ד״ר איתמר לב הוא עמית בתר-דוקטורלי של האירגון האירופאי לביולוגיה מולקולרית  במחלקה לנוירוביולוגיה של אוניברסיטת וינה, והוא חוקר כיום את הצופן העצבי שבו רשתות עצביות מפענחות את העולם. קודם לכן, בעבודת הדוקטורט שלו בהדרכתו של פרופ׳ עודד רכבי באת״א, חקר מנגנונים של הורשה שאינה כרוכה בשינוי במיבנה הצופן הגנטי כי אם בביטויו, הורשה שאנחנו משתמשים לתיאורה במונח המטריה ״אפיגנטיקה״ (״מעל לגנטיקה״). בשני המקרים הוא מסתייע בחיית המודל האהובה עליו, שהיא תולעת זעירה ומופלאה. מדענים נעזרים בחיות מודל משום שהם מאמינים שסודות ביולוגיים מסויימים בעלי חשיבות כללית ניתנים לפיענוח נוח יותר בבעלי-חיים פשוטים-לכאורה כאלה. לא ייפלא לכן שאיתמר ואני פותחים את שיחתנו בשאלות שנוגעות לאפשרות של הורשה מדור לדור של תכונות נרכשות בכלל (וברקע מהדהדים שמות כלאמארק ודארווין, כמובן, שמסתבר שלא היו בעצם חלוקים בכל דעותיהם). בהמשך אנחנו מבררים שאלות נוספות, כגון איך מערכת העצבים מבחינה בין העולם החיצוני לבין עצמה, וגם איך איתמר הגיע לעסוק במחקריו (ספוילר, בסיפור מעורבים דוד ופלסטיק), מתי היה רגע ההתאהבות שלו בצופני החיים (עוד ספוילר, זה בא בכלל משילוב של דנ״א של תות ופקודות תיכנות), מדוע החליט לבחור בדרך שהוא הולך בה עכשיו, וגם מה מדאיג מדען צעיר, ובנוסף, מה הוא חושב על היחס של הציבור למדע בכלל. רשות הדיבור לדור הצעיר. האזנה נעימה.