשתמשת בדימויים רבים של חתן וכלה ומשוש ושמחה. למדנו שפעמים רבות מלאכת החיתוך (כלומר ההחלטה היכן ההפטרה מתחילה או מסתיימת) היא מלאכת מחשבת, וכך גם אצלנו. דברי הנחמה הם העיקר ולכן ההפטרה סיימה בדיוק בסוף דברי נחמה, והשאירה בחוץ דרישות לתיקון ותשובה או ביקורת. את זה משאירים לנו בעלי ההפטרות להפטרת שבת שובה...
הנביא שוזר מוטיבים שונים של גאולה: קיבוץ הבנים מרחוק, ואיסוף כסף וזהב מכל רחבי העולם, סיוע של נוכרים לישראל ובניית חומות וביטחון. אולם המוטיב החשוב, זה שנבחר על ידי בעלי ההפטרות לפתוח ולחתום את ההפטרה, הוא מוטיב האור. האור מסמל גאולה לעומת חושך, אבל הוא הרגע להבין את מקומו של ה' בעולמנו. בשיעורינו נדלג גם לאחד הפיוטים האהובים שהפכו לאחד מסימני השבת – הפיוט "לכה דודי" ונחוש את פעמי הגאולה הרמוזים בו.
ההפטרה לפרשת כי תצא היא גם הפטרת נח המוזכר בהפטרה. הנביא מצהיר שכשם שה' הבטיח להימנע ממבול נוסף כך הוא מבטיח לגאול את עם ישראל. עיון בהפטרה מגלה שבנוסף לאזכור של השבועה לנח שלא להחריב עוד את העולם, ישנן רמיזות לאברהם, שרה ויעקב, המלמדות שהנביא רואה בשיבת ציון התחלה מחדש של הסיפור של עם ישראל. בכך הוא מלמדנו שההיסטוריה דינמית ויכולה לשנות כיוון.
כשם שניתן להסיק מן הפתרון שמציע רופא, באיזו מחלה הוא מטפל, כך ניתן ללמוד מדברי העידוד של הנביא מה הבעיה שהוא עומד מולה בימי שיבת ציון ומה גודלה. ההפטרה עוסקת בדברי עידוד ונחמה כנגד הייאוש והפחד שאחזו בגולים. כנגד זאת, הנביא קורא לעם לחזור אל האמונה בה' הבורא והגואל ומתוך כך לחשוש פחות מבני אדם. הנבואה כוללת מילות נחמה רבות, כולל שימוש חוזר ונשנה בהכפלה של מילים: אנכי אנכי, עורי עורי ועוד – דבר המלמד שהייאוש היה עמוק ונצרכו מידה רבה של דברי חיזוק ועידוד. השיא מגיע כשהנביא מכריז שהגאולה הקרבה תהיה גדולה מזו של יציאת מצרים.
נבואת הנחמה כוללת תיאורים פנטסטיים של ירושלים כמעין גן עדן, אך גם מהלך דרמטי בהגדרת יחסי עם ישראל והקב"ה. הנבואה נטועה בדימויים הקשורים לדוד המלך אך אינה מסתפקת במלכות דוד אלא מבקשת את מלכות ישראל כולה. בכך הנביא המנחם מציב תמונה שונה מזו העולה בדברי הימים.
רצף הנבואות שנבחרו להפטרה עוסק בגאולה, אולם ניתן לזהות בהן שני קווים: הראשון – גאולה לכל עם ישראל, כזו שאינה תלויה בתשובה, שכן זהו חסד ה'. השני – הגאולה תיעשה רק לצדיקים הנאמנים לה' והשומעים לדברי הנביא. מה היחס בין שתי התפיסות העולות בהפטרה? ומה כל אחת תורמת לתיקון האדם והעם?
שתי נבואות שאין לכאורה כל קשר ביניהן התקבצו יחד. הראשונה מדברת על הגאולה הקרבה והשנייה על האמונה בה' בורא העולם ובעל הכוחות כולם. נקודת החיבור היא הייאוש מהגאולה שתקף את הגולים (העולה בחלק הראשון), שכנגדו יש דברי נחמה רבים, אך גם הצעה לחזור אל מהות האמונה בה' כבורא שמים וארץ, אשר בכוחו לעשות גם את הבלתי סביר בעיני בשר ודם.
ההפטרה החותמת את סדרת הפורעניות היא שילוב של שלוש נבואת תוכחה וחורבן של ישעיהו הנביא. בשיעור נעסוק בחטאי ירושלים המוזכרים בנבואות ובעתיד הנכון לירושלים (נבואות שלצערנו התגשמו). ונדבר על ההקבלה החוזרת של ירושלים לסדום ועל המשמעות העמוקה של השוואה זו.
הנבואה מירמיהו ב עוסקת בחטאים של עזיבת ה' ועבודת האלילים שהייתה נפוצה ערב החורבן. בשיעור נתייחס לצירוף יוצא הדופן של ציטוטים מפי העם והשימוש הנרחב בדימויים (לכלה, חמור בר, כביסה ועוד). במוקד הדברים נעסוק במבנה הנבואה המשווה בין העבר והפוטנציאל הגדול להווה הקשה, ונתייחס לכלים הספרותיים המיוחדים שבהם נקט הנביא להניע את העם לתשובה.
הנה הפטרה אחת הנאמרת בזמנים שונים, וזוכה בכל פעם למיקוד שונה: נבואת ההקדשה של ירמיהו משמשת הפטרת הספרדים לפרשת שמות, ואז היא ממוקדת בהקבלה למשה רבינו שנכנס גם הוא לתפקידו. כשהיא נאמרת בימי המיצרים (תלתא דפורענותא) היא מפנה את תשומת הלב לתוכנה הקשה ולחורבן העומד להגיע. בשיעור נעסוק בתיאור החורבן הקרב, ונתייחס ללשונות יחודיים שנאמרו לירמיהו על כך שהוא נביא לגויים ושהוקדש מבטן, וגם למבנה הפרק החושף את תפקידו המיוחד של ירמיהו ואת העובדה שניתן היה לעצור את החורבן.
