פרק :7 -2018אוגוסט4- 10:37 שישה ימי בריאה ומתחיל היום השביעי, הפרק השביעי, אשר למען האמת הוא המשכו של הגלגל. אין מנוחה ואין שבת רק אולי למראית עין. מעבר מעיר למושב וחלק מן האמת כבר היה ידוע, וגם זאת לא הייתי יכול לחפש ולמצוא במנוע של Google. האמת שם לא היתה יכולה להכין אותי למעבר, כי אין מה להכין, כאשר נמוג הפחד. זו האמת. הכנות על תבנית עבר או ניסיון ליצור תבנית חדשה לעתיד בטוח, יסודן בפחד. זו האמת. אין זה אומר שתבניות לא תיווצרנה ושעוגות ועוגיות לא תאפינה במטרה ליצור שבלונה בטוחה וטעימה, למראית עין. יש פה פחות שיחות עם אנשי הרחוב מאשר בעיר, וזה גם לא ״חדש״. המיינד לא עמוס מכל גיבובי הפחד. ההישרדות של האדם העירוני אשר משלם שכירות גבוהה כדי לגור בצפיפות ולהחליף ׳מילולי ומלמולי׳ אחד עם השני ובקבוצות, עם זרים רבים. על גובה השכירות ניתן ללמוד מ Google ואם לא ממנוע זה, לבטח מ-״יד2״ (2yad(. זוהי רק חוויה אחרת, רק תפאורה אחרת. רחש של צרצור (אך איני בטוח כי ִמ ַצּ ְר ָצר) מרחש לו מבין ענפי עץ האורן. את בתי הקפה, את המכוניות לרוב ואת האנשים הזרים 27