הרב שג"ר מצייר את קווי המתאר של דמותו האידיאלית של שפל הרוח – באיזו סוג ענווה מדובר. בשיעור הרב מתייחס גם לסתירה ברמב"ם בהלכות דעות ביחס לענווה כמידת אמצע אל מול ההנחיה לדבוק בשפלות שהיא נוטה אל הקצה שלא כענווה. הרב מסביר ברמב"ם שמדובר בשתי קומות – ענווה כדרך החכמים ועל גביה קומה נוספת של שפלות שהיא למעשה ויתור על הענווה מתוך ההכרה בגדלות הבורא.

הרב שג"ר מאיר את הסתירה בדברי הרמב"ם בין ההלכות בהלכות דעות בצורה דווקאית. הסתירה מייצגת דיאלקטיקה שמאפשרת להבין את העמדה העדינה של מידת הענווה אליה צריך לחתור – תפיסתה כמידה אמצעית, ענווה, מצד החכמה, אך מתוך כך ויחד עם זאת – ויתור עליה ונכונות לשפלות רוח מתוך ההכרה בגדלות הבורא ושפלות הנברא.

הרב מעמיק בתפיסתו של הרמב"ם את היחסים בין חומר וצורה – הצורה כסטטית, כנמצאת בתוך עצמה, ביחס לחומר הדינאמי, המחפש כל הזמן מחוצה לו.בשיעור זה הרב מעמיק גם במושגים של רעיון ושפה כיחסים שבין אור וכלי.

פיתוח ודיון בטענת הרמב"ם לגבי הפער בין שכל לדמיון ומתוך כך בין חומר לצורה. החומר משקף את השניות, את היותו של הדבר מחוצה לי ומנוכר לי. הרב שג"ר נוגע גם בהשלכה הנפשית הנוגעת לרדיפה המתמדת אחר החומר ואי היכולת להשיגו.

עמדת הרמב"ם ביחס לנמנע המוחלט – אל מול חכמי הכאלם המדברים על הדמיון כמבחן למוחלטיות החוקים, ואל מול אריסטו הטוען לקדמות העולם ועל היותו פועל יוצא מוכרח מאלוקים, מדבר הרב שג"ר על שיטת הרמב"ם אותה רואה הרב כמחלקת בין ההתייחסות לחוקי הטבע, שהם נמנע מוחלט אפריורי – לאחר הבריאה לא ניתן לדבר על החוקיות שקדמה לבריאה, לבין ההתייחסות לאלוקי אותו הרמב"ם כן תופס כמה שניתן לדבר עליו. הרב שג"ר מצביע על ההבדל בתפיסה בין שני העניינים ושואל מדוע הרמב"ם חילק ביניהם ומה עומד ביסוד תפיסתו את האלוקי.

תפיסת הרמב"ם את ראיית ההתייחדות כקיימת רק בגלגלים שמעל הירח. תפיסת החוקיות של תנועת הגלגלים כמקריות, ותפיסת המקריות כעובדתיות שדרכה מתאפשרת תפיסת העצמות. נושאים נוספים; התפילה כהשגת בהירות אלוקית פעילה שמאפשרת שינוי במציאות.

נושאים מרכזיים – התנועה הסיבובית (תנועת הגלגלים) כתנועה היחידה הרציפה לעומת תנועת הקו; פרק י"ד – תנועת ההעתקה כקודמת בתנועות.

נושאים מרכזיים – התנועה כהשתנות. כרציפות. הזמן כמקרה של התנועה. הריבוי כגשמיות והאחדות כרוחניות.

הרב שג"ר מציג שתי שאלות ביחס למשל אותו מביא הרמב"ם כתשובה להוכחת אריסטו על הקדמות. המשל עוסק בפער בין חייו ההוויים של האדם לבין יכולת התקיימותו ברחם אימו. השאלות הן מצד הפער בין המשל שעוסק בחוקיות מקרית להוכחות אריסטו שמתייחסות לחוקיות נצחית, ושאלה נוספת מתייחסת לסתירה לקו המנחה של הרמב"ם בדבר החוקיות האלוקית כדבר אימננטי לעולם ולא חיצוני.

בחלק הראשון של השיעור עוסק הרב שג"ר בשיטת הרמב"ם כחוסר היכולת לחקור אחר תכליתיות הנבראים כמביאה ליראה ואהבה עמוקים כלפי ריבונו של עולם – 'את הכל עשה יפה בעיתו'. בחלק השני של השיעור דן הרב בצד ההפוך של התכליתיות כפי שהיא נראית בטבע כמורה על כוונת מכוון מעבר לתודעה תבונית גרידא – בניגוד לשיטתו של אריסטו.

