שפת אמת לפרשת לך לך - תרמא ב"ה במדרש שמעי בת כו' הענין כי אברהם אבינו הי' קשה לו מאוד לבדול עצמו. שידע שיאבדו אם יתפרד מהם. והשי"ת יודע כי המה רשעים ולא יחזרו למוטב. והשי"ת בחר באאע"ה זה עדות שלא הי' אבינו אברהם נוגע בדבר ואדרבא לאשר הוא הי' מבקש רק טובת הכלל לכן נבחר מכולם וקיבל עליו שכר כולם והוצרך השי"ת לאמר לו לך לך שיחפוץ טובת עצמו כי בחירה זו שיהי' הוא נבחר עי"ז יהי' תועלת וזכות לכל העולם כי כל העולם נברא רק לצוות לזה. וגם קיום כל הרשעים המתנגדים להקדושה הוא רק כדי לקיים ושכחי עמך ובית אביך שעי"ז נוסף שבח ותפארת להצדיק כיתרון אור מן החושך וז"ש ליפותך בעולם. ואחז"ל לעולם ירוץ אדם אפילו לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין כו' לטעם זה הי' כל בריאות הבלי עוה"ז להבחנת הצדיק וכענין שאיתא אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר רק אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. כמו כן אם לא הי' תאוות העוה"ז לא הי' תפארת זה של הצדיק:

שפת אמת לפרשת נצבים - תרלא העדותי בכם כו' פירש"י ז"ל כלום שינו שמים וארץ מידתם כו'. ולכאורה מאי ראי' מהם שאין להם בחירה. אך עכ"פ מובן כי מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר הש"י וציויו. א"כ וודאי לא נגרע האדם מזה רק שניתן לו בחירה יצ"ט ויצה"ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים. ומזה מובן ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו. וקשה מה החסד כדכ' בגמ'. אך גם מי שעושה טוב הוא מהש"י ורק שהוא נקי ולא נמשך אחר היצה"ר ממילא נתעורר הפנימיות שנתן הש"י באדם לטוב כנ"ל. וא"כ הכל רק חסד הש"י: וזה התירוץ האמיתי על קושית הרמב"ם איך שייך מ"ע ואהבת וכדומה דברים התלוין בלב. אך כי נטבע האהבה להשי"ת בלב כל איש ישראל. אך ורק צריך האדם שלא להתדבק בתאוות למשוך אהבה לרע שעי"ז נסתר נקודה האמיתית. ובשמרו את עצמו יתמשך ממילא אחר הש"י בכל לבו ונפשו כנ"ל: רש"י דברים ל', י"ט "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ" - שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת ד"א העידותי בכם היום את השמים וגו' א"ל הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שינו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שינתה מדתה שמא זרעתם אותה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שינו את מדתם אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה

שפת אמת- כי תצא - שנה תרלא כי תצא כו' ונתנו ה"א בידך ושבית שביו. כי בכל דבר יש נקודה חיות מהש"י רק שנסתר ונעלם וצריך מלחמה ועבודה כל ימות החול למצוא זאת הנקודה אח"כ נעשה שבת שמתגלה כי הש"י מחי' הכל שזה ענין ש"ק שבנ"י מעידין על בריאת שמים וארץ שגם עתה קיומם רק בעשרה מאמרות. ובחול צריכין מלחמה ע"ז. ומ"מ גם השבת בא כפי הטירחה והעבודה בחול כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וערב שבת הוא התערובות שיש מבחי' שבת גם בחול כמ"ש בדברו מעריב ערבים וצריך האדם לידע כי גם הגבורה נגד היצה"ר רק בכח הש"י כדכ' ונתנו ה"א בידך פי' אף שהי' ע"י כח התגברות האדם כדכ' בידך שהוא ע"ש הכח. ועכ"ז הש"י כל יכול והוא מסייע לאדם שיהי' בדרך כחו אף שהוא מהש"י כמ"ש ולך ה' החסד כו' כמעשהו. ומקשין מה החסד. אך אדרבא אף שהכל מהש"י מ"מ נותן לאדם באופן שיהי' מן האדם עצמו. ושבית שביו כשיודעין זה שהוא מהש"י. והכלל כי בכל מעשה טוב ומצוה יש ענין המעשה והחזרת הדבר להשי"ת. כי אף שיטריח האדם ויעשה נפלאות אם לא יחזר המצוה להש"י לא עשה כלום כי לא החזיר את השליחות לבעליו. והחזרה לא יוכל להיות רק עי"ז שיודע שהכל מהש"י. [וז"ש מי שדעתו שפלה כו'] וזה ושבית שביו. שיחזיר הנקודה אליו ית' ע"י שיודע שהוא רק ממנו ית':

במדרש מרפא לשון עץ חיים כו'. ספרים נכתבין בכל לשון כו' לא איש דברים. משזכה לתורה אלה הדברים כו'. כי התורה נותנת חיים לכל הנבראים כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא וחיות הכל מהתורה. ולכך מתיר את הלשון שלשונות האומות הם רחוקות מהקדושה ומתגשמים. מ"מ ע"י שנתלבשו בתורה באותו לשון מתרפא הלשון ומתקרבות ג"כ להקדושה ולכך מותרין הס' להיות נכתבין בכל לשון. שאותיות התורה מתירין הלשון מהמאסר שנתדבק הלשון בסט"א. וזה יפת אלקים ליפת כו' שיהי' מלבוש ג"כ להתורה. וע"י פנימיות התורה מתקרבות החיצוניות ג"כ:ומ"ש מרע"ה לא איש דברים. הלא דיבר עם הש"י גם אז. רק להיפוך לדבר לפרעה ולהכניס מאמר ה' בלשון המובן לפרעה זה לא הי' קודם יצ"מ ונתינת התורה [כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות ע"ש וארא] ועתה כתי' הואיל כו' באר כו' התורה. פי' ז"ל בשבעים לשון שהכניס אור התורה בכל הלשונות. וזה כל ענין משנה תורה שחזר התורה כמו שנתקבלה בישראל, כי דברי התורה אין שיעור לקדושתם. וכפי מה שקיבלו בנ"י החזיר עמהם והמשיך הארת התורה בעצמותם. וכ' במדרש וכי לא דיבר משה רק אלה הדברים רק דברי תוכחות ע"ש. ופי' תוכחות שנכנס הדבר בתוך האדם וזה נק' דברים שההפרש בין מאמר לדיבור שהוא לנוכח. כמו דבר מלך שלטון שהדיבור הוא להיות נעשה כן. ואמירה שייך אף על מה שאין לעשות. משא"כ דיבור הוא גזירה להיות כך. וכתי' אל כל ישראל שהכניס בהם דברי התורה. במדבר בערבה כו' אף המקומות שחטאו שם. האיר גם שם דברי התורה שנותנת חיים ורפואה כנ"ל. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל עמ"ש בשבעים לשון פי' להם. ומה נצרך זה. רק שיש לע' אומות ע' מדרגות להתנגד להקדושה. ומרע"ה המשיך אור התורה שיוכלו להתדבק בה אף שיהיו בגלות תחת כל אומה כו' ע"ש. [עי' הלשון במד' תנחומא על לא איש דברים כו'] אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כו' במד' תנחומא. דלעתיד שיהי' הכל נדבק בשרשו לא יהי' פסח ואלם. וזה ידלג שמחבר עצמו לשורש החיים. ולכך גם ע"י כח התורה מתרפא הלשון כנ"ל: