"יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם הבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ, הוא שואל את עצמו - איך אני קונה קניות לפסח", כה אמר לפני כשבועיים אריה דרעי. אמר, חילק תלושי מזון, וחזר לספור את הכסף בוילה בספסופה. יש הנושאים את דגל העוני, אך למרבה הצער, דגל אי אפשר לאכול. את מי זה אמור לעניין, ועל מי מוטלת האחריות לעשות משהו? עמרי ותומר מגיעים אל סוף המרדף בעקבות העוני ומצאו שם בעיקר בלאגן. כמו כל אימא טובה, מיד זעקנו במחאה "מי מתכוון לסדר את זה?!". הראשונים להצביע על אחראים הם לא פחות משני ממזרים, אחים יריבים – מר סמית' ומר מארקס. הראשון מאשים את השכן, השני מחכה שהמערכת תתרסק מעצמה. נפרדנו לשלום מהתאומים המשונים ופגשנו בטיפוס ממושקף וזחוח, אחד מילטון פרידמן. השאלה שלנו הצחיקה אותו מאוד. "מי אתם שתכריחו מישהו לטפל בעוני?", שאל. "השאלה האמיתית היא", צחקק, "מה אתם מתכוונים לעשות בקשר לזה?". התכוונו לשאול מה הוא מתכוון לעשות, אך הוא כבר נעלם, משאיר אחריו רק שלולית של נוזל משונה שטפטף עלינו מלמעלה... הבלאגן מעולם לא נראה כה נוראי, ודרעי כבר עמד להצהיר בפעם המי-זוכר-כמה... כאשר משום מקום הופיע מר סקנלון, מנפנף בחוזה של עמותת ניקיון ומציע לנו כרטיס מועדון – רק לחתום פה פה ושם, וגם אנחנו יכולים להצטרף ליוזמת הניקיון החברתית הראשונה בהיסטוריה. "כי אולי השאלה," הוא מציע, "היא לא מי ייקח אחריות, אלא מה כולנו מוכנים יחד להצדיק, ובעיקר מה לא?" ותומר ועמרי עומדים באמצע הבלאגן, מביטים סביב ושואלים – "ואולי אנחנו לא רוצים לפתור את בעיית העוני?" כי כרגע נראה שאין אף אחד שמוכן לממן את פתרון הבעיה. מימון אין, אבל מימונה? זה יש מספיק לכולם. אז עד שנמצא מישהו שירים את הכפפה – בחייאת, תנו לנו בלייק ובשיתוף. אתם חייבים לנו לפחות את זה.