(פרק י"ג) שיטת הרמב"ם ביחס לכוונה האלוקית, כוונה שהיא מחוץ לעולם אל מול שיטתו של אריסטו שהתכלית בתוך העולם. הרמב"ם מוסיף את הממד של הכוונה שיוצר את המפגש עם הצדק האלוקי שהוא טוב. התפיסה של הרמב"ם על פי הרב שג"ר מביאה את האדם להתרגשות עצומה של 'אהבה בתענוגים' תענוג שהוא למעלה מן השמחה, משום שהיא מובילה לזיהוי של האדם את עצמו באלוקות, למוכרות ולמובנות של כך הדבר, אבל הוא גם צודק ויפה ונעים וכו'.

המשך התמודדות עם הקדמות – הרצון האלוקי. טיבו של הרצון לרצות.

חידוד הראיה מתוך השינוי בחומר והראיה של רציפות הזמן. המשמעות מתוך הראיה של רציפות הזמן – תחושת המוחלטיות, ההרפיה מהרפלקסיה ומתוך כך חוויה של מוחלטיות ועצמיות.משל הרמב"ם על התינוק – התחלה של התמודדות עם ראיות אריסטו לקדמות מתוך המציאות.

ההוכחה של אריסטו לקדמות ונצחיות העולם מתנועת הגלגלים שמעידה על חוקיות עצמית ועל סיבתיות אימננטית. הוכחה נוספת (דרך שנייה) מצד החומר ההיולי – הצורות מתחלפות אבל החומר במהותו נמצא באיזו מציאות בלתי אמצעית, ומכאן נצחיותו וקדמותו. הוכחה נוספת מצד הזמן. ההווה כרגע שאין לו התחלה ואין לו סוף.

הרב שג"ר מעמיד את שתי התפיסות כנוגעות בשתי קצוות שונות של אותו עניין. אצל הרמב"ם הפנייה היא החוצה – ייחוד הק-ל כאובייקטיביות מוחלטת הבאה לידי ביטוי ב'מחויב המציאות' – בהירות, אמת טהורה. ואילו אצל רבנו בחיי הפנייה היא פנימה למוחלטות, ומבחינה זו הייחוד מבטא את הטרנסצנדנטליות של הק-ל.

בחירה במשנת הרמב"ם כנובעת מתוך המודעות – כשזו מבטאת את ההזדהות עם העצמי וממילא עם האלוקי. מול תפיסת הרמב"ם מעמיד הרב שג"ר את תפיסת המקובלים כחירות שהיא גבוהה יותר מהמישור שעליו מדבר הרמב"ם. בסוף השיעור מתייחס הרב למושגים של הדטרמיניזם והפטליזם, הפטליזם במשנת רבנו בחיי, והאפשרות לחירות מתוך תפיסתו הפטליסטית של רבנו בחיי.

הרב שג"ר מסביר את שיטת הרמב"ם ביחס ל'דיברה תורה כלשון בני אדם'. ביחס לנימוק של הגילוי והכיסוי הרב עוסק גם בפוזיטיביות של שיטת הרמב"ם ביחס לאלוקות.

'דיברה תורה כלשון בני אדם' – אי-הגשמות האלוקית כמסתדרת עם הקונטקסט הכללי, לעומת הקדמות. הפער מבעלי התוך המוסלמים.

הרב שג"ר מסביר את שיטת הרמב"ם בהתגלות בהר סיני שאופייה היה ההתגלות של 'אנכי ה' אלקיך' כוודאות במציאות, בקיום, בנוכחות האלוקית – כשנבואת משה מהווה השגה גבוהה יותר שבה הבהירות כוללת גם את הפרטים. הרב שג"ר מביא גם את הדברים בהקשר שלנו – כשבהירות נבואת משה מקבילה לבהירות שהאדם יכול לקבל ביחס למעשים שהוא עושה אם הוא פועל כפי רצון ה'

הרב שג"ר מסביר בשיעור את שיטת הפרשנות הייחודית של הרמב"ם ביחס למשלים בחז"ל ככזו הבוחנת את הדברים מתוך ההקשר שלהם כמעין 'פרשנות חלום'. הפענוח שמוביל את הפרשנות לא מתקבל מתוך הפרטים אלא מתוך הבהירות וההארה האופפת את העניין כולו – והיא גם זו שמצביעה על אמיתתו של הפירוש. בתווך מביא הרב שג"ר את התייחסותו של הרב קוק לנושא של מיתוס ואמנות מול דתיות